מתוך מכתב הקשור לשיעור (המכתב עצמו הוא בנושא החומר הראשון, אבל יש בו שייכות למה שדיברנו בשיעור):
כתבת היטב והבנת מצויין [בעניין החומר הראשון]. הנושא בעצמו אפלטון כתב עליו שהוא לא נתפש בשכל לאשורו (בטימיאוס עמוד 48, עמוד 52, ועיין גם במה שביניהם).
החומר הראשון אכן שונה מהבורא עצמו גם בזה שהוא 'בכח'. לפני הבריאה, מצד האין סוף, לא שייך כלל בכח ובפועל. בבורא עצמו אין חלוקות כאלה. החומר הראשון הוא הבריאה של החלוקה בין בכח ובין בפועל, גם לפני שמשהו התחלק לבכח ובפועל החומר הראשון הוא האפשרות שבה תיתכן חלוקה כזו. ובזה הוא שונה מהבורא. ומזה נמשכת צורת התלת ממדיות שיש בה כבר הגדרה של חילוקי מקומות שונים (אין מקום פיזי אבל יש כהגדרות מתמטיות, שזה לא המתימטיקה שאנחנו מכירים כי המתמטיקה שלנו סופרת כמה יחידות יש, וכאן עוד אין יחידות, זה יותר מתמטיקה של עשר הספירות, שאריסטו קורא להן המספרים האידאיים, שהם הגדרות מופשטות ולא מניין שליחידות של עצמים חומריים), כשמקום אחד הוא בכח למקום אחר, ולכן אפשרית תנועה כלומר שינוי כלשהו ומזה יש זמן שהוא לפני השינוי ואחרי השינוי.
.
.
לדעתי עדיף לא להתעכב על הנושא הזה, מצד אחד הוא אמנם מאוד יסודי, אבל הוא גם מאוד קשה לתפישה, כמו שכתב אפלטון בטימיאוס שהשכל לא משיג את החומר הראשון אלא כושר כלשהו שהוא כמו ממזר וכמו מתוך חלום, ואצילי בני ישראל טעו בזה. יותר נכון לדעתי להמשיך לדברים פחות יסודיים, ומהם אחר כך לבנות מעט מעט בהדרגה גרגרים בתפישה של החומר הראשון. הרי הבורא כאין סוף הוא הדבר הכי יסודי והוא לגמרי לא מושג ואין להסתכל בו ישירות, אלא מלקטים גרגרים חלקיים ולאט לאט בונים משהו חלקי.
היום בשיעור דיברנו על הסתירה של סוד מעשה מרכבה, שמצד אחד הבורא הוא אין סוף נקי ונבדל מהעולם, ומצד שני הוא מנהיג ומשגיח בתוך הטבע. וזו הגשמה וטעות לראות בזה סתירה, כי רק משהו מוגדר יכול להיות סתירה למשהו מוגדר אחר ממנו.
התפישה המגשימה ההמונית שלנו לא יכולה לפעול בלי הגדרות, אז אנחנו מגדירים את הבורא האין סוף, וזה סותר את ההגדרה שלו ככח בטבע, הצמצום. אבל לא יתכן להגדיר משהו כאין סוף או כלא-מוגדר (כמו שלא יתכן לחשוב על מה שלפני הזמן או מחוץ למקום). לומר שהגדרתי את הבורא כאין סוף, כלא-מוגדר, זו סתירה מיניה וביה, במילים עצמן. אם אין לו שום הגדרה הוא לא יכול לעמוד בסתירה לשום דבר, לכן אין שני הצדדים של מעשה מרכבה סותרים, ואינם שני צדדים כלל, כי להיות "צד" אפשר רק למשהו מוגדר.
.
.
אנחנו תמיד נופלים לבור הזה, ואין ברירה, רק שצריך לזכור לקום מהנפילה הזו. גם לשון המו"נ א' ע"ב מציגה את זה כשני צדדים, מצד אחד נקי ונבדל ומצד שני מנהיג ומשגיח, כי הוא גם מוכרח ליפול לזה במידה מסויימת, כי בלי הגדרות אין מילים, יש רק שתיקה, והוא כתב ספר שמנסה להשתמש במילים, ולא כמאמר חז"ל שלא דורשים במעשה מרכבה כי זה צריך להישאר בשתיקה, בלי הגדרות כלל כלומר בלי מילים כלל.
אז אנחנו ברצוא ושוב, מדברים במילים ואז הכל מוכרח להיות מוגדר, גם המילה "אין סוף" היא הגדרה של משהו כאין סופי. אבל הרי אם אין לו הגדרה כל עיקר הוא ממילא גם לא מוגדר כאין סופי, כלומר לא ייתכן לומר עליו "אין סופי" כי בלי הגדרות גם אין מילים. וחוזרים לסוד, לשתיקה, לקול דממה דקה.
הדרך אינה לשבור את הראש על זה, אלא רק להבין שיש כאן נפילה, והקימה מהנפילה הזו היא לתפוש שאנחנו לא תופשים ונופלים ומגשימים כי אין אפשרות לתפוש בלי מילים והגשמה, הרי משה ביקש הראיני נא את כבודך ונאמר לו לא יראני האדם וחי. הנפילה קורה בהכרח כל זמן שמשתמשים במילים ועוברים על דברי חז"ל שאין דורשין במעשה מרכבה. והקימה היא לא לתפוש את העניין באופן נכון, אלא די בכך שאנו שוללים את האופן הלא נכון שנפלנו אליו. וכל פעם ששוללים מתקדמים עוד קצת לכיוון השתיקה, ואוספים מעט מעט ראשי פרקים.
גם בעניין החומר הראשון כך היא הדרך. צריך כאן סבלנות, להישאר עם הידיעה שאיננו יודעים ולא מבינים, וללקט רק שברירי קרני אור חלקיות ומקוצצות שלאט לאט נאספות לגרגר שתיקה כלשהו.
.
.
.
.
מתוך חלקים קודמים של ההתכתבות בנושא החומר הראשון:
לשון השואל:
"שאלה שדומה קצת למה ששאלתי על ההתחלות, וכיצד יש התחלות שונות אם להתחלה אין גבול.
בעניין התנועה, שהיסודות והצורות מצטיירות על גבי החומר הראשון על ידי כך שהכל תנועה של החומר הראשון עצמו ומשל לכך הפיסול המתחלף ללא הפסקה בזהב של אפלטון, או משל גלי הים שהבאת. שני המשלים אכן משברים את האוזן, אבל כמו תמיד צריך להבדיל בין המשל לנמשל.
החומר הראשון הוא העדר גמור, אין מים שיכולים לנוע, ואין זהב שיכול להתעצב.
ציטטת ברשימה 35 את ארסיטו בפיסיקה, אני לא מבין את שפתו, במיוחד לא בתרגום לעברית, ובכל זאת מה שהבנתי ממה שצטטת :
Again, there is no such thing as motion over and above the things. It is always with respect to substance or to quantity or to quality or to place that what changes changes. But it is impossible, as we assert, to find anything common to these which is neither 'this' nor quantum nor quale nor any of the other predicates. Hence neither will motion and change have reference to something over and above the things mentioned, for there is nothing over and above them.
הוא כותב שאין תנועה מעל ומבעד לדברים (הבנתי שדברים הכוונה לעצמים בעולם הארצי, המורכבים מחומר וצורה), תנועה תמיד מתייחסת למהות, כמות, או מקום.
בחומר הראשון אין מהות, כמות, ומקום (שהרי אנו דנים בחומר הראשון ולא החמישי, וגם בו עוד לא מובן לי מה טיב המקום של החלל התלת ממדי בטרם יש דברים שקיימים ותופסים מקום, ובאמת לא מדובר ברובד קיים באופן עצמאי).
אם כך, איך צורות יכולות להשתקף 'בתנועה' של החומר הראשון. החומר הראשון בהגדרתו לא מסוגל שתהיה בו תנועה לכאורה!
אם מנסים לדבר על רובד אידאי, למשל שיש אהבה לפני שיש שניים שאוהבים, זה עדיין לא מסביר כל כך. כי גם לאהבה יש הגדרה, צורה, ציור שכלי. שיכולה להתאים לרובד המציאות שלה. ואילו הגדרת האידאה תנועה, לכאורה לא שייכת בהגדרתה לרובד המציאות של החומר הראשון, ובכל זאת אנו אומרים שכך היסודות נוצרים כביכול כשיקוף לתנועה בחומר הראשון.
בעצם מתנועה זו משתקפים היסודות ומשם הצורות ובעצם כל ביטויי השכל הפועל, או ספירת מלכות (כי המציאות היא צורות, שהם תרכובת היסודות המצטיירות בחומר הראשון, ולכן כל המציאות מבטאת רק העדר שמצביע על עצמו כיש אם הבנתי נכון?) וכל מה שאנו תופסים כיש, למרות שבעצם מדובר בהעדר, שההעדר מצייר את הצורות. אבל כדי להבין את המשל, גם בהעדר של מגזרת נייר שמציירת צורה, יש את הנייר שעומד ברקע. גם השקע בספה של האדם שהלך קיים מכך שקיימת ספה שבה השקע. בחומר הראשון הכל העדר, אין מה שינוע, ובאיזה אופן בכלל הוא יכול להוות מצע שעל גביו יצטיירו הצורות? אין האור ניכר אלא מתוך החושך, ובחומר הראשון אין בכלל אור. הכל חושך, איפה מתחיל האור בכלל?
אני מניח שזה קשור לסוד הצמצום, והגיוני שהכל לא מובן בעליל, אבל בכל זאת רק מצד המילים, מצד אפילו הדקלום המילולי בעלמא לפני כל הבנה של ציור נפשי, איזו שייכות יכולה להיות לתנועה בחומר הראשון? במיוחד שאנחנו אומרים שכל הצטיירות הצורות, ובעצם לפי מה שאני מבין כל המציאות, השכל הפועל, כולו רק ביטוי לתנועות של החומר הראשון, הוא מגלה ללא הרף את הפוטנציאל, את הגילוי האלוקי כמו שאפלטון אמר שהזמן הוא צלם נע של הנצח, והכל נע ללא הרף לבטא את כל הבכח הטמון בנקודת הבריאה. לכן מאוד מאוד חשוב לי שיהיה לי איזשהו קצה חוט לנסות להבין את השייכות של תנועה לחומר הראשון, כי נראה שמדובר ביסוד גדול ומהותי מאוד."
.
.
מה שכתבתי על זה:
"
החומר הראשון הוא העדר גמור מבחינת הבפועל של הדברים. אין בו שום דבר בפועל, רק העדר. הכל רק בכח.
אבל כקיום בכח הכל נמצא בחומר הראשון, כמ"ש הרמב"ן תחילת בראשית על נקודת ההיולי שבה כל מה שנברא כבר נמצא, ומחוץ לה שום דבר לא נמצא. הכוונה נמצא בכח.
החומר הראשון הוא החלוקה לבכח ובפועל.
כשהחומר התחבר עם צורה נעשה עצם בפועל. אבל זה קורה רק אם קדמה אפשרוצ שזה יקרה. החומר הראשון הוא סך כל האפשרויות, בלי מימוש של אף אחת.
דוגמה לא מדוייקת, חומר של סוס יכול להתחבר עם צורת סוס, כי בטבע קיימת אפשרות של מציאות סוס. חדקרן אין אפשרות שיימצא, לכן אין חומר כזה ואין צורה כזו ולעולם לא יתחבר חומר לצורה ליצור חדקרן. (חוסר הדיוק שחדקרן כן קיים ברובד של דמיון או מחשבה)
האפשרות (ה"בכח") שיהיה קיים סוס, אין בה חלוקה לחומר וצורה. רק אחרי שקיימת האפשרות – כדי לצאת לפועל יתחברו חומר וצורה ומהחיבור שלהם ייוולד עצם בפועל.
הבכח אין בו תלת ממדיות, ולכן לא תנועה. הוא נצחי. והוא רק אפשרויות. מצד מה שיש בפועל זה העדר. הזמן מתחיל מתנועה שהיא בתלת ממדי.
התנועה שאפלטון מדבר עליה כתנועה בחומר הראשון, זה לא בחומר הראשון מצד עצמו, אלא במעבר שלו מבכח לבפועל. ההתחלה של המעבר הזה הוא על ידי תנועה. האפשרות למציאות עצם תלת ממדי, כמציאות של אפשרות היא לא תלת ממדית. האפשרות כשלעצמה עדיין אינה תלת ממדית. היא רק העדר של משהו שיכול להיות קיים בפועל ועדיין אינו קיים בפועל.
איך מזה מתחילים עצמים בפועל, תלת ממדיים?
החומר הראשון נע, תנועתו פירושה שהוא תלת ממדי.
מרחב מחייב אפשרות תנועה בתוכו.
תנועת החומר הראשון פירושה שהוא נעשה תלת ממדי, ומתממש בעצמים בפועל, בעלי צורה.
לא תיתכן תנועה בלי תלת ממדיות, ולא תיתכן תלת ממדיות בלי תנועה (היכולת לנוע קובעת מאין נעים, ולאן, למעלה או למטה, וזה הממדים. אין אפשרות תנועה בלי שתהיה בפועל תנועה כלשהי.)
התחלת התפישה היא בחלל תלת ממדי, היא צורת התלת ממדיות שאבן סינא מאריך בה. הבוהו.
אחרי שיש חלל יש בו בהכרח מקומות שניתנים לחלוקה,, לפני ואחרי, כאן ושם, קדימה ואחורה, למעלה ולמטה. זה מונח בהגדרת החלל. אחרי שיש אפשרות למקומות חלוקים, יש תנועה, מכאן לשם, ואז יש לפני התנועה ואחרי התנועה, כלומר זמן.
כיוון שתנועה שייכת אחרי שיש צורת תלת ממדיות, משהו כבר קיים בפועל. יצאנו מהתוהו לבוהו, אז תנועה היא תנועה של משהו בפועל. זה מה שאריסטו אומר כאן שתנועה היא דבר כלשהו שקיים בפועל והוא זה שנע. (דבר זה עצם או קטגוריה כגון כמות או איכות, שקטגוריה היא דרך של קיום. הצבע האדם קיים בטבע כקטגורה, אורך מטר קיים בטבע כקטגורייה. הקטגוריות קיומן נשען על קיום העצם, ואם הוא קיים גם הן קיימות). תנועה בלי משהו שנע זו תנועת החומר הראשון, שבפועל הוא רק העדר ולא תיתכן בו תנועה מצד הבפועל.
מה שהמציאות בפועל מתחילה, הבוהו, בתנועת התומר הראשון, על זה כותב בטימיאוס שזה לא נתפש בשכל בבירור. רק כחלום. כי החומר הראשון בעצמו הוא אחדות אין סופית וכמו הבורא מצד שהוא אין סוף שמחשבה לא תופשת בו."
.
.
.
.
עוד מלשון השואל:
"אני קודם אשקף את מה שהבנתי ואז אשאל.
באמת בחומר הראשון אין תנועה, כי שום דבר בו לא יצא לפועל. החומר הראשון הוא כל הבריאה בכח, כפוטנציאל וברובד הזה באמת אין תנועה. התנועה היא בבוהו, לאחר שצורת התלת ממדיות חלה בחומר הראשון, וזה הרובד של הזמן בניגוד לחומר הראשון בלי צורת התלת ממדיות שהוא הנצח. בגלל ששום דבר לא יצא בו לפועל, מבחינה זו הוא העדר גמור. אין שם שום 'משהו', שום עצם, ולכן הוא מופשט לחלוטין.
כתבת שהחומר הראשון הוא החלוקה לבכוח ובפועל- הכוונה שהוא האפשרות? פוטנציאל?
אם כן, יש בו הגדרה. הוא לא מופשט כמו הבורא. יש לו צורה, צורתו היא אפשרות. איך הוא יכול להיות מופשט כמו הבורא? עכשיו נזכרתי שאמרת וכתבת כמה פעמים שחומר במובן החמור כוונתו אפשרות. איך אפשרות- שהיא גם מושג, אידאה, מופשטת ככל שתהיה, תהיה מופשטת וחסרת הגדרות כמו הבורא?
שאלה נוספת קשורה למה שדברנו לא מזמן על בכוח ובפועל שהם קשורים בצורה מהותית אחד בשני ולא מדובר בשני דברים שונים. אז איך פה אנחנו פתאום מפרידים את הבפועל לחומר החמישי והיסודות ואת הבכח לחומר הראשון? הרי אם יש בכוח, אני מצפה שהוא עצמו יוכל לבוא לידי ביטוי בפועל, ולא על ידי משהו אחר. אז איך החומר הראשון יכול להיות רק בכח שאף פעם לא יוצא לפועל? אחרת הוא לא באמת בכח. כמו שכתבת שאפשרות שלא תתממש היא לא אפשרות. אם היא מתממשת ברובד מציאות אחר, איך זה עדיין מוגדר כהתממשות של הפוטנציאל ברובד של הפוטנציאל?
המשל של אפלטון קצת הופך את היוצרות. הבכח הוא לא שלב חלקי בדרך לבפועל, אלא הבפועל הוא שלב בדרך לבטא עוד אין סוף גילויי בכח. במובן הזה, אני יכול יותר להבין איך דווקא הבכח מבטא משהו אין סופי בניגוד לבפועל הסופי. ואולי זה כיוון לענות על השאלה ששאלתי, שבאמת החומר הראשון שהוא אידאת האפשרות (אפשר לקרוא לזה כך?) הוא אין סופי באמת, כי האפשרויות כאפשרויות הן אין סופיות. אני בכלל לא בטוח בפסקה האחרונה שכתבתי, אבל זה כיוון אולי, כי אני לא מצליח להבין איך מצד אחד החומר הראשון, כשהוא בכוח, התוהו, נחשב מופשט כמו הבורא, וחסר הגדרה כמו הבורא, ומנגד אנו אומרים שהוא הבכח. סך כל האפשרויות שיש."
.
.
על זה כתבתי את מה שהבאתי בתחילת הדברים שקשור גם לשיעור של היום.
שיעור שבועי על מורה נבוכים - על ידי ניר שטרן 