0033 – מורה נבוכים א ו

 

קובץ לשמיעה בלבד

מקורות לשיעורים הבאים
(בתגובות יש דיון על מין דקדוקי):

אינני יכול כעת לכתוב סיכום של השיעור. מקווה שאוכל בעתיד. בכל אופן אני מביא כאן קצת מקורות לשיעורים הבאים. 

.

.

מורה נבוכים חלק א פרק מג

כנף – שם משותף, ורוב שתופו מצד ההשאלה. הנחתו הראשונה לכנפי בעל החיים הפורחים: "כל צפור כל כנף" (בראשית ז, יד); "כל צפור כנף אשר תעוף בשמים" (דברים ד, יז). ואחרי כן הושאל לכנפות הבגדים וזוויותיהם: "על ארבע כנפות כסותך" (דברים כב, יב). ואחרי כן הושאל לקצוות המיושב מן הארץ ופאותיה הרחוקות ממקומותינו: "לאחוז בכנפות הארץ" (איוב לח, יג); "מכנף הארץ זמירות שמענו" (ישעיהו כד, טז). ואמר איבן גנאח, שהוא יבוא גם כן בעניין ההסתר, דומה לערבי, אשר יאמרו "כנפת אלשי" בעניין הסתרתו. ואמר בפירוש: "ולא יכנף עוד מוריך" (ישעיהו ל, כ), ולא יסתר ממך מוריך ולא יתעלם. וזה פרוש נאה. וממנו אצלי, "ולא יגלה כנף אביו" (דברים כג, א), לא יגלה סתר אביו; וכן "ופרשת כנפיך על אמתך" (רות ג, ט), פירושו אצלי, פרוש סתרך על אמתך.

ולפי זה העניין אצלי, הושאל כנף לבורא יתעלה וכן למלאכים, כי המלאכים אינם בעלי גופות לפי דעתנו, כמו שאבאר. ואמרו: "אשר באת לחסות תחת כנפיו" (רות ב, יב), פירושו, אשר באת לחסות תחת סתרו. וכן כל כנף שבא במלאכים עניינו הסתר; הלא תתבונן אמרו: "בשתים יכסה פניו ובשתים יכסה רגליו" (ישעיהו ו, ב), כלומר שסיבת מציאותו, רצוני לומר המלאך, נסתרת נעלמת מאוד, והוא "פניו". וכן הדברים אשר הוא סיבתם, רצוני לומר המלאך, אשר הם רגליו, כמו שביארתי בשיתוף רגל (פרק כח), הם גם כן נעלמים, כי פעולות השכלים נעלמות, לא יתבאר עניינם אלא אחר לימוד. וזה לשתי סיבות, מצדם ומצדנו; רצוני לומר, חולשת השגתנו, וקושי השגת הנפרד מצד אמיתתו. ואמנם אמרו "ובשתים יעופף", הנני עתיד לבאר בפרק בפני עצמה למה יחסו תנועות העופפות למלאכים:

.

.

.

.

מורה נבוכים ג' ב':

"ואחר כך זכר שאלה הארבע 'חיות' אין ביניהם הפרש ולא מקום פנוי. אלא כל אחת מחוברת בחברתה – אמר "חוברות אשה אל אחותה" ואחר כך זכר שעם היותם מחוברות פניהם וכנפיהם נפרדות מלמעלה – אמר "ופניהם וכנפיהם פרודות מלמעלה" – והסתכל אמרו 'מלמעלה' – כי הגופות מחוברות אמנם פניהם וכנפיהם פרודות אבל למעלה – לכן אמר 'ופניהם וכנפיהם פרודות מלמעלה'."

.

.

שם ג' ג':

"כאשר זכר יחזקאל – עליו השלום – מתואר ה'מרכבה' מה שסיפר בתחילת ה'ספר' שבה לו ההשגה ההיא בעצמה פעם שנית כשנישא 'במראה הנבואה לירושלים' ובאר לנו דברים שלא התבארו תחילה. מהם – שהעתיקנו ממילת 'חיות' למילת 'כרובים' והודיענו ש'החיות' הנזכרות תחילה הם גם כן 'מלאכים' – רצוני לומר ה'כרובים'."
.

.

בראשית ב' סוף הפרק:

 טו וַיִּקַּח יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ. טז וַיְצַו יְהוָה אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל. יז וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת. יח וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂהּ לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ. יט וַיִּצֶר יְהוָה אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ. כ וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ. כא וַיַּפֵּל יְהוָה אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה. כב וַיִּבֶן יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם. כג וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת. כד עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד. כה וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ.
זה ה"איש" וה"אשה "שמדובר בהם בפרק ו' של חלק א.
בפרק ג' מדובר על תבנית, שזה "ויבן את הצלע" 

זה מעשה בראשית, פרשת בראשית, שהמורה נבוכים לומד אותה בפרקים אלה, וכשהוא מביא מילים ממנה כוונתו לפעם הראשונה שהופיעו. 
.
.
בראשית א כ"ד-כ"ה:
"כד וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ אֶרֶץ לְמִינָהּ וַיְהִי כֵן. כה וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ וְאֶת הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ וְאֵת כָּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב. כו וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ."
בפרק ג' מדובר על תמונה, שהיא משורש "מין" (כמו תנומה משורש נום, או תלונה משורש לון, וכיו"ב.). המקום הראשון שמדובר על "מין" במעשה בראשית ביחס לאדם הוא בפסוק כ"ד וכמדרש ש"נפש חיה למינה" פירושו האדם (כבריאה טבעית, והיינו הנחש, לפני שנעשה בריאה עם צד אלוהי בצלם אלוהים)

.

.

.

התחלת ספר שער הכללים מאת האר"י ז"ל, נדפס בתחילת ספר עץ חיים.

"כשעלה ברצונו יתברך שמו לברוא את העולם כדי להיטיב לברואיו ויכירו גדולתו ויזכו להיות מרכבה למעלה להדבק בו ית' האציל נקודה א' הכלולה מי' (והם י' ספירות של העקודים שהיו בכלי א') ולא היו נראים. דרך משל האדם מורכב מד' יסודות ואינם ניכרים בו כל א' וא' בפני עצמו. וכן הענין בכאן נקודה זו היתה כלולה מעשר בתחלת אצילותה וזו היא למעלה מן הכתר [שהוא] עתה כי משם שואבים כל הי' ספירות שפע וחיות מנקודה זו. גם אור וחיות נקודה זו יורדת מן המאציל בתוכה ביחד שהיא הכלי עם נשמתו כהדין קמצא דלבושיה מניה וביה [כחגב זה שלבושו ממנו ובו] והיו בה י' אורות פנימים וי' אורות מקיפים ואור המקיף מבחוץ לכלי ונודע כי המקיף גדול מהפנימי כי אור פנימי מצומצמת תוך הכלי משא"כ במקיף. וזה סוד "ודברתי אתך מבין ב' הכרובים" שהיה מצומצמת שם השכינה ומנקודה זו נתפשטו י' נקודות מכתר עד המלכות וכו'"

.

.

.

.

בראשית רבה כ"א:

"ה דרש רבי פפוס "הן האדם היה כאחד ממנו", כאחד ממלאכי השרת, א"ל ר"ע דייך פפוס, א"ל מה אתה מקיים הן האדם היה כאחד ממנו, א"ל שנתן לו המקום לפניו שני דרכים, דרך החיים, ודרך המות, ובירר לו דרך אחרת, רבי יהודה בר סימון אמר כיחידו של עולם שנאמר (דברים ו) שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, רבנן אמרי כגבריאל שנאמר (דניאל י) והנה איש אחד לבוש הבדים, כהדין קמצא דלבושיה מיניה וביה, ריש לקיש אמר כיונה מה זה בורח משליחותו של מקום שנאמר (יונה א) ויקם יונה לברוח תרשישה מלפני ה', אף זה בורח מלקיים צווי המקום, מה זה לא לן בכבודו אף זה לא לן כבודו עמו, רבי ברכיה בשם רבי חנינא אמר כאליהו מה זה לא טעם טעם מות, אף זה לא היה ראוי לטעום טעם מות, היא דעתיה דרבי ברכיה בשם רבי חנין דאמר כל זמן שהיה אדם היה כאחד וכיון שנטלה ממנו צלעתו לדעת טוב ורע."

