(אני מפנה לתגובות, יש בהן תוספת ביאור)
קישור לקובץ שמיעה בלבד (אם הוא לא מנגן אפשר ללחוץ על save link as, לשמור ואז לשמוע)
התחלנו מהפסקה בפתיחה:
"וכבר ביארנו בחיבורינו התלמודיים כללים מזה העניין, והעירונו על עניינים רבים. וזכרנו בהם שמעשה בראשית הוא חכמת הטבע (דהיינו ספר הפיזיקה של אריסטו), ומעשה מרכבה הוא חכמת האלהות (דהיינו ספר המטאפיזיקה של אריסטו). ובארנו אומרם: "ולא במרכבה ביחיד, אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו… מוסרים לו ראשי פרקים" (חגיגה יא, ב).
אם כן, לא תבקש ממני הנה זולת ראשי פרקים."
יש כאן סתירה, את אריסטו מותר ללמד לכל אחד, ולא מחוייבים למסור רק ראשי פרקים לחכם ומבין מדעתו (כמבואר מלשון הרמב"ם בכמה מקומות שהוא מדבר רק אל תלמיד שכבר למד מקודם את כל אריסטו והבין).
איך יתכן לומר שמעשה המרכבה שאנו עוסקים בו זה אריסטו ולכן צריך למסור רק ראשי פרקים לחכם ומבין מדעתו.
כדרכו את העניינים הכי חשובים הוא אומר בהצנעה.
הנושא של הספר הוא הנבואה, כלומר ההבדל שיש בין המטאפיזיקה של אריסטו לפרק א' של יחזקאל (מעשה מרכבה בדרך נבואה) ובין הפיזיקה של אריסטו לפרק א' של ספר בראשית (מעשה בראשית בדרך נבואה).
התוכן הוא אותו תוכן בדיוק, ההבדל הוא רק שאלה נאמרו בדרך שכל ואלה נאמרו בדרך נבואה. מקודם בפתיחה הרמב"ם אומר שהנבוך הוא מי שלמד את אריסטו וכעת ניגש לספרי הנבואה, התורה, והוא מחפש לראות בהם את מעשה המרכבה כמו שביאר אותו אריסטו בחכמה אנושית של שכל אנושי, ובתורה זה אמור להיות כתוב בשפה של נבואה, והנבוך לא יודע איך לקרוא את התורה באופן שהוא יראה את זה שם, ואת זה הרמב"ם בא ללמד אותו. בהכרח הנבואה מוסיפה משהו, וצריך להבין מה ואיך, ואיך זה קשור אלינו כי הנבואה פסקה עם חורבן בית המקדש.
גם בפרק האחרון של המורה נבוכים יש דיון ארוך על כך שהחכמה והתורה הם שני דברים נפרדים. הספר מתחיל עם זה ומסיים בזה. ואמצעו הוא פרקי הנבואה שעוסקים בזה.
.
.
הערתי שבכמה מקומות הרמב"ם אומר שהנביאים מדמים צורה ליוצרה, ומשמע שזה עיקר מה שהם עושים.
במסכת ברכות י' א' נאמר (קצת עיבדתי את הלשון):
"מהו שכתוב (תהלים קג, א) "ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו"?
בא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם. מדת בשר ודם צר צורה על גבי הכותל ואינו יכול להטיל בה רוח ונשמה קרבים ובני מעים, והקב"ה אינו כן, צר צורה בתוך צורה ומטיל בה רוח ונשמה קרבים ובני מעים. והיינו דאמרה חנה (שמואל א ב, ב) "אין קדוש כה' כי אין בלתך ואין צור כאלהינו". מאי אין צור כאלהינו? – אין צייר כאלהינו"
שקיעה למשל היא שפת ציור, "יפה שקיעת שמש ללב עצוב". אם תהיה חתיכה משמי השקיעה בצבע של תכלת צהרים זה יקלקל את הכל. משהו בצורה, בסדר, של הצבעים והצורות והתנועה מחייב שהכל יהיה בתוך אותו סולם צבעים וצורות וממנו נעשה סדר מסויים שהוא שפה שאומרת משהו, כמו שמילה אומרת משהו.
