כבר בארנו כי כל מקום שנזכרה בו ראית מלאך או דבורו שזה אמנם הוא 'במראה הנבואה' או 'בחלום' – יבואר בהם או לא יבואר הכל שוה כמו שקדם. ודע זה והבנהו מאד מאד! ואין הפרש בין שיכתוב תחילה שהוא ראה המלאך או יהיה הנראה מן המאמר תחילה – שהוא חשבו איש מבני אדם ואחר כן בסוף הענין התבאר לו שהוא מלאך – אחר שתמצא סוף הענין כי זה אשר נראה ודיבר היה מלאך תדע ותאמת שמתחלת הענין היה 'מראה הנבואה' או 'חלום של נבואה'. וזה שב'מראה הנבואה' או 'בחלום של נבואה' פעמים יראה הנביא האלוה ידבר עמו כמו שנבאר ופעמים יראה מלאך ידבר עמו ופעמים ישמע מי שידבר עמו ולא יראה איש מדבר ופעמים יראה איש מבני אדם שידבר עמו ואחר כן יתבאר לו שזה המדבר – מלאך; ובכמו זה המין מן הנבואה יזכור שהוא ראה איש יעשה או יאמר ואחר זה ידע שהוא מלאך:
ולזה העיקר הגדול נטה אחד מן החכמים ז"ל וגדול מגדוליהם והוא – ר' חיא הגדול בלשון התורה "וירא אליו יי באלוני ממרא וגו'". כי כאשר הקדים כלל – והוא שהאלוה נראה אליו – התחיל לבאר איך היתה צורת ההראות ההוא ואמר שתחילה ראה 'שלשה אנשים' ורץ ואמרו ונאמר אליהם. ואמר זה אשר פרש זה הפרוש שמאמר אברהם "ויאמר אדוני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך" – שהוא גם כן סיפור מה שאמר ב'מראה הנבואה' לאחד מהם – ואמר "לגדול שבהם אמרו". והבן הענין הזה עוד כי הוא סוד מן הסודות:
.
.
נרבוני על ב' מ"ב:
.
.
.
מורה נבוכים ב 'ו':
" אבל זה כולו ביאור, שאפילו חלקי המציאות, עד בריאת האברים מבעלי החיים כפי מה שהם עליו, כל זה באמצעות מלאכים, כי הכחות כולם "מלאכים". ומה מאד רע עורון הסכלות ומה מאוד מזיק; אילו אמרת לאיש אחד מאשר יחשבו שהם חכמי ישראל, שהשם ישלח מלאכו שיכנס בבטן האשה ויצייר שם העובר, ייטב לו זה מאוד ויקבלהו, ויראה זה עוצם יכולת בחוק השם וחכמה ממנו יתעלה, עם האמינו גם כן שהמלאך גוף מאש שורפת, שיעורו כשליש העולם כולו, ויראה זה כולו אפשר בחק השם. אמנם אם תאמר לו שהשם יתברך שם בזרע כח מצייר, יעשה תמונת אלו האברים ויתארם, והוא ה"מלאך", או שהצורות כולם מפעולת השכל הפועל, והוא ה"מלאך", והוא "שרו של עולם" אשר זכרוהו החכמים תמיד, יברח מזה, כי לא יבין עניין זה העוצם והיכולת האמיתיים, והוא המצאת הכחות הפועלות בדבר אשר לא יושגו בחוש.
כבר ביארו החכמים ז"ל למי שהוא חכם, כי כל כח מן הכחות הגופניות – "מלאך" […]
ושם נאמר בעניין יהודה ותמר: "אמר ר' יוחנן, ביקש לעבור וזימן לו הקב"ה מלאך שהוא ממונה על התאוה", רוצה לומר: כח הקושי. הנה כבר קרא הכח הזה "מלאך" גם כן. וכן תמצאם תמיד אומרים, "מלאך שהוא ממונה על כך וכך", כי כל כח שימנהו הקב"ה על עניין מן העניינים, הוא מלאך הממונה על אותו דבר. וכתוב במדרש קהלת: "בשעה שאדם ישן, נפשו אומרת למלאך, ומלאך לכרוב". הנה כבר ביארו למי שיבין וישכיל, שהכח המדמה גם כן יקרא "מלאך", ושהשכל יקרא "כרוב". ומה מאד נאה זה למי שידע, ומה מאד הוא נמאס לפתאים."
