0016 – מורה נבוכים א א

קובץ לשמיעה בלבד

סיכום השיעור:

(השיעור נפתח בהערה לגבי היחס שלי אל המתודה המדעית של חקר המורה נבוכים והזוהר. אני מדלג על זה כאן. בתגובות יש הבהרה חשובה בנושא הזה.

אביא רק מקור מאלף מהמו"נ ב' י"א:

"דע כי עניני התכונה האלו הנזכרים כשיקראם ויבינם איש למודי לבד יחשוב שהם מופת חותך על שצורת הגלגלים ומספרם כך – ואין הענין כן ואין זה המבוקש בחכמת התכונה. אבל מהם ענינים מופתיים שהם כן כמו שהתבאר במופת שדרך השמש – דרך נוטה מן הקו השוה – וזה מה שאין ספק בו; אבל אם יש לו גלגל יוצא חוץ למרכז או גלגל הקף – לא התבאר במופת וזה ממה שלא ירגיש עליו בעל התכונה. כי כונת החכמה הזאת – להניח תכונה שיתכן עמה שתהיה תנועת הכוכב אחת סיבובית אין מהירות בה ולא איחור ולא שינוי ויהיה המתחיב מן התנועה ההיא נאות למה שיראה; וישתדל עם זה שימעט התנועות ומנין הגלגלים כל מה שיוכל"

כתוב כאן שבעל התכונה, האסטרונום, מבקש להשיג בשכל איך ניתן להסביר את התנועה של הכוכבים שאנו רואים בעין. אנו מחפשים הסבר הגיוני ופשוט ככל האפשר. אם יש לנו שני הסברים אפשריים איך יוצא שאנו רואים שתנועת השמש היא כמו שאנו רואים, ושניהם פשוטים והגיוניים במידה שווה, אז לא אכפת לאסטרונומים כלל איזה משני ההסברים הללו אמיתי. נניח שמישהו יטוס בחללית ויצלם ויגלה לנו האם השמש נעה במסלול של "גלגל יוצא חוץ למרכז" או שהיא נעה במסלול של "גלגל היקף", האסטרונומים לא יבזבזו את זמנם להסתכל בממצאים. זה בכלל לא אכפת להם.

למה שזה יהיה אכפת להם? מה זה קשור לחיים שלהם? גתה אמר "שנוא עלי כל מה שרק מוסיף לי ידיעות, מבלי שירבה או יחיה במישרין את פעילותי." 

בקדמונים "סקרנות מדעית" כמו כל סקרנות היא עניין לסקרנים ולא לחכמים. סקרנות היא תכונה ילדותית, זה ריגוש וגירוי, כמו חשק לאכול סוכריה. סקרנות גורמת להציץ לחלון של השכנים, לקרוא את החדשות בפוליטיקה או ספורט, וכיוצא בזה.

בעלי התכונה הם חכמים, ואין להם סקרנות איך נעה השמש. הם רק מעוניינים בשכל המתגלה בגרמי השמיים, כיוון שהוא גילוי של חכמה ויופי וסדר אלוהיים וההשגה הזו מדבקת את האדם בבורא ומחיה במישרין את הפעילות)

.

.

.

הרמב"ם אומר כאן שהצלם הוא הצורה הטבעית, כלומר האידיאה, הצורה המופשטת. בעולם החומרי לצורה יש מציאות רק כשהיא מלובשת בחומר, מצטיירת על מצע של חומר. 
יש שני אופנים של התלבשות צורה בחומר. האחד הוא כמו שלאדם יש נפש, הנפש היא החיים שבו, והם חיים תבוניים, הוא 'חי מדבר', 'חי מדבר' היא הצורה, זו יישות שקיימת במובן הכי אמיתי ראשוני מוחלט גם אם לא היו בני אדם חומריים קיימים כלל בעולם.

כשהצורה הזו, הנפש הזו, מתלבשת בחומר, אז יש עצם חומרי שהוא אדם שהוא חי ומדבר, הדיבור הוא החיים שלו, הדיבור זה אופן מסויים של להיות חי. באופן כללי אפשר לומר שהוא חי, וזו הצורה שבו, הצורה היא העובדה שהוא חי. 'מדבר' זו דרך מסויימת של גילוי החיים שמייחדת את האדם מבעלי חיים אחרים שכל אחד מהם חייו מתאפיינים לפי טבעו.

.

.

לעומת זאת מה שהצורה הטבעית מחוברת לפסלון פולחני שהיו עושים בימי קדם שנקרא צלם כי הצורה מחוברת איתו, ובמקרה שלנו מה שהאידיאה המופשטת של מחלת הטחורים מחוברת לפסל הפולחני שעשו מזהב בתבנית טחורים, זה לא באותו אופן של חיבור. הפסל לא חי. 

בזמננו מה שקרוב לחיבור הצורה לצלם בדרך של הפסילים הפולחניים הוא למשל ציור. ההשראה של הצייר, התוכן העמוק ה"רוחני" או "נפשי" של הציור, לא מחובר לציור כמו שנפש האדם מחוברת לבשר שלו. ובכל זאת היא מונחת בציור בדרך כלשהי.

מעשי המצוות גם הם על דרך זו. החיבור בין התואר של התפילין, גופם החומרי, לבין התוכן הרוחני שלהם, היותם "סגולה" שמכוחה חל עלינו העניין האלוהי, דומה מבחינה עקרונית לחיבור שבין פסילי הטחורים לכח המופשט של הטחורים, או לפסילי פריון פולחניים קדומים לכח הומופשט הרוחני של פריון, או חיבור שבין הציור להשראה העמוקה של הצייר (כל האמנויות שוות מבחינה זו, המוזיקאי מפיק צלילים בגבהים מסויימים מצינור נקוב, הצלילים כלשעצמם זה גוף חומרי שאינו חי בעצמו על דרך שאדם או סוס חיים, והחיבור שלו לתוכן הרוחני של המוזיקה הוא אותה שאלה שבה אנו עוסקים וכן הלאה).  

.

.

במסכת ברכות י' א' נאמר:

"מַאי דִּכְתִיב: {תהלים ק״ג:א׳} ״בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ה׳ וְכָל קְרָבַי אֶת שֵׁם קָדְשׁוֹ״? אֲמַר לֵיהּ: בֹּא וּרְאֵה, שֶׁלֹּא כְּמִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִדַּת בָּשָׂר וָדָם. מִדַּת בָּשָׂר וָדָם, צָר צוּרָה עַל גַּבֵּי הַכּוֹתֶל, וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהַטִּיל בָּהּ רוּחַ וּנְשָׁמָה קְרָבַיִם וּבְנֵי מֵעַיִם. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵן, צָר צוּרָה בְּתוֹךְ צוּרָה וּמַטִּיל בָּהּ רוּחַ וּנְשָׁמָה קְרָבַיִם וּבְנֵי מֵעַיִם. וְהַיְינוּ דַּאֲמַרָה חַנָּה: {שמואל א ב׳:ב׳} ״אֵין קָדוֹשׁ כַּה׳, כִּי אֵין בִּלְתֶּךָ, וְאֵין צוּר כֵּאלֹהֵינוּ."

הקב"ה הוא צייר. בריאת העולם היא ציור, כלומר צורות שמצטיירות בחומר מתגלות על מצע החומר. למשל אם יש אלומת אור חזקה כלפי השמיים בלילה עם אוויר צלול, לא רואים את האור. אם יש אבק באוויר רואים אלומת אור. האבק הוא מצע לגילוי האור. הוא מגלה את אלומת האור וגם מצמצם אותה, לראות אותה באבק זה לא מסנוור כמו להסתכל לתוך הפנס. 

זה כמו צייר שמצייר צורות על גבי הכותל, רק שהצורות יש להן רוח ונשמה קרביים ובני מעיים. הצורה היא חיים, וכשהקב"ה מצייר אותה בחומר, הציור הוא חי לגמרי, יש לו רוח ונשמה וקרביים מכח הצורה שבו.