שמי הלילה זרועי הכוכבים הם הציור הראשוני, הכי חשוב (הלכות יסודי התורה א' ו', מו"נ ב' לקראת סוף פרק י"ט, ועוד הרבה), הוא יסוד לעיונים שכליים גדולים שנובעים דווקא מהגלגלים השמיימיים, ואיבדנו את זה עם המצאת נורת החשמל.
.
.
.
בהמשך המו"נ כותב על ראשי הפרקים הם:
"אם כן, לא תבקש ממני הנה זולת ראשי פרקים. ואפילו הראשים ההם אינם במאמר הזה מסודרים ולא זה אחר זה, אבל מפוזרים ומעורבים בעניינים אחרים ממה שנבקש לבארו. כי כוונתי שיהיו האמתיות מושקפות ממנו ואחר ייעלמו, עד שלא תחלוק על הכוונה האלהית, (אשר אין ראוי לחלוק עליה), אשר שָׂמה האמתיות המיוחדות בהשגתו נעלמות מהמון העם, אמר: "סוד ה' ליראיו""
יש כוונה שהאמיתות מושקפות ואחר כך נעלמות. בהמשך הוא אורמ שאי אפשר שיהיה אחרת, זה מטבען כך. אי אפשר ללמדו את הספר רק לפי ראשי הפרקים, איך נדע איפה הם ומה סדרם. אלא לומדים את הספר בשכל, כמו את אריסטו, לפי הסדר. ותוך כדי הלימוד הזה הוא אומר לנו כאן שנשאיר פתוח חלון של תפישה אחרת, שכשנגיע לראש פרק נזכה לאור שיהיה מושקף עלינו ואחר כך יעלם, אלה הברקים שהוא מדבר בהם מייד בסמוך.
לסדר את ראשי הפרקים זה כבר לחבר אליהם את השכל.
.
.
בהמשך הוא אומר שהאמת היא כמו ברק שמופיע ונעלם. ואפילו אצל משה רבינו זה היה בדרך של ברקים. זה בהכרח כך.
אחר כך הוא מבאר שאצל הנביאים זה בדרך של ברק, שהוא ציור של אור בבהירות מוחלטת. אצל החכמים זה אור כמו אבן שמאירה בלילה, שהיא לא אור מוחלט אלא בתוך כלי. וגם זה מופיע ונעלם. העניין הז הלא שייך רק לנביאים אלא לכל אדם, ההבדל רק שהנביאים זכו לדרגת בהירות גמורה.
.
.
שאלתי מה עניין הברקים או האבנים המאירות. לא מדובר על לימוד שכלי ולא על שפת הציור הנבואית שהיא השפה שהבורא מדבר עם כח הדמיון, מה ששייך לאמנות ויופי ותפישה בשפת הצורות שעל ידי זה מדמים צורה ליוצרה (גם מי שמסתכל בציור מדמה את הצורה שמצויירת להשראה העליונה שהאירה בנפשו של הצייר, זו מדרגה נמוכה של אותה שפת הנבואה).
.
.
לקמן א' ס"ב הרמב"ם כותב שעיון של שכל עיוני מופשט מדבק אותנו אל הבורא עצמו, ומחבר לשכל הפועל. ושלימוד כזה לא שולטת בו שכחה כלל. גם בחלק ג' פרק נ"ב הוא מדבר על השכל (הוא המלך הגדול) שמדבק אותנו לבורא. וכן בהלכות יסודי התורה ד' ז':
"והצורות שאין להם גולם אינן נראין לעין אלא בעין הלב הן ידועין כמו שידענו אדון הכל בלא ראיית עין."
.
שם הוא אומר שלא נופלת בזה שום שכחה, ואצלנו הוא אומר שהברקים מופיעים לרגע ואז מייד נעלמים וחוזר חושך כמעט כמו שהיה מתחילה. מוכח כמו שאמרתי שהברקים זה לא ההשגה השכלית בבורא. וזה גם לא שפת הציור והיופי כי למה שהיא תהיה בדרך של ברקים שמייד נעלמים.
