0029 – חזרה קצרה מההתחלה עד סוף הפתיחה (המשך שני של החזרה. ביאור חשוב ויסודי על התוכן העמוק של שמות משתתפים)

קובץ לשמיעה בלבד
סיכום השיעור:

לא אכתוב סיכום ממש.
אעלה כאן שלושה טקסטים שדיברנו עליהם בשיעור.
.

.

רחל

.

עקרה

.

בֵּן לוּ הָיָה לִי! יֶלֶד קָטָן,
שְׁחֹר תַּלְתַּלִים וְנָבוֹן.
לֶאֱחֹז בְּיָדוֹ וְלִפְסֹעַ לְאַט
בִּשְׁבִילֵי הַגָּן.
יֶלֶד.
קָטָן.

אוּרִי אֶקְרָא לוֹ, אוּרִי שֶׁלִּי!
רַךְ וְצָלוּל הוּא הַשֵּׁם הַקָּצָר.
רְסִיס נְהָרָה.
לְיַלְדִּי הַשְּׁחַרְחַר
"אוּרִי!" –
אֶקְרָא!

עוֹד אֶתְמַרְמֵר כְּרָחֵל הָאֵם.
עוֹד אֶתְפַּלֵּל כְּחַנָּה בְּשִׁילֹה.
עוֹד אֲחַכֶּה
לוֹ.

.

.

.

זלדה

.

הכרמל האי-נראה

.

.

.

משהו שכתבתי בשיח עם משוררת:
.
"אצלי כאילו כל המציאות היא במהותה היסודית געגוע אחד גדול. ומזה הדברים נוצרים. למשל מה שהופך ערימת אבנים לבית הוא הגעגוע, מה שהופך את אשתי לאשתי ולא רק לסתם בן אדם, זה הגעגוע. אפילו מה שהופך את הכסא שלי לכסא שלי, הוא הגעגוע. אחרת זה היה כמו כסא סתמי של אוטובוס, וגם האוטובוס הוא כזה בגלל הגעגוע, בלי הגעגוע לא היה לאן לנסוע, לא הייתה סיבה לנסוע. האוטובוס היה סתם ברזלים. וגם ברזל הוא קר וחותך בגלל הגעגוע. כשמפרקים את המציואת הכל אטומים של געגוע.
כאילו יש ים גדול, שזה הגעגוע, וכל דבר הוא גל בים הזה, הוא תנועה בים הזה. רק תנועה, לא משהו ממשי מוצק.
אחרי שדברים כבר נוצרים, הם מקבלים מציאות שכאילו כבר לא עשויה מגעגוע. וזה נהיה אבן, קיר, מתכת, חיוכים סתמיים, הנאות סתמיות, טיולים לחו"ל שתמיד היו נפלאים, ביקורים במוזיאון לראות דברים שתמיד הם כל כך נפלאים, הורים שהם כבר לא הורים, חיבוק שכבר לא מחבק, אין כבר מילים אמיתיות, החלום נמוג, משהו מת. כי הוא הפך למשהו שהוא "יש", לא רק געגוע. ו"יש" זה שקר.
ואז או שמפרקים את הדברים להמיס אותם בחזרה לגעגוע, עוזבים, כמו נווד נצחי, שכשהוא מתביית יותר מדי הוא חייב לעזוב. או שלומדים לתת להם להתקיים בלי שיאבדו את מהותם, לומדים להיות עם דברים שהם כן נמצאים, אבל במצב צבירה של געגוע. המציאות כסוג של חלום או נבואה. מציאות שיש בה קסם. האמנות האמיתית מחפשת את הקסם, כאילו הופכת את אבני המציאות, לראות מה מתחת."

.

.

בקישור כאן יש ספר מחקרי של שמעון בר אפרת, שעוסק במקרא כיצירה ספרותית, ומנתח אותו בכלים של מדע הספרות.

שמעון בר אפרת הולך בשיטתו של הרב פרופ' מאיר וייס.