.

.

 

נעסוק במקורות האלה בהמשך השיעורים, לא בהכרח מייד בשבוע הבא. 

 

מחשבה אחת על “0033 – מורה נבוכים א ו

  1. עודד שאל על העניין של מין דקדוקי בדוממים. האם הוא מכללי הלשון לומר דווקא 'שתי אבנים' ולא 'שני אבנים'.
    זה מה שכתבתי על זה:
    אני מצרף מאמר של חנוך גמליאל שמביא דברי הקדמונים בזה ודוגמאות.
    קישור למאמר
    https://e1.pcloud.link/publink/show?code=XZMWXFZzfc2Ci19c97KLotw8X5PVRtLWAnk

    .
    התענינתי בזה כי אמור להיות שהשפה קשורה לתפישת האדם את המציאות.
    בפסוק כתוב שהאדם קרא שמות לבעלי החיים, והמו"נ לומד מזה שהשפה הסכמית, שהיא שיקוף של תפישת האדם את מה שהוא קורא לו בשם. יש אריכות למה ככה הבנתי את המושג של שפה הסכמית. בשיעור על פרק ג ניגע בזה קצת.

    מין דקדוקי יש בהרבה שפות, וגם במילים חדשות.
    מרכול ומרקע הם זכר, ומרשתת היא נקבה. למה השפה היא כזו? מאיפה זה נובע, על מה זה מעיד?
    אני לא תופש בחלון משהו זכרי ובדלת משהו נקבי וכן הלאה.

    אין לי הסבר שאני בטוח בו, או שהוא מוכח, או שמשמע כך, רק השערה. אני לא בונה על זה כלום, מלבד החירות לומר חמש שקל. אין לי בעיה לוותר על דעתי בזה.

    ההשערה שלי היא כך.
    במו"נ א עב כתב שכל המציאות היא איש אחד חי. כלומר גם הדוממים חיים.
    מה שכתב בכמה מקומות שהדוממים מתים, הכוונה שגם צומח אינו בכלל ההגדרה של חי. כי אין לו תנועה רצונית. הכוונה שהחיים שבו לא מספיק גלויים כדי שנקרא לו חי.
    בדומם החיים לא גלויים בכלל. לכן הוא לא מוגדר כחי כלל, והיינו שהוא מת. אבל לעציד פבוא יתגלו החיים שבדומם, ואבן מקיר תצעק וכפיס מעץ יעננה. לםי אריסטו מה שאבן נופלת למטה זה מכח החיים שיש בה.
    לזה יש ראיות למכביר, מהמקורות ומסברא, ואצלי זה יסוד מאוד בסיסי, ובמו"נ א עב, ובטימיאוס של אפלטון, מבואר שהכל תלוי בזה, כל גילוי הבורא בעולם. כתבתי על זה הרבה, במקומות רבים.

    .
    אני מביא משל,
    אריסטו מבאר שלהיות זכר או נקבה באדם (ובכל בע"ח) זה רק מקרה.
    עצם האדם הוא חי מדבר, ואין הבדל בין איש לאשה.
    אם אני רוצה לתפוש אדם בעצם, לראות מישהו ולתפוש אותו כאדם, אני לא יכול. אין לי השגה באדם בלי זכריות או נקביות. אני תמיד רואה רק גבר או אשה, אף פעם לא אדם. בהתבוננות אני יכול לבודד את ה'אדם' מהגבריות או הנשיות שראיתי.
    הבריאה כולה היא על דרך זכר ונקבה, חומר וצורה, הזיווג זו הצורה הכי גבוהה בעולם שכוללת הכל. אדם זו צורה נמוכה יותר, ולכן אצלה הזכר ונקבה מתגלה רק כמקרה הכרחי ולא כעצם
    (זה יסוד באריסטו, שצורות נמוכות לא מתגלה בהגדרת העצם שלהן הצורה הגבוהה שהן ענפים ממנה. אבל הצורה הגבוהה מתבטאת בהן כמקרה להן. למשל מש"כ במו"נ א נז שהמציאות היא מקרה למהות. והמציאות גבוהה יותר, שהרי הבורא הוא יישות בלי מהות. ואכמ"ל).