אפודי:
"נפשו אומרת למלאך – ר"ל שהצורה נופלת ראשונה בחוש המשותף והוא הנפש, ומחוש המשותף הולכת אל המדמה כו'"
שם טוב:
.
.
.
.
במורה נבוכים ג' מ"ה מבואר שלא רק שבכל מקום שהוזכר מלאך זה בהכרח על ידי נבואה, אלא גם לצד השני, הנבואה לא תיתכן אלא על יד מלאך, וזה לשונו:
"וכבר נודע שפנת אמונת הנבואה קודמת לאמונת התורה שאם אין נביא – אין תורה; והנביא לא תבואהו הנבואה רק באמצעות המלאך "ויקרא מלאך יי" "ויאמר לה מלאך יי" – וזה הרבה מלספור – עד שמשה רבינו תחילת נבואתו היתה במלאך "וירא אליו מלאך יי בלבת אש". הנה התבאר שאמונת מציאות המלאכים קודמת לאמונת הנבואה ואמונת הנבואה קודמת לאמונת התורה. – וכאשר סכלו אנשי הצאבה מציאות האלוה ית' וית וחשבו שהנמצא הקדום אשר לא ישיגהו העדר כלל הוא הגלגל וכוכביו ושכוחות שופעות ממנו על הצלמים וקצת האילנות – רצוני לומר האשרות – חשבו שהצלמים והאילנות הם אשר ישימו דברי הנבואה בפי הנביאים וידברו עמם בחזון ויודיעו אותם מה שיועיל ומה שיזיק. – כמו שבארתי לך מדעתם בנביאי הבעל ונביאי האשרה. וכאשר התבאר האמת לחכמים ונודע במופת שיש נמצא שאינו גוף ולא כח בגוף הוא האל האמיתי ושהוא אחד ושיש גם כן נמצאות אחרות נבדלות שאינם גופות והם ששפע עליהם טובו ואורו ית' והם המלאכים (כמו שבארנו) ואלו הנמצאות כולם הם זולת הגלגל וכוכביו – ונודע באמת שהמלאכים ההם הם אשר ישימו דבר אמת בפי הנביאים לא הצלמים והאשרות. הנה התבאר במה שהקדמנוהו שאמונת מציאות המלאכים נמשכת אחר אמונת מציאות האלוה ובה תתכן הנבואה והתורה. ולחיזוק אמונת זאת הפינה צוה האלוה ית' לעשות על הארון צורת שני מלאכים – לקיים מציאות המלאכים באמונת ההמון אשר הוא דעת אמיתי שני לאמונת מציאות האלוה והוא התחלה לנבואה ולתורה ומבטל עבודה זרה – כמו שבארנו. ואילו היתה צורה אחת – רצוני לומר כרוב אחד – היה בו הטעאה שהיו חושבים שהיא – צורת האל הנעבד כמו שהיו עושים עובדי עבודה זרה או שהמלאך הוא איש אחד גם כן והיה זה מביא לקצת שניות; וכאשר עשה שני כרובים עם באור "יי אלוקינו יי אחד" התבאר קיום הדעת במציאות המלאכים ושהם רבים והיה הענין בטוח מתעות בהם בני אדם שיחשבו שהם אלוה – אחר שהאלוה אחד והוא ברא אלו הרבים:"
.
.
.
.
מורה נבוכים ב' ל"ב בהתחלת עניין הנבואה:
"והדעת השני – דעת הפילוסופים והוא שהנבואה – שלמות אחד בטבע האדם והשלמות ההוא לא יגיע לאיש מבני אדם אלא אחר לימוד יוציא מה שבכח המין לפועל אם לא ימנע מזה מונע מזגי או סבה אחת מחוץ – כמשפט כל שלמות שאפשר מציאותו במין אחד – שלא יתכן מציאות השלמות ההוא עד תכליתו וסופו בכל איש מאישי המין ההוא אבל באיש אחד ואי אפשר מבלתי זה בהכרח ואם היה השלמות ההוא ממה שיצטרך בהגעתו למוציא אי אפשר מבלתי מוציא. ולפי זה הדעת אי אפשר שינבא הסכל ולא יהיה האדם מלין בלתי נביא ומשכים נביא כמי שימצא מציאה. אבל הענין כן והוא שהאיש המעולה השלם בשכליותיו ובמדיותיו כשיהיה כוחו המדמה כפי מה שאפשר להיות מן השלמות ויזמין עצמו ההזמנה ההיא אשר תשמענה הוא יתנבא בהכרח שזה – שלמות הוא לנו בטבע. ולא יתכן לפי זה הדעת שיהיה איש ראוי לנבואה ויכין עצמו לה ולא יתנבא כמו שאי אפשר שיזון איש בריא המזג במזון טוב ולא יולד מן המזון ההוא דם טוב ומה שדומה לזה:
.
והדעת השלישי – והוא דעת תורתנו ויסוד דתנו הוא כמו זה הדעת הפילוסופי בעצמו אלא בדבר אחד – וזה שאנחנו נאמין שהראוי לנבואה המכין עצמו לה אפשר שלא יתנבא וזה – ברצון אלוקי. וזה אצלי הוא כדמות הנפלאות כולם ונמשך כמנהגם שהענין הטבעי – שכל מי שהוא ראוי לפי בריאתו והתלמד לפי גידולו ולמודו – שיתנבא; והנמנע מזה אמנם הוא כמי שנמנע מהניע ידו כירבעם או נמנע הראות כמחנה 'מלך ארם' בענין אלישע:"
יש כאן קושיא עצומה, המחלוקת בין הדעה השנייה לשלישית היא רק לגבי נס, האם יש נס בעולם. זו לא מחלוקת ששייכת לנבואה כלל. וגם הרמב"ם עצמו סובר שאין ניסים וכמו שכתב בהרבה מקומות (הבאתי אותם באדם חי רשימה 78). וגם אם נאמר שבאמת יש צד שבו הרמב"ם כן סובר שיש ניסים, מה זה שייך לדיון על נבואה.
.
.
.
.
מורה נבוכים ב' כ"ה:
"אבל אמונת הקדמות על הצד אשר יראה אותו אריסטו שהוא על צד החיוב ולא ישתנה טבע כלל ולא יצא דבר חוץ ממנהגו – הנה היא סותרת הדת מעיקרה ומכזבת לכל אות בהכרח ומבטלת כל מה שתיחל בו התורה או תפחיד ממנו. – האלוקים אלא יפורשו האותות גם כן כמו שעשו בעלי התוך מן הישמעאלים ויצאו בזה למין מן ההזיה.
[…]
ודע – כי עם האמנת חידוש העולם יהיו האותות כולם אפשריות ותהיה התורה אפשרית ותפול כל שאלה שתשאל בזה הענין – עד שאם יאמר למה שם האלוה נבואתו בזה ולא נתנה לזולתו? ולמה נתן האלוה תורתו לאומה מיוחדת ולא נתנה לאומה אחרת? ולמה נתנה בזה הזמן ולא לפניו ולא לאחריו? ולמה צוה באלו המצוות והזהיר באלו האזהרות? ולמה ייחד הנביא באלו הנפלאות הנזכרות ולא היו זולתם? ומה כונת האלוה באלו התורות? ולמה לא שם אלו הענינים המצוה בהם והמוזהר מהם בטבענו אם היה זה כונתו? יהיה מענה אלו השאלות כולם שיאמר כן רצה או כן גזרה חכמתו! כמו שהמציא העולם כשרצה על זאת הצורה ולא נדע רצונו או אפני החכמה ביחד צורתו וזמנו כן לא נדע רצונו או חיוב חכמתו ביחד כל מה שקדמה השאלה עליו. ואם יאמר אומר שהעולם כן התחיב – יתחיב בהכרח שישאלו השאלות ההם כולם ואין לצאת מהם כי אם במענים מגונים יקבצו ההכזבה והביטול לכל פשוטי התורה אשר אין ספק בהם למשכיל שהם כפי הפשוטים ההם – ומפני זה היא הבריחה מזה הדעת. ולזה כלו ימי החשובים ויכלו בחקירה על זאת השאלה שאילו התבאר החידוש במופת – ואפילו על דעת אפלטון – יפול כל מה שדברו בו עלינו הפילוסופים סרה. וכן אילו התאמת להם מופת על הקדמות על דעת אריסטו תפול התורה בכללה ויעתק הענין לדעות אחרות"
שיעור שבועי על מורה נבוכים - על ידי ניר שטרן 