גם לזה יש הוכחה כי בהלכות תשובה פרק י' הרמב"ם כתב על העבודה לשמה:
"וכיצד היא האהבה הראויה הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה יתירה עזה מאוד עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד כאלו חולה חולי האהבה שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אשה והוא שוגה בה תמיד בין בשבתו בין בקומו בין בשעה שהוא אוכל ושותה יתר מזה תהיה אהבת ה' בלב אוהביו שוגים בה תמיד כמו שצונו בכל לבבך ובכל נפשך והוא ששלמה אמר דרך משל כי חולת אהבה אני וכל שיר השירים משל הוא לענין זה."
אהבה כזו מעורב בה תפישה של יופי, דרך כח הדמיון, שמדמה צורה ליוצר וגורם לאהבה שיש בה צד גופני ותאווה. וזה מצב תמידי, לא ברקים שמייד נעלמים.
.
.
גם בהלכות יסודי התורה פרק ב' מדבר על דימוי צורה ליוצרה על ידי כח הדמיון ותפישה של יופי שגורמת לאהבה ותאווה.
"והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול"
שכל לא פועל מיד, אלא מדובר כאן על דימוי צורה ליוצרה, שפת הציור שמייד תופשת את היופי ומיד הוא מביא לאהבה ותאווה גדולה. וזה מצוואת ואהבת את ה' אלהיך, והמצווה תמידית, זה מצב שעובדים להגיע אליו ונמצאים בו, חיים ככה. זה לא רק ברקים שנעלמים. ואולי רק פעם אחת בחיים מופיע ברק אחד כזה לרגע אחד. (כמו שכתב: "ומהם מי שיבריק לו פעם אחת בלילו כלו והיא מדרגת מי שנאמר בהם ויתנבאו ולא יספו.", האם הוא קיים מצוות אהבת ה' רק רגע אחד בחייו?)
אלא הברקים הם לא שפת הציור שמביאה לאהבת השם דרך היופי ודימוי צורה ליוצרה, והם לא תפישה שכלית שלא נופלת בה שכחה אם היא מגיעה עד השכל הפעול והשגת דעת אלהים. אז מה הם?
.
בחלק ג' פרק נ"א מבואר העניין של הברקים. בשיעור הבא נתחיל משם. מי שרוצה יכול להסתכל שם בלשון הפרק כדי להיות מוכן יותר.
.
.
.
.
אני מפנה כאן לדברים שכתבתי על אידיאת היופי והאמנות, שיש בהם ביאור יסודי וחשוב בהבנת התחלת פתיחת המורה נבוכים, ובהבנת עיקר תוכן הספר, מה הוא בא ללמד. איך הגישה ללימוד מעשה מרכבה לפי דרכו.
זה נמצא ב"אדם חי" רשימה 194
.
.
.
שיעור שבועי על מורה נבוכים - על ידי ניר שטרן 
מתן שלח מאמר שכתב בצעירותו לגבי מה שכתוב בפתיחה:
"ואפילו האור ההוא הקטן אשר יזריח עליו גם כן אינו תדיר, אבל יציץ ויעלם כאלו הוא להט החרב המתהפכת"
הערתי בשיעור שהדימוי ללהט החרב המתהפכת וודאי בא ללמדנו משהו נוסף.
.
.
זה מה שכתב מתן על זה:
לגבי הנאמר בהקדמה למורה נבוכים: "האור המועט הזורח עלינו אינו תמידי אלא נוצץ ונעלם כאלו הוא 'להט החרב המתהפכת'".
אם נתבונן בפסוק בשלמותו: "ויגרש את האדם וישכן מקדם לגן עדן את הכרבים ואת להט החרב המתהפכת לשמר את דרך עץ החיים". בהתאם לכך שהרמב"ם כתב בהמשך (ח"ב, פ"ו) "שהשכל נקרא כרוב".
