ביאור בסיום פרק י"ב (נכתב לפני השיעור):
"לא שיש לו קימה או ישיבה, חלילה לו מהם. אמרו ע"ה: "אין למעלה לא ישיבה ולא עמידה""
מה שאמרו שאין למעלה לא ישיבה ולא עמידה דבר זה נאמר במסכת חגיגה ט"ו א':
"אחר [הוא אלישע בן אבויה שאחרי שכפר כינו אותו 'אחר'] קיצץ בנטיעות [אחרי שיצא מהפרדס כפר בבורא].
עליו הכתוב אומר: "(קהלת ה, ה) אל תתן את פיך לחטיא את בשרך"
מאי היא [מה היא. כלומר מה קרה לאחר שגרם לו לכפור]?
חזא מיטטרון דאתיהבא ליה רשותא למיתב למיכתב זכוותא דישראל [ראה את המלאך מטטרון שניתנה לו רשות לשבת לכתוב זכויותיהם של ישראל], אמר גמירא [אמר: למדנו, מסור בידינו] דלמעלה לא הוי [שלמעלה אין] לא ישיבה ולא עמידה ולא תחרות ולא עורף ולא עיפוי. שמא חס ושלום שתי רשויות הן?
אפקוהו למיטטרון ומחיוהו שיתין פולסי דנורא אמרו ליה מאי טעמא כי חזיתיה לא קמת מקמיה? [הוציאו את מטטרון והכוהו שישים מכות של אש. אמרו לו (למטטרון): מה הטעם שכשראית את אלישע בן אבויה לא קמת מפניו?]"
.
.
תרגום לעברית שמצאתי ברשת:
"ראה את מטטרון שניתנה לו רשות לשבת ולכתוב את זכויות ישראל. אמר: למדתי [מרבותי] שלמעלה אין לא ישיבה ולא תחרות ולא עורף ולא עיפוי; שמא חס ושלום שתי רשויות הן?! הוציאו את מטטרון והיכוהו שישים מכות אש."
.
אם מטטרון היה קם, אז אלישע בן אבויה לא היה כופר. הוא היה רואה שמטטרון יושב ואחר כך קם, וזה לא היה סותר לו את מה שידוע לנו שאין למעלה לא ישיבה ולא עמידה, ולא היה אומר שיש שתי רשויות.
כלומר מה שידוע לנו שאין למעלה לא ישיבה ולא עמידה, מדובר דווקא על ישיבה נצחית מתמדת או עמידה נצחית מתמדת. אבל אם יש לפעמים ישיבה ולפעמים עמידה על זה לא דיברו וזה ייתכן שיש למעלה.
הרי לכאורה ברור שלא מדובר כאן על הבורא שאין אצלו לא ישיבה ולא עמידה, אלא מדובר רק על המלאכים. כי אצל הבורא כל שכן שאין התחלפות בין מצבי ישיבה ועמידה.
.
.
ובהלכות יסודי התורה פרק א' גם כן הביא את דברי הגמרא בחגיגה:
"וכיון שנתברר שאינו גוף וגוייה יתברר שלא יארע לו אחד ממאורעות הגופות לא חיבור ולא פירוד לא מקום ולא מדה לא עליה ולא ירידה ולא ימין ולא שמאל ולא פנים ולא אחור ולא ישיבה ולא עמידה ואינו מצוי בזמן עד שיהיה לו ראשית ואחרית ומנין שנים ואינו משתנה שאין לו דבר שיגרום לו שינוי ואין לו לא מות ולא חיים כחיי הגוף החי ולא סכלות ולא חכמה כחכמת האיש החכם לא שינה ולא הקיצה ולא כעס ולא שחוק ולא שמחה ולא עצבות ולא שתיקה ולא דבור כדבור בני אדם וכך אמרו חכמים: אין למעלה לא ישיבה ולא עמידה ולא עורף ולא עיפוי."
יש כאן רשימה של דברים שאין לייחס בורא כיוון שאינו גוף. משמע שהדוגמאות הן מהרמב"ם ולא כולן ציטוטים מחז"ל, ובין הדוגמאות שלו הוא כתב שאין לבורא לא ישיבה ולא עמידה. ואחר כך הוסיף שכך גם אמרו חכמים ומביא את הגמרא בחגיגה ט"ו א' על ישיבה ועמידה. וקשה כי ברור שהגמרא לא מדברת על הבורא שאין לו ישיבה ועמידה, אלא מדברת על המלאך מטטרון שאין לו ישיבה תמידית אלא הוא לפעמים יושב ולפעמים קם (ואלישע בן אבויה ראה אותו רק יושב וחשב שהוא לעולם לא קם ומזה חשב שיש שתי רשויות).
.
.
.
עוד קשה, שהרמב"ם בפרק שלנו על "קימה" כתב שקימה היא היפך הישיבה. על ישיבה כתב שפירושה נצחיות, חוסר שינוי, וגם לא שינוי יחס כי אין לו יחס לשום דבר. ואם כן קימה שהיא ההיפך היא שינוי ותנועה ויחס. וגם זה נאמר על הבורא, כמו שכתב:
"ומפני שהמסכים לעשות דבר יתעורר לעשותו בקימה, נאמר לכל מי שיתעורר לאיזה עניין – שהוא קם. כִּי הֵקִים בְּנִי אֶת עַבְדִּי עָלַי" (שמואל א כב, ח). והושאל זה העניין לעבור גזרת האל על עם שהתחייבו העונש לאבדם: "וקמתי על בית ירבעם" (עמוס ז, ט); "וקם על בית מרעים" (ישעיהו לא, ב). ואפשר שיהיה אמרו "עתה אקום" – מזה הענין; וכן "תקום תרחם ציון" (תהלים קב, יד), כלומר, תקום על אויביה. ומזה העניין באו פסוקים הרבה. לא שיש לו קימה או ישיבה, חלילה לו מהם. אמרו ע"ה: "אין למעלה לא ישיבה ולא עמידה", כי 'עמד' יבוא פעמים בעניין קם:"
אם הבורא קם, כלומר מסכים לעשות דבר ומתעורר לעשותו, הוא בתוך כוחות הטבע. כוחות הטבע פועלים זה על זה ומגיבים זה לפעולתו של זה. בית ירבעם התנהגו רע והבורא מגיב על זה שהוא קם עליהם. אם היו חוזרים בתשובה הוא לא היה קם, הרי שהוא משתנה ומגיב כמו כל שאר כוחות הטבע. הוא היכה בפרעה מכה ועוד מכה ככל הנצרך עד שחזר בתשובה כשנסגר עליו ים סוף ואז הבורא הציל אותו. הרי שמעשיו של פרעה משפיעים על מעשי הבורא, מפעילים אותו.
עיין במשנה תורה פרק ב' הלכות ט' י', שהטבע הוא אלוהות ממש ואינו משהו מחוץ לבורא. הבורא יודע את הטבע מכח שהוא יודע את עצמו, לא מכח שהוא יודע דבר שקיים מחוץ לו.
.
.
במורה נבוכים א' ט' כתב על הכסא, הכסא הוא הטבע באופן שמתגלה בטבע שיש רצון אלוהי שהטבע נובע ממנו, כלומר בית המקדש שיש בו ניסים מתימדים, והשמיים כמו שביאר במורה נבוכים ב' י"ט שמהשמיים ניכר שיש רצון ולא רק חכמה וטבע., אבל הרצון היה לברוא חכמה וטבע. טבע במדרגת בית המקדש או השמיים הוא כסא. ובפרק ט' כתב על הכסא:
"אבל מה שהרחיב בו הלשון באמרו: "כי יד על כס יה" (שמות יז, טז), הוא תואר עצמותו וגדולתו, אשר אין צריך שיחשב דבר חוץ מעצמו, ולא נברא מנבראיו, עד שיהיה יתברך נמצא בלתי כסא ונמצא עם כסא, זאת כפירה בלי ספק. וכבר פירש ואמר: "אתה ה׳ לעולם תשב כסאך לדור ודור" (איכה ה, יט), הורה שהוא דבר בלתי נפרד ממנו, ולזה ירצה בכסא הנה ובכל מה שדומה לו, גדולתו ועצמותו אשר אינם דבר יוצא מעצמו, כמו שיתבאר בקצת פרקי זה המאמר"
.
.
והקשו בקדמונים שבמורה נבוכים ב' כ"ו-כ"ז כתב שהכסא נברא, והביא אותם פסוקים.
.
אלא יש צד שהבורא נקי ונבדל, ויש צד שהוא מנהיג ומשגיח, כמו שכתב במורה נבוכים א' ע"ב:
"והשם יתברך אינו כוח בגוף העולם, אבל נפרד מכל חלקי העולם; והנהגתו יתעלה והשגחתו מחוברת לעולם בכללו חיבור נעלם ממנו תכליתו, וכוחות בני אדם מקצרות לדעתו;
כי המופת יעמוד על הבדלו יתעלה מן העולם והנקותו ממנו,
והמופת יעמוד על מציאות מעשה הנהגתו והשגחתו בכל חלק מחלקיו, ואפילו הדק הפחות;
ישתבח מי שנצְחָנו שלמותו!"
הצד של היבדלו והינקותו מהעולם הוא בחינת האין סוף, וספירת כתר רומזת אליה. והצד של מנהיג ומשגיח זה ספירת חכמה, וזה צד הצימצום. הצימום הוא אחד עם האין סוף, וגם שם הכל רק אלוהות. וכפירה לחשוב שיש חילוק כלשהו בין העולם הטבעי המצומצם ובין מציאות הבורא, כמו שכתב שכפירה לחשוב שהכסא יוצא מחוץ לבורא.
.
.
בהלכות יסודי התורה א' ט' כתב:
"אם כן מהו זה שכתוב בתורה ותחת רגליו כתובים באצבע אלהים יד ה' עיני ה' אזני ה' וכיוצא בדברים האלו הכל לפי דעתן של בני אדם הוא שאינן מכירין אלא הגופות ודברה תורה כלשון בני אדם והכל כנויים הן שנאמר אם שנותי ברק חרבי וכי חרב יש לו ובחרב הוא הורג אלא משל והכל משל ראיה לדבר שנביא אחד אומר שראה הקדוש ברוך הוא לבושיה כתלג חיור ואחד ראהו חמוץ בגדים מבצרה משה רבינו עצמו ראהו על הים כגבור עושה מלחמה ובסיני כשליח צבור עטוף לומר שאין לו דמות וצורה אלא הכל במראה הנבואה ובמחזה ואמתת הדבר אין דעתו של אדם מבין ולא יכולה להשיגו ולחקרו וזה שאמר הכתוב החקר אלוה תמצא אם עד תכלית שדי תמצא."
לכאורה למה אי אפשר להבין? התורה נכתבה בלשון בני אדם, כלומר ההמון, ונכתבה לפי כח הדמיון שהוא הכח של ההמון. ויש קריאה בתורה שהיא מופשטת מכל הגשמה והיא הקריאה של החכמים.
מה לא מובן בזה? איזו אמת מיוחדת יש פה שאי אפשר להשיג?
אלא הכוונה שגם הביטויים של הגשמה שיש בתורה הם אמת. הם משל להבנה המופשטת, אבל משל אינו כמו שאצלנו המחשה שהיא לא מדוייקת כדי שקצרי דעת יבינו בהבנה לא מדוייקת. כמו המחשות שעושים כשמלמדים ילדים.
בשום מקום הרמב"ם אל אומר שהקריאה הפשוטה של ההמון היא שקר או טעות. הוא שולל את המסקנה שמוציאים מזה שיש לבורא גוף אבל לא אומר שזו קריאה שגויה בתורה. הוא נלחם בכך שיש מסיקים מהביטויים של הגשמה שאין אצל הבורא צד של נבדל ונקי מהעולם, צד של אין סוף מופשט לחלוטין, ואומר שיש צד כזה. אבל לא אומר שזו לא הקריאה הנכונה בטקסט של התורה לקרוא שיש לבורא ענייני גוף, ואם יש קריאה כזו זו אמת, רק שזה לא כל האמת)
היחס בין משל לנמשל הוא כמו היחס שבין גוף לנפש. וגוף ונפש אינם שני דברים מחוברים אלא הם אחד גמור ומוחלט, אחד ממש. כך כתב אריסטו בפירוש ("על הנפש" ב' א', ובסוף מטאפיזיקה אטא) וזה ברור מכמה מקומות ברמב"ם.