ציור של בשר ודם אינו חי בעצמו, הוא חפץ דומם, ובכל זאת מצטיירת בו צורה חיה והוא קשור אליה אע"פ שבעצמו נשאר דומם. מה שהחורמ הדומם קשור לצורה חיה הוא הכח של צלמי טחורים לרפא. הריפוי הוא בצורה החיה, ריפוי תמיד נובע מחיים, וכן הפריון שנובע מפסילי פריון עתיקים והסגולה של מעשי המצוות להשרות עלינו עניין אלוהי הוא כי יש בהם חיים. לכן כשכותבים תפילין למשל יש דיון הלכתי האם הכותב צריך כוונה, כי מעשה כתיבתו משרה משהו חי על החפץ הדומם ויש מקום לדון אם זה קורה רק כשיש כוונה לכך. מסתבר שמי שעשה צלמי טחורים היה לזה כח רפואה רק אם התכוון בעשייתו לקשור את החפץ לאותם חיים.

.

.

.

בעניין צורות שקיימות גם כשהן מופשטות לגמרי, אקדים בזה הקדמה חשובה ויסודית שתשמש בהמשך ונחוצה מאוד כמעט בכל פרק.

המציאות נובעת מהתפישה האנושית. למשל אם יש בית מדרש אצל אדם מבוגר תלמיד חכם זה 'בית מדרש', אצל תינוק זה סתם 'חדר'. הגדרת מציאותו של המקום נובעת מהאופן שתופשים אותו. 

באדם יש כח הדמיון, זהו הלב, הוא האמצע, וכמו שכתב המו"נ לקמן א' ל"ט. בדעותים של אנשי העיר המעולה דן אלפראבי באיברים, אילו מהם מלכים ואילו מהם משרתים. העיניים והאוזניים הם כמו משרתים של המוח. הוא שואל מה האיבר שהוא המלך העליון ואינו משרת שום איבר אחר, האם זה השכל או הלב, והוא מסיק שזה הלב (הערה כללית, אלפראבי היה החכם האריסטוטלי הערבי הראשון שהתפרסם בכל העולם, ואחריו היה תלמידו אבן סינא. שניהם מתו לפני הולדת הרמב"ם). תמצית תורת אלפראבי משוקעת בתורת אבן סינא, והכל הוא כמובן רק מאמץ להגיע לבהירות באריסטו ולא שום נטיה מאריסטו. הרמב"ם לא נטה מתורתם כחוט השערה, מלבד בשאלה האם לאחר המוות כשהנפשות לא תהיינה בגוף, כולן תהיינה נפש אחת (דעת אלפראבי) או שעדיין כל נפש תהייה בפני עצמה (דעת חז"ל). 

השכל הוא משרת של הלב על דרך שהאב משרת של בניו ומשה רבינו היה משרת של העם, וכן כל מלך נקרא "עבד העיר". בספר "אדם חי" הארכתי לגבי המשמעות של זה בעבודה הפסיכולוגית.  

כח הדמיון תופש את המציאות דרך החושים, והוא תופש רק בכלים של חומר, אין לו אפשרות לתפוש מציאות מופשטת שאינה בכלי חומר כלל. מצד זה המציאות חומרית, כלומר האלוה חומרי, יש לו גוף שהרי רק הוא המציאות ואין בלתו. אם יש בכלל חומר אז האלוה הוא חומר, כי אין דבר יכול להמצאות אלא רק הוא, אין מציאות עצמאית למשהו זולתו. הבורא הוא מצוי ראשון שממציא כל נמצא וכל הנמצאים לא נמצאים אלא מאמיתת הימצאו, ואם יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי אין דבר אחר יכול להימצאות. 

וכמו שכתב בהלכות יסודי התורה ב' הלכות ט'-י' שהבורא יודע רק את עצמו ולא שום דבר מחוץ לעצמו, ומזה הוא יודע את הנבראים, ואם כך הם עצמו. ואם הם חומריים הרי זה גופו החומרי.

 "וּלְפִי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ עַצְמוֹ וּמַכִּיר גָּדְלוֹ וְתִפְאַרְתּוֹ וַאֲמִתּוֹ – הוּא יוֹדֵעַ הַכֹּל, וְאֵין דָּבָר נֶעְלָם מִמֶּנּוּ.

 

[…]

 

לְפִיכָךְ אֵינוֹ מַכִּיר הַבְּרוּאִים וְיוֹדְעָם מֵחֲמַת הַבְּרוּאִים, כְּמוֹת שֶׁאָנוּ יוֹדְעִין אוֹתָם, אֶלָּא מֵחֲמַת עַצְמוֹ יֵדָעֵם. לְפִיכָךְ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ עַצְמוֹ – יוֹדֵעַ הַכֹּל, שֶׁהַכֹּל נִסְמָךְ בַּהֲוָיָתוֹ לוֹ."

.

.

.

בתפישת כח הדמיון אין מציאות אם אינה בחומר. אין מציאות של אידיאות מופשטות לגמרי. האידיאות מתגלות רק כ"כוללים". יש אדם פרטי חומרי מסויים. הוא וכל שאר בני האדם כפרטים חומריים מסויימים, הם לפי כח הדמיון מה ש'נמצא' במובן הכי ראשוני מוחלט ואמיתי (כלשון אריסטו בקטגוריות ה').

"כולל" או "אוניברסל" פירושו סוג או מין. הסוג כולל מינים, והמין כולל פרטים יחידים. הכולל הוא הצורה הטבעית, האידיאה. המציאות של הכוללים, הסוג והמין, האידיאה, לפי כח הדמיון היא משנית. היא נשענת על המציאות החומרית של הפרטים, ונגלית דרכם, הם כלים הכרחיים לגילויה של האידיאה המופשטת והיא מתגלה רק לפי האפשרות של החומר לגלות אותה. 

למשל אור הירח, הירח הוא עיגול של אור, זה לפי האמת האור של השמש, רק שהאור של השמש, החזק שממלא את כל השמיים, לא נגלה בלילה. בלילה התפישה היא שאין אור של שמש כמציאות שקיימת בפני עצמה. יש רק את העיגול של אור הירח. הירח הוא משל לגוף, לחומר, ואור השמש הוא משל לצורה המופשטת. נדמה לפי המבט של לילה שמה שקיים באופן הראשוני זה הירח כסלע. עליו נשענת המציאות של גילוי אור השמש. גילוי אור השמש לא יכול להיות קיים בלי הגוף החומרי של הירח. הירח גם לא היה קיים בלי האור, הוא היה נבלע בחושך. יש מציאות של גילוי אור השמש, רק שהיא נשענת על מה שקדם לה שזה המציאות של סלע הירח. 

זו תפישת כח הדמיון, והיא התפישה של "פיזיקה" של מעשה בראשית. 

 .

.

השכל המופשט שבאדם תופש את המציאות המופשטת בלי כלי (כלשון המורה נבוכים בסוף פרקנו). לפי זה מה שקיים הן לפני הכל הצורות המופשטות. לפי תפישה זו החומר אפשר שאינו קיים כלל. הוא קיים כאשליה, כמו שכח הדמיון לפי משפט השכל הוא דבר שקיים, אבל תפישתו היא אשליה ולא האמת.

זה המבט של המטאפיזיקה שאריסטו קרא לה התיאולוגיה, כלומר היכולת לתפוש מציאות מופשטת בלי שום דבר חומרי שנמצא, שזו ההגדרה הראשונית לאלוה.

.

.

שוב, כיוון שכח הדמיון תופש רק דרך כלי חומר המציאות היא חומרית, דהיינו מה שנתפש בכח הדמיון. ואז האלוה חומרי. על זה נאמרה ההגדרה המפורסמת של אריסטו שלהיות 'נמצא' פירושו להיות חיבור של חומר וצורה. 

כיוון שהשכל תופש את המופשט בלי כלים של חומר, המציאות מופשטת, כלומר המציאות היא מה שהשכל המופשט תופש, והאלוה מופשט. הוא המציאוהת מופשטת, ואין מאומה זולתו, ואין נבראים, השכל (כלומר אנחנו כחושבים על האלוה) מתאחד לגמרי עם המושכל (האלוה), ואין פירוד כלל בין בורא לנבראים וחוזרת האחדות הפשטה המוחלטת שאין בה מורכבות כלל ואין בלתה כלל.    

.

.

מה שהמציאות נובעת מהתפישה, הוא משום שהכל הוא גילוי של הבורא, כלומר דיבור. בעשרה מאמרות נברא העולם. לעולם ה' דברך ניצב בשמיים. יום ליום יביע אומר ולילה ללילה יחווה דעת. המציאות של הדיבור נקבעת על ידי האוזן ששומעת אותו, כך המציאות שהיא דיבור נקבעת לפי תפישת מי ששומע את הדיבור.  

יש אפשרות שלכל בעל חיים, ובאמת לכל נברא, יש מציאות משלו לפי ההבנה שלו, כי אפשר שגם הוא המרכז שאליו היה כל הדיבור (עיין מו"נ ג' י"ג ושם כ"ה). אין מבחינתנו הבדל אם זה כך או כך.  

 .

.

.

בפרקנו באמצע המו"נ אומר שצלם אלהים זה הכח המדבר, השכל השימושי, כמו שמבאר אותו במו"נ א' ע"ב. זה חלק מכח הדמיון. בסוף הפרק מדבר על השכל המופשט לגמרי, עד כדי שהוא מופשט כמו השגת האלוה שאינה בכלי. 

הנבואה עניינה הוא האחדות של כח הדמיון עם השכל המופשט. הם נעשים אחד גמור. זה הפתרון של סוד מעשה מרכבה שהוא הסתירה בין מה שהאלוה מופשט למה שהוא מוגבל ומצומצם, כלומר חומרי. חומר זה לא בהכרח דבר מוחשי. הבורא לפי כח הדמיון אינו החומר המוחשי, אלא הוא כמו הנפש של העולם החומרי. כמו שמבאר במו"נ ב' א':

"ואמנם הפנים הרביעיים – והוא שיהיה מניע הגלגל כח בו בלתי מתחלק, כנפש האדם באדם – זה גם כן שקר"

וכן כתב גם במו"נ ג' כ"ט:

"ותכלית מה שהגיע אליו עיון מי שהתפלסף בזמנים ההם [ה"צאבה", הם עובדי האלילים שלפני התורה], שידמה שהאלוה רוח הגלגל, ושהגלגל והכוכבים הם הגוף והאלוה ית' רוחו" (וכעין זה כתב גם במו"נ א' ע').

.

.

לפי הרמב"ם יש באלוה צד שהוא חומר (ספירת חכמה. העיגול של הצמצום), ויש בו צד שהוא מופשט (ספירת כתר שמורה על האין סוף ברוך הוא).

וכן כתב במו"נ א' ע"ב:

"והשם יתברך אינו כוח בגוף העולם, אבל נפרד מכל חלקי העולם; והנהגתו יתעלה והשגחתו מחוברת לעולם בכללו חיבור נעלם ממנו תכליתו, וכוחות בני אדם מקצרות לדעתו; כי המופת יעמוד על הבדלו יתעלה מן העולם והנקותו ממנו, והמופת יעמוד על מציאות מעשה הנהגתו והשגחתו בכל חלק מחלקיו, ואפילו הדק הפחות; ישתבח מי שנצְחָנו שלמותו!"

.

לפי עובדי הכוכבים גם כן יש באלוה צד שהוא מופשט כי הוא לא הגלגל אלא הנפש של הגלגל, ויש בו צד חומרי שהוא הגוף של אותה נפש שהוא הגלגל בעצמו.

ההבדל הוא שהרמב"ם מדבר על ספירות. ספירה פירושה מציאות מוחלטת וגמורה, כל המציאות כולה באופן מוחלט, לא בחינה חלקית של המציאות. באדם יש חומר ויש צורה. מבחינה מסויימת האדם הוא הצורה, 'חי מדבר', ומבחינה מסויימת הוא החומר שבו מצטיירת הצורה הזו, הבשר. אלה שתי בחינות שהן שני מבטים חלקיים על צדדים שיש באותו דבר עצמו. לפי עובדי העבודה זרה האלוה בעולם הוא כמו הנפש באדם, יש בחינה באלוה שהוא מופשט, ויש בחינה שהוא חומרי, ושתי הבחינות הן צדדי מבט על אותו עניין עצמו, וממילא כל מבט הוא חלקי והמבט השני משלים אותו.

הרמב"ם לא מקבל שלהיות חומרי זה צד מסויים חלקי באלוה, בחינה של האלוה. זה עבודה זרה. אבל לומר שיש ספירה שבה האלוה מופשט לחלוטין, לא כבחינה חלקית אלא כאמת שלמה ומוחלטת, וגם יש ספירה שבה האלוה הוא בעל גוף, זו האמת. וכמו שכבר כתבתי ש"ספירות" הן כלי לאופן של סתירה שאינו שתי בחינות חלקיות שאפשר ליישב אותן (כמו שמי שרואה פיל מקדימה אומר שהוא חיה שהחדק שלה באמצע, ומי שרואה פיל מהצד אומר שהוא חיה שהחדק שלה בצד), אלא כל צד של הסתירה שלם ומלא לחלוטין ואינו רק בחינה וזווית. ופתרון של סתירה כזו דורש השגת סוד מעשה מרכבה שהוא אופן שונה לגמרי של תודעה, של אהבה, ממה שאנו יכולים להעלות על דעתנו. ורק בודדים זכו לזה בכל הדורות. ומי שלא זכה יודע לחיות עם זה בלי פתרון, בדרך של ספירות, להיות מסוגל לחיות עם העובדה שכל צד הוא אמת שלמה ולא רק בחינה, להכיל את זה ולא לקרוס. מי שלא מצליח לחיות עם סתירה של ספירות מוכרח לומר ששני הצדדים הם שתי בחינות, ואז זו עבודה זרה לומר שיש בחינה באלוה שהוא חומר. כי בחינה זה אומר שבאמת יש בו צד חלקי כלשהו שהוא אכן חומר. לפי הספירות בספירת כתר אין חומר כלל וזו מציאות שלמה שכוללת את כל הבחינות כולן, ולפיה אין בכלל ספירת חכמה, ורק בזה אנו ניצולים מעבודה זרה. ועיין עוד בזה בעיונים בפילוסופיה אריסטוטלית רשימה 50, במאמר הנקרא "הנמשל של חכמת הקבלה" (המאמר נמצא בתוך הרשימה לצד עניינים אחרים שיש בה). 

באדם גם כן, כח הדמיון והשכל המופשט אינם שתי בחינות אלא שתי ספירות, כלומר האדם באופן מוחלט כולו רק כח הדמיון, לב, ואינו מאומה זולת זה, והאדם גם כולו באופן מוחלט שכל מופשט ואינו מאומה זולת זה. אבל באדם יש גם את החיבור בין שני הצדדים, זו האהבה שמחברת והיא הסוד הכי עמוק שבו מונח פתרון סוד מעשה מרכבה. היחסים הפנימיים בתוך האדם בין השכל לכח הדמיון, הלב והרגש, הם צד של עסק במעשה מרכבה. בספר "אדם חי" עסקתי בעבודה הפסיכולוגית הנגזרת מזה. שהיא בסיס הכרחי ליכולת ללמוד את העניין הזה באופן שהוא "מחוץ לשכל" באלוה, דהיינו הפילוסופיה. הפסיכולוגיה היא כלי שיוצר בסיס, פלטפורמה, כלי, ללימוד הפילוסופיה.   

.

.

.

לקמן א' נ"ב כתב:

"אמנם שיהיה ביניהם קצת יחס [הבורא שהוא מחוייב המציאות והנבראים שהם אפשרי המציאות כמו שכתב שם], הוא דבר שיחשב בו שאפשר ואינו כן, שאי אפשר שיצויר יחס בין השכל והמראה – ושניהם תכללם מציאה אחת בדעתנו – ואיך יצויר יחס בין מי שאין בינו ובין מה שזולתו ענין שיכללם בשום פנים כי המציאה אמנם תאמר אצלנו עליו ית' ועל זולתו בשיתוף גמור."
הכרחי מציאות זה האין סוף ברוך הוא המוחלט שאין בו שום גבול ושום מורכבות כלל. לומר עליו 'נמצא' ולומר על הנבראים 'נמצא' אלה שמות משתתפים, כלומר מילה אחת לשני עניינים שלפי הפשט הם נפרדים לגמרי (ולעיל התבאר שלפי הפנים, התורה לאמיתה, השמות המשתתפים הם במובן אחד. הרי אפשרי המציאות נמצא מהמצוי הראשון שממציא אותו שהוא הכרחי המצאיאות, וכיוון שנמצא ממנו אין לפי האמת הבדל באופן מציאותם).

 כתוב כאן שלא רק שלא יתכן יחס בין הכרחי המציאות לאפשרי המציאות, כי אין ביניהם שום מכנה משותף שעל הבסיס שלו נאמר שיש יחס כלשהו, אלא אפילו בתוך העולם המוגבל, אין יחס בין השכל לבין המראה. השכל פירושו הצורות המופשטות, והמראה פירושו כאן התואר. 

כך הוא על פי הפשט, ואנו לומדים כאן את העומק, הסוד, שיש יחס בין האידיאה לתואר, והוא העניין של הרוחב. ויש לזה שייכות לעניין הצלם, שהוא השייכות בין פסל הטחורים הדומם שאין בו אלא רק תואר, ובין לאידיאה של מחלת הטחורים, שהיא עניין חי מופשט.  

.

.

.

.

תמונה

בפרקנו כתוב:

"כבר חשבו בני אדם, כי צלם בלשון העברי יורה על תמונת הדבר ותוארו" 

(המשך השורה: "כי צלם בלשון העברי יורה על תמונת הדבר ותוארו, והביא זה אל הגשמה גמורה" – משמע שהגשמה שאינה גמורה זה בסדר; הבעיה היא רק הגשמה גמורה, השגת ספירת החכמה שם הכל מוגבל בלי להשיג שיש ספירת כתר שם הכל מופשט לחלוטין)

ובהמשך:

"ואומר, כי הצורה המפורסמת אצל ההמון, אשר היא תמונת הדבר ותארו," 

צריך להבין למה הוסיף "תמונת הדבר" ולא הסתפק רק לומר תואר הדבר בלי להזכיר תמונה. 

לקמן בפרק ג' מבואר שיש שלוש משמעויות שונות למילה 'תמונה'. האחת היא תואר. זו לא הכוונה כאן כי זה סתם כפילות. בפרקנו לא דובר על תמונה ולמה הוא מביא משהו מפרק ג' רק כדי לכפול את הלשון תואר בלי ללמד שום דבר בכפילות הזו.

עוד משמעות היא "העניין האמיתי המושג בשכל". גם זו וודאי לא הכוונה כאן כי מדובר בהמון שלא משיג לפי השכל המופשט. 

לכן בהכרח מדובר במובן השלישי:

"ויאמר על הצורה הדמיונית, הנמצאת בדמיון באיש אחר העלמו מן החושים והוא אמרו: (איוב ד יג): "בִּשְׂעִפִּים מֵחֶזְיֹנוֹת לָיְלָה"

וסוף הדבר: (איוב ד טז): "יַעֲמֹד וְלֹא אַכִּיר מַרְאֵהוּ תְּמוּנָה לְנֶגֶד עֵינָי" רוצה לומר דמיון לנגד עיני בשינה."

.

תמונה היא זכרון עמום או דמיון עמום של משהו. הפסוק אומר "יעמוד ולא אכיר מראהו", להכיר פירושו תפישה ברורה. אין תפישה ברורה של המראה של מה שעומד, אלא יש רק תפישה עמומה של המראה של מה שעומד שהיא "תמונה לנגד עיני". לא מראהו של העומד לנגד עיני אלא תמונתו של העומד הזה לנגד עיני. 

מראה פירושו כאן הצורה המופשטת, האידיאה. כמו בפסוק "וְרָחֵל הָיְתָה יְפַת תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה" ופירש רש"י:

""תאר" – הוא צורת הפרצוף לשון (ישעיהו מד) יתארהו בשרד. "מראה" – הוא זיו קלסתר". וכן במורה נבוכים יש שימוש במראה במובן הזה, עיין לקמן פרק ד' ועוד. 

הרוחב יוצר תואר מטושטש של האידיאה, כמו שכתבתי בשיעור הקודם. הפסל של הצלמים הוא התואר המטושטש של האידיאה. 

ההמון חשב שצלם פירושו תואר חומרי חיצוני, אבל הבין שיש בתואר הזה עצמו גם גילוי עמום של האידיאה המופשטת. 

.

.

.

.