נראה להציע שהיצען של דברים הוא כך: הקב"ה גירש את האדם מגן עדן, וכדי לחסום אותו מגן עדן שיכּן מקדם לגן עדן את השכל האנושי – וכלומר השכל שלא נבדל מהחומר, ולכן עצם מציאות האור היא שאינו מאיר באופן תמידי וכן שאינו מאיר כאור יום, אלא רק כברק. מציאות זו היא כאילו "להט החרב המתהפכת" (כלומר שלהט החרב המתהפכת היא סמל ומטפורה, ואינה ממשית ופיזית – ומציאות זו קרויה כך) שתפקידה לחסום את האדם להיכנס לגן עדן, גם האדם השלם ביותר כמשה רבנו לעולם תעמוד בפניו מחיצה אחת והיא מחיצת השכל האנושי [כמבואר בשמונה פרקים פרק ז': "הנה לא נשאר בינו ובין השגת ה' על אמיתת המצאו, אלא מחיצה אחת בהירה, והוא השכל האנושי הבלתי נבדל"]. ולכן לעולם האדם אינו רואה אלא דרך אספקלריה, ולא נמצא במרחב עצמו ממש. כן להט החרב המתהפכת למעשה אין מדובר בחרב עצמה, אלא בלהט החרב הנראית בהתהפכות החרב, וזו השתקפות כעין מראה – אספקלריה המשמשת כמחיצה בפני ראיית האל.
הרב קאפח באופן קרוב אך שונה הציע לקשר את הדברים לח"א פרק מט. מעיון שם נראה שהרמב"ם משתמש במדרש לגבי להט החרב – על שם משרתיו אש להט, המתהפכת – שהם מתהפכים פעמים אנשים פעמים רוחות וכו'. ושהמלאכים הללו אינם אינם בעלי גוף אלא הם שכלים נבדלים מחומר ובאמצעות כוח המדמה הם נראים בצורות שונות. ואולי יש להוסיף על כך שהדברים מתבארים על פי דברי הרמב"ם בהלכות יסודי התורה (פ"ב, ה"ז): מדרגת ה'כרובים' היא המדרגה התשיעית והיא למעלה מהמדרגה העשירית הקרויה ה'אישים' והם המלאכים המדברים עם בני אדם ונראים להם במראה הנבואה, ומעלתם קרובה למעלת דעת בני אדם. והיינו לפי זה הכרובים הונחו מקדם לגן עדן לפני להט החרב המתהפכת, דהיינו המלאכים המתהפכים – הכרובים זו המעלה התשיעית, והאישים שהם הנראים לנביאים הם המעלה העשירית התחתונה, והם שכל נבדל מחומר, והם משמשים לנביא בעל השכל שאינו נבדל כחייץ בפני דרך עץ החיים.
וזו משמעות דברי הרמב"ם שה' משפיע על הנביא את מראה הנבואה דרך השכל הפועל השופע על השכל האנושי ועל כוח המדמה שלו (פירוש המשנה הקדמה לחלק יסוד השישי, ובמורה נבוכים חלק ב, לד; לז), אם שופע רק על השכל אז הוא מתבטא כחכמה גרידא וזה החכמים בעלי העיון (מו"נ ח"ב, לז). ובמורה נבוכים (ח"ב, ד) כותב "השכל העשירי הוא השכל הפועל אשר הורה עליו יציאת שכלנו מן הכוח אל הפועל… ויהיו השכלים הם המלאכים".
הרמב"ם מבאר שהמייחד את האדם משאר הייצורים הוא השכל והוא הצלם אלוהים שבו (ח"א, פ"א), לפני חטא האדם הראשון היה "השכל אשר השפיע ה' לאדם שהוא שלמותו הסופית [שוורץ: שלמותו האחרונה] הוא אשר ניתן לאדם לפני מריו". והבחירה הייתה במישור השכלי מוסר מוחלט אובייקטיבי, בין אמת לשקר – המושכלות. לאחר חטא עץ הדעת טוב ורע, "נענש שנשללה ממנו אותה השגה שכלית". והבחירה ירדה ממדרגתה המוחלטת, אל מוסר אסתטי סובייקטיבי בין טוב לרע בין הנאה למגונה – המפורסמות (ח"א, פ"ב). לאחר מכן גורש מגן עדן. והוא הוא העונש – שמאוד קשה להגיע להשגה השכלית בבהירות מתמדת – וכאילו הוא להט החרב המתהפכת.