    .
    כיוון שהחיים שבדוממים נסתרים מעיני, אני לא יכול לראות בהם זכרות או נקבות. אבל כיוון שיש תפישה כללית שהדוממים חיים, אי אפשר לפנות אליהם שלא על דרך זכר ונקבה.
    למשל בזמן שהיתה ע"ז כפשוטה, אומרים שיש מקומות בהודו שזה גם היום כך, בנו מזבח לסלע גדול, להר, וכו'. לפעמים רק שמים שם פרחים וריח טוב, להביע יחס, גם אם לא לעשות פולחן.
    לעצים גם. בע"ז שמתוארת בתנ"ך בעצים יש אלה ויש אלון. אל זה כח. כח נקבי וכח זכרי.
    כעין זה בעל ואשרה.
    אם תופשים את החיים, זה תמיד בדרך זכר ונקבה.
    אבל איך הזכרות והנקבות האלה נמצאים בדומם באופן מסויים ומפורט, זה לא גלוי לנו. אלה חיים אילמים, נסתרים. אפילו בצומח קשה לתפוש מה יותר זכר בעץ אלון מאשר בעץ אלה?

    מצד אחד התפישה היסודית שהכל חי, לכן הכל הוא זכר או נקבה. מצד שני לא רואים מי זכר ומי נקבה.
    יצא שנותר לנו אלא רק לקרוא נקבה לפי מנגינת המילה.
    יש אינטואיציה בכל השפות, ששם נשי מסתיים ב אה, או אית, או דומה לזה בכמה וריאציות.
    בטטה זה נקבה, גם אשכולית. וגם דלעת. אבל מלפפון וודאי זכר.
    .

    ראיתי פעם שלט על דלת: כאן גרים אילזון ולאמיה.
    אחר כך התברר שזה אלבנית. אבל מייד ידעתי מי האיש ומי האשה.
    זה קשור לכך שנקבה פתוחה לקבל, שזה שייך למנגינת אה.
    (כמובן יש הרבה יוצאים מהכלל. השפה מתפתחת ומשתנה, ומגיבה להרבה דברים ספציפיים)
    לכן באופן טבעי מילים עם מנגינת נקבה נעשו נקבה דקדוקית. אחרי שהתרגלו זה נעשה מנהג קבוע.
    אבל נוחיות הלשון ומנגינתה זה לא חוק לשוני שמונע לשנות.
    בימי הביניים אומרים: מושכל ראשון ומושכלות ראשונות. והרבה כיו"ב. בפיוטים משחקים חופשי בזה. למשל: תהומים במקום תהומות, אסונים, החופש לא מוגבל. בעלי הפיוט לא עושים שגיאות לשוניות, רק חופשיים עם מנהגים ושגרת לשון.

    בתלמוד ובלשון ימיה"ב יש חופש גדול מאוד לומר מין דקדוקי איך שנוח לפי שגרת הלשון והמנגינה שלה.
    .
    .
    לדעתי רש"י מתייחס לשגרת לשון שהפכה למנהג קבוע, ושואל למה לפעמים יש חריגה מהמנהג. צריכה להיות סיבה, אפשר לבנות על זה דרש, כי למה לשנות לחינם ממה שהורגלנו. אבל זה רק הרגל, אין איסור לשנות מצד כללי הלשון.
    אם מתייחסים בתשומת לב למקורות שבמאמר, לכך שפעם אחת מספיקה לומר שהמילה היא גם זכר וגם נקבה, ועוד דברים, עולה משם סיוע גדול למה שכתבתי.
    האמירה שכל מה שאין בו רוח חיים מותר לאמרו בכל מין דקדוקי שרוצים, מובאת בכמה מקומות, לא כשיטה אחת מבין שיטות רבות, אלא כדבר פשוט ומוסכם. לא מביאים מי אמר את זה כי אין מחלוקת. כי זה עצם החוק הלשוני.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s