במו"נ א' כ"ו כתב:

"כבר ידעת אימרתם (פרק ל"ג ופרק מ"ו מזה החלק) הכוללות למיני הפירושים כולם התלויים בזה העניין, והוא אומרם: "דברה תורה כלשון בני אדם". עניין זה, כי כל מה שאפשר לבני אדם כולם, הבנתו וציורו בתחלת המחשבה, הוא אשר שם ראוי לבורא יתעלה. ולזה יתואר בתארים מורים על הגשמות להורות עליו שהוא יתעלה נמצא, כי לא ישיגו ההמון בתחילת המחשבה מציאות כי אם לגשם בלבד, ומה שאינו גשם או נמצא בגשם אינו נמצא אצלם." 

זה קשה מאוד, ההמון סבורים שלבורא יש גוף. לכן התורה כתבה גם כן שלבורא יש גוף, כי היא מדברת בלשון ההמון.

לפי הכתוב כאן ההמון לא טועה בקריאת התורה לאמיתה משום קוצר שכלו, אלא הוא קורא אותה לפי אמיתתה, כי היא עצמה דיברה בלשון של הההמון ולכן באמת כתבה שלבורא יש גוף.  

מה שההמון קורא שצלם אלוהים פירושו תואר אלהים, ולאלהים יש גוף, זה באמת מה שכתוב בתורה ולא טעות בקריאה. ההמון מבין לפי הכלים שלו שבהכרח יש לאלהים גוף ואינו יכול להבין אחרת. ההמון פירושו כח הדמיון שנמצא אצל כל אדם. והתורה גם כן אומרת כך. עד שבא הרמב"ם והוכיח את ההמון ואת התורה שאומרת כמו ההמון וטען כנגדם שזו טעות גמורה ועבודה זרה ובאמת אין לבורא גוף. 

אם טעות גמורה לומר כמו ההמון שיש לבורא גוף אם כן התורה משקרת. 

אלא פשוט שבאמת האמת היא שיש לבורא גוף, והתורה אמרה את האמת. ומה שכתוב בהתחלת פרקנו:

"כבר חשבו בני אדם, כי צלם בלשון העברי יורה על תמונת הדבר ותוארו, והביא זה אל הגשמה גמורה, לאמרו: נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ (בראשית א, כו).

וחשבו שהשם על צורת אדם ר"ל תמונתו ותארו, והתחייבה להם ההגשמה הגמורה, והאמינו בה, וראו שהם אם יפרדו מזאת האמונה יכזיבו הכתוב. וגם ישימו השם נעדר, אם לא יהיה בעל פנים ויד כמותם בתמונה ובתאר, אלא שהוא יותר גדול ויותר בהיר לפי סברתם, והחמר שלו גם כן אינו דם ובשר.

זה תכלית מה שחשבוהו רוממות בחק השם." 

אותם בני אדם, דהיינו ההמון כמו שכותב בהמשך הפרק, קראו את התורה לפי האמת וסברתם אמת. הרי לפי אריסטו בעולם שאינו השכלים הנפרדים המופשטים ההגדרה של להיות 'נמצא' פירושו להיות מאוחד מחומר וצורה, וזה חל על הכל, גם על האלוה; שאי אפשר שיהיה נפרד לחלוטין מהעולם החומרי שהרי העולם החומרי נמצא מהמצוי הראשון, העולם החומרי אין לו מציאות חיצונית בפני עצמו אלא כשהבורא יודע רק את עצמו הוא יודע את העולם החומרי, כי העולם החומרי נמצא במציאותו של הבורא, נסמך לו בהווייתו. 

הביקורת של הרמב"ם על ההמון אינה על כך שסברו שיש לבורא גוף, אלא על כך שהם חשבו שזה התכלית של רוממות בחוק השם. כלומר דעתם אמת, זו ספירת החכמה, שהיא החומר הראשון, הגבול, ההגדרות. רק ההמון חשב שזה התכלית של רוממות השם, שאין יותר מזה. הטענה של הרמב"ם שכל זה אמת אבל יש גם ספירת כתר, ובה הבורא מופשט לחלוטין, והטעות של ההמון היא לא שהשיגו את ספירת החכמה, החומר הראשון, וסברו מכח זה שיש לבורא גוף, אלא שלא השיגו את ספירת הכתר ששם אין לבורא גוף.