לסיום: במהלך הספר הרמב"ם מנסה להקנות לבן אדם את האפשרות להגיע לרמה של כמה שיותר זמני הארה (ח"ג, פרק נא) ונראה שהכוונה כביכול להתגבר על להט החרב המתהפכת. ואיך? הרב שילת (ביאור לח' פרקים, עמ' רסט) מציין שבסוף המורה נבוכים מלמד הרמב"ם שהאדם צריך להשיג את ידיעת האל ודרכיו כלומר את פעולותיו, וכיוצא בהם יש לנהוג ולהידמות לה', וזו שלימות האדם (חלק ג, פרק נד). ונמצא שכל התהליך הנ"ל הוא בעצם לשוב למצב שלפני חטא אדם הראשון, וזו מסגרת הרקע למורה נבוכים שוב בסוד נעוץ סופן בתחילתן.
אהבתיאהבתי
מה שכתבתי ביחס לדבריו:
"תודה, הדברים מאוד יפים.
מונח בהם בתוספת הבהרה גם הנושא שאני מנסה לגעת בו, שיש "להיות בגן עדן" או להיות "מגורש מגן עדן", דהיינו מצב קיומי כלשהו. כלומר השגת החכמה השלמה היא משהו שמביא את האדם לא רק לידיעת החכמה, אלא גם לאיזה מצב שנמצאים בו, להיות באיזה מקום, בגן עדן, וזה תולדה מהשגת החכמה ולא רק עצם ידיעת מה שהשיג. בג' נ"א כתב שזה פרק שמבאר את העבודה שמי שכבר השיג את החכמה צריך לעשות אותה, כדי לבנות מהשגת החכמה מצב קיומי כלשהו. הצורך בעבודה הזו מוכיח בלי ספק שעצם ידיעת החכמה זה עדיין לא סוף דבר, אלא אחרי שיודעים את החכמה יש עבודה כלומר יש משהו נוסף שאותה עבודה מביאה אליו. השימוש בפסוק שמדבר על הגרוש מגן עדן ועל השמירה שלא יהיה אפשר לחזור אליו באותה דרך שיצא (כמו שאמרו במדרש שה"א אין לה תחתית כי קל ליפול, ויש לה פתח כי מי שנפל לא יכול לחזור מאותו פתח שנפל אלא צריך לחתור חתירה חדשה), וגם אם ידיעת החכמה עצמה לא נשכחת כמו שכתב בחלק א' פרק ס"ב, המצב הקיומי של להיות בגן עדן שנובע מהשגת החכמה, הוא מצב שאנו רק נכנסים אליו ומייד יוצאים. מסתבר כדבריך שהיציאה קשורה למחיצה שדיברת עליה, לחומר ולהיותו של השכל משוקע בחומר. גם בפתיחה הוא כותב שמה שמחזיר את החושך קשור לטבעים ולמנהגים שזה מחיצת החומר:
"אבל פעם יוצץ לנו האמת עד שנחשבנו יום ואחר כן יעלימוהו הטבעים והמנהגים עד שנשוב בליל חשוך"
הדברים שלך מאירים, והם מחזקים את הקושיא שהעלינו (כלומר מקרבים לתירוץ), למה ידיעת החכמה לבד זה לא מספיק, הרי כתוב שהשלמות היא השגת דעת אלהים, אחדות השכל המשכיל והמושכל (שהיא מצב קבוע), השגת השכל הפועל שלא שולטת בה שכחה ונאמר עליה תלמודו מתקיים בידו (א' ס"ב), וזה מצב קבוע. החומר לא גורם ליפול ממנו. מדובר על מי שהשיג את החכמה לאמיתה, כלומר התגבר על חושך החומר. וזה מתואר כשלמות האחרונה בהרבה מקומות. ופתאום יש משהו אחר, שהוא לא השגת החכמה אלא תוצאה של עבודה נוספת שהיא לא עבודת לימוד החכמה אלא עבודה אחרת שמתוארת בפרק נ"א, והיא מביאה לאיזה מצב של גן עדן שהוא לא השלמות האחרונה של השגת המושכלות והשגת דעת אלוהים, אלא משהו נוסף, ומזה בהכרח תמיד נופלים כי זה כמו ברקים. במה שקשרת את להט החרב למצב של גן עדן הראית שיש כאן עוד משהו מלבד השגת המושכלות, וננסה לברר קצת במה מדובר.
"
אהבתיאהבתי