איך אפשר שמה שהבורא גיבור עושה מלחמה או שליח ציבור הוא אחד ממש עם מה שהבורא הוא אין סוף מופשט לחלוטין? זה מה שאמיתת הדבר אין דעתו של אדם מבין.
זהו סוד מעשה מרכבה, היינו סוד הצימצום, שהבורא הוא גם נבדל ונקי מהעולם, מופשט מוחלט, וגם הוא אחד לגמרי עם הטבע והחומר והשכל, ואין חילוק בין שני הצדדים אלא שני הצדדים הם אחד מוחלט כמו שגוף ונפש הם אחד מוחלט. האחדות של גוף ונפש, של חומר וצורה, היא תמיד סוד הצימצום. לכן קשה לנו להבין שזו אחדות גמורה ממש אלא אנו חושבים שאלה שני דברים מחוברים. אבל באמת אם היו שני דברים לא היה אפשר כלל שיתחברו, ועל זה איננו חושבים כי אנו נרתעים מהסוד של מעשה מרכבה, כי יש בו סתירה שמעמידה אותנו כמנוצחים והאדם ממאן להיות מנוצח. ללמוד להיות מנוצח, לקבל את זה, זה עיקר מה שהמורה נבוכים מלמד. זה עיקר העסק במעשה מרכבה.
.
.
במורה נבוכים א' ט' הרמב"ם מדבר מצד הצימצום ולכן הטבע הוא הבורא עצמו ולכן אסור לחשוב שיש חילוק בין הכסא לבורא. ובחלק ב' כ"ו הוא מדבר מצד האין סוף, ושם הטבע אינו אחד עם הבורא כי הבורא מופשט לחלוטין ונצחי לחלוטין ואין בו שינוי וריבוי. זה עניין הסתירה השביעית שכתב בהקדמה. וכל כותב אבן כספי שהסתירה לגבי הכיסא היא מהסוג השביעי. מצד האין סוף הוא זה שברא את הצמצום והוא עצמו נבדל מהצימצום, לכן מצד האין סוף הוא ברא את הכיסא ולא הוא עצמו הכיסא.
.
ישיבה היא התגלות הבורא כאין סוף, כמו שמבואר לעיל פרק י"א. וקימה היא התגלות הבורא כטבע עצמו, ומצד זה הוא משתנה ופועל ונפעל כמו כוחות הטבע. זה הצד של הקריאה הפשוטה בתורה כמו שקורא ההמון. לכן מצד קימה (שהוא הטבע עצמו) יש לבורא ישיבה ועמידה, ויש לו כל ענייני הגוף שכתובים בתורה כפשוטה, רק מצד שהוא אין סוף אין לו ישיבה ועמידה. בהלכות יסודי התורה פרק א' מדבר מצד שהבורא אין סוף ונבדל ונקי מהעולם לגמרי, מופשט לגמרי, ולכן כותב שלא שייכים בו ישיבה ועמידה וכל העניינים האלה. בפרק ב' מהלכות יסודי התורה הוא מדבר מצד הצימצום, לכן אם מתבונן במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים בא לאהבתו ויראתו, כי הם זה הוא. ושם בפרק ב' הלכות ט' וי' מבאר בפירוש שהבורא והטבע הם אחד ממש שזה עניין הצימצום.
הצד של אין סוף כולל בתוכו את צד הצימצום, זו הכוונה שהוא ספירה יותר עליונה מספירת החכמה, כלומר הוא סיבת מציאות החכמה וכולל אותה. כמו שחסד כולל בתוכו את מידת הדין. האמת היא רק החסד, הדין הוא יצירת כלים להשפעת החסד, כדי שהחסד לא ישטוף הכל אלא יבנה חיים שיש להם מציאות. התכלית אינה בשום אופן להזיק או להרע, לכן הדין אינו האמת כלל. התכלית היא להיטיב ולהשפיע, לכן החסד הוא לבדו האמת השלמה. הדין הוא כלי לחסד, גוף ביחס אליו, אבל האמת היא החסד לבדו. כל האמת היא הצד המופשט לבדו, והחכמה והצימצום הם רק כלי אליו וגוף לו. לכן עיקר האמונה הוא שהבורא אין לו גוף ואינו כח בגוף, וזה מוחלט. לא אומרים בעיקרי האמונה שיש בחינה שאינו גוף ויש בחינה שהוא כן גוף. אלא הוא לא גוף וזהו, זו כל האמת וסוף האמת ואין שום צד שני. כמו שאם נאמר על מידת הדין שאין שום צד שהבורא רוצה להזיק ולפגוע, אלא האמת היא רק החסד לבדו ולא יותר. ועדיין יש גם דין.
.
.
ישיבה היא גילוי הצד של נצחיות מוחלטת, חסר השתנות מוחלט, מצד היות הבורא אין סוף. כמו שכתב לעיל פרק י"א. מצד הישיבה הוא תמיד יושב ולעולם לא קם. מצד היותו אין סוף הוא לעולם מחוסר כל הגדרה ומופשט לחלוטין וזה לא משתנה לעולם. אם יש מלאך מטטרון שהוא תמיד יושב זה אומר שיש שתי רשויות. מטטרון הוא הצימצום, הטבע, החכמה. הוא אחד עם האל, אבל רק מבחינת הצימצום, כמו שהכיסא אחד עם הבורא רק מבחינת הצימצום. מבחינת האין סוף הבורא ברא את מטטרון כמו שהוא ברא את הצימצום שהוא החכמה והטבע.
צד האין סוף הוא ישיבה, כמו שביאר לעיל פרק י"א, וצד הצימצום והטבע הוא קימה כמו שביאר בפרקנו. מטטרון הוא אחד עם האל רק מצד הצימצום ולכן הוא בבחינת קימה ולא בבחינת ישיבה. הוא צריך לקבל רשות מיוחדת לשבת, וגם אז הוא לפעמים קם. קימה היא התעוררות כתגובה לדבר שקורה בטבע.
אלישע בן אבויה לא ראה שמטטרון קם וחשב שהוא יושב באופן תמידי ואז הוא זהה לבורא מצד שהבורא אין סוף וזה לא ייתכן, ולכן כפר.
.
בפרק שלנו הרמב"ם מלמד שהבורא מתגלה כצימצום, כטבע. אבל אסור לחשוב שבאמת הוא הטבע. זה הפירוש של מה שכתב בסוף הפרק שאין לנו לחשוב ששייך בו באמת ישיבה וקימה.
למשל אם יש גוף, והגענו להשגה שהגוף זה ראובן, אסור לנו לחשוב שראובן הוא גוף. הרי בלי הנפש הגוף הוא סתם גוש בשר נרקב ואין בו שום דבר מראובן. רק אחרי שראובן הוא נפשו של ראובן, והגוף אחד עם הנפש, אז אפשר לומר שהגוף זה ראובן. כך אחרי שהרמב"ם מלמד אותנו שהבורא זה הטבע, הטבע זה חומר, גוף, זה כמו לומר שראובן זה גוף הבשר של ראובן, ויש להוסיף שלא נחשוב שראובן הוא כולו רק בשר ותו לא. וכך הבורא אינו רק טבע ולא יותר, כלומר מצד עצמו אין בו ישיבה ועמידה.
.
בשיעור עצמו נוספו קצת בהירות ודיוק בעניין הזה
.
אחר כך דיברנו על עניין העמידה שהיא הנוכחות, והתבארו דברים יסודיים
.
.
שיעור שבועי על מורה נבוכים - על ידי ניר שטרן 