0078 – מורה נבוכים א י. צירוף כח השכל וכח הדמיון

קובץ לשמיעה בלבד

מכתב ששאל על מה שדיברנו בשיעור, מבחינת ההתמודדות עם העניין בחיים האישיים (ומכתב נוסף על בירור חשוב מאוד במהלך של מה שדיברנו בו בשיעור):

עלתה בשיעור שאלה על התמודדות עם כאב וחושך וחומריות בחיים. 

יש אמירות מגדולי החסידות, לפיהן הכל הוא כח הפועל בנפעל (כלשונו של בעל התניא), כלומר הכל הוא רק אלוהות, אין שום דבר פנוי מאלוהות, כלומר מאור וטוב. 

רבי נחמן מברסלב אומר שגם בהסתרה שבתוך ההסתרה נמצא הקב"ה, ומי שידע שזו רק הסתרה רואה אותו, את מי שמסתתר, ואין אצלו שום הסתרה והוא רואה שהכל הוא רק רצון הבורא והכל הוא רק טוב. ואין ייאוש בעולם כלל ואין מקום לעצבות וכו'.

..

שאלנו בשיעור איך אדם יכול לקבל אמירות כאלה. למשל מי שהרגו את משפחתו בשואה מול עיניו. האם לא באמת הרגו אותם? האם זה טוב ושמח שהרגו אותם? 

אם האדם מקבל שהכל רק אלוהות וטוב ואין שום דבר אחר ואין חומר וחושך וכאב, הוא נעש ה"מרחף", הוא מתנתק מהטבע שלו, מהמציאות הטבעית שהוא חי בה. בלי חיבור לטבע האנושי וטבע העולם האדם לא יכול לחשוב ולהבין ולתפוש ולחוות ולראות שום דבר, הוא מאבד את האנושיות שלו. 

יש קנאי דת שהופכים לרצחניים, כמו באינקוויזיציה או המחבלים של דעעש וטאליבן וכיו"ב. זה משום שהם התנתקו מהאנושיות, הטבע האנושי לא עוצר אותם. והתנתקו מחשיבה. כי הם מתעלמים מהטבע, שהוא החומר, ובו יש גם כאב וייאוש וחושך. כאילו אצלם אין טבע וחומר.   

.

.

זו חוסר כבוד, אפילו חוצפה, לומר לאדם שרצחו את ילדיו מול עיניו שזה לא קרה באמת, שלא קרה לו שום דבר כואב. כי הכל הוא רק אלוהות ואור וטוב. איך אפשר לבטל לו את מה שהוא חווה? זה לא אנושי. 

.

.

באמת אדם שעבר דבר מעין זה לא יכול לתפוש שלא קרה לו שום דבר רע. הדיבורים על כך שהכל רק אלוהות ואין חושך וחומר והסתרה הם לא מובנים, הם רק דברי עידוד ריקים שפועלים רק על הרגש אבל לא נתפשים בתודעה, לכן הם לא נשארים. אחרי שאדם שומע שאין חושך ואין חומר וייאוש וכאב והסתרה, הוא חוזר לחייו ושוקע שוב בכאב וצריך שוב לשמוע דברי עידוד. שום דבר לא נשאר בו, כי הוא לא הבין ולא ראה בעצמו שזה כך ולא באמת השתנה. הוא יכול להקשיב לדברי עידוד כל יום, או "לרחף" בעולם מנותק מהמציאות ומהרגש האנושי הפשוט הטבעי, ולהפוך בעצמו למעודד אחרים. 

אומרים שהאדם צריך להתעלות להיות מעל הטבע. ואז הוא באמת יראה רק אור. איך מתעלים? בלי להתנתק מהמציאות ולרחף, ובלי להצטרך למשהו חיצוני שכל יום יעודד אותו.  

.

.

על הנושא הזה עלתה שאלה מידיד חכם בעל נפש ושכל שהקשיב לשיעור:

"לשון השואל:

אני לא מבין את הרעיון. הרמב״ם כותב במפורש:
אבל אומרו ו"משה עלה אל אלהים" (שמות יט, ג), הוא מן העניין השלישי, מצורף אל היותו גם כן עולה אל ראש ההר אשר ירד עליו האור הנברא.
"משה עלה אל אלהים"
כתוב אלוהים ולא י ק ו ק.
האם זה קשור לאיזכור האור הנברא?
אסור לומר, האור הנברא הוא האלוהים ( זאת הגשמה גמורה)
אם כך מדוע הוא עושה את ההקבלה הזו?
האם מצד הדמיון זה אופי ההופעה?
הדוגמה שהבאת על השואה הייתה דוגמה נהדרת (וקשה).
זה מרגיש שקרי להתכחש למציאות הפיזית, בייחוד של אובדן ופגיעה.
השכל יכול לתת הרבה מאוד תירוצים.
איך מיישבים את זה?
אני עובר תקופה לא פשוטה ברמה האישית, הרבה כאב. ובכל זאת, אני רואה את היופי, אני מרגיש באיזה שהוא מקום אהוב. שיש פה שיעור בשבילי. האירועים קורים במקביל ללימוד, ככל שאני מתקדם כך ישנם אירועים ספציפיים יותר שמכאיבים לי. זה מרגיש אמיתי, זה מרגיש שזה מגיע לי. אני רואה את הקסם והמסר מאחורי הדברים ומצליח להשאר חיובי.
איך אפשר לדעת אם זה אמיתי או רק בראש שלי? אולי אני צובע את המציאות בוורוד?
מתי האלוהות היא בתקרת החדר ומתי זה רק אבנים? זו בחירה אישית? או רמאות עצמית?"

.

.

(הבאתי בשיעור שמסופר על בעל התניא שבסוף ימיו הוא שכב והסתכל בתקרה, ואמר לתלמידיו שהם רואים בתקרה אבנים, והוא רואה שם רק את כח הפועל בנפעל, כלומר את הכח של הבורא בבריאה, כלומר אצלו יש שם רק את הדיבור של הבורא ולא אבנים.

שאלתי גם על זה, איך להבין ש"אין שם אבנים"? אם נפרק אבן מהמלט היא תיפול על הראש של מישהו, מי שהאבן נפלה על ראשו האם יאמר שאין בתקרה אבנים אלא רק דיבור של הבורא?

השואל לא התייחס לשאלה שלי על דברי בעל התניא אלא התייחס רק להשגה של בעל התניא ושואל איך לחיות עם השגות כאלה, האם הן תלויות בבחירה והאם יש להאמין להן או שזה רמאות עצמית)
.

.

.

.

מה שכתבתי:

"(לגבי מה שכתוב אלוהים ולא שם הוי"ה, אם הרמב"ם עצמו לא מתייחס לזה אני גם לא מתייחס. ברור שיש משמעות מיוחדת לכל שם, הרמב"ם עצמו מדבר על זה, אבל לפעמים מתייחסים לבורא באופן כללי, הבורא, האלוה, ממציא כל נמצא, סיבת הסיבות, וכיו"ב, שאלה עניינים שלא תלויים בהבדלים שבין השמות השונים. אם הרמב"ם לא מדבר על עניין השם המסויים, יש להניח שכוונתו לדבר באופן כללי.)

.

.

השאלה שלך היא על הסתירה שמונחת ביסוד העניין של מעשה מרכבה, שהיא הנושא שבו כל הספר עוסק.
הרמב"ם מנסח את זה בכמה מקומות, הכי ברור זה בחלק א' פרק ע"ב:

.
"והשם יתברך אינו כוח בגוף העולם, אבל נפרד מכל חלקי העולם;
והנהגתו יתעלה והשגחתו מחוברת לעולם בכללו חיבור נעלם ממנו תכליתו, וכוחות בני אדם מקצרות לדעתו;
כי המופת יעמוד על הבדלו יתעלה מן העולם והנקותו ממנו,
והמופת יעמוד על מציאות מעשה הנהגתו והשגחתו בכל חלק מחלקיו, ואפילו הדק הפחות;
ישתבח מי שנצְחָנו שלמותו!"

.

יש מופת, כלומר הוכחה חותכת, על כך שהבורא נבדל ונקי לגמרי מהעולם, כלומר הוא אין סוף, מופשט לחלוטין, אחד פשוט מכל צד, ולפי הצד הזה לא יתכן שיש נבראים כי הכל הוא רק הבורא והכל הוא אין סוף מופשט שהוא אחד פשוט ומוחלט ולכן אין שום דבר אחר, כי אם יש משהו אחר מלבד הבורא אז הבורא כבר לא אין סוף מוחלט שהוא אחדות פשוטה בלי שיש לה שום גבול. הרי הגבול מפריד בין הבורא לבין הנברא.
יש מופת אחר, על כך שהנבראים קיימים. לפי הצד הזה הבורא הוא לא אין סופי, שהרי הוא מניח מקום למציאות של נבראים, ובהכרח יש גבול שאומר מכאן זו המציאות של הנברא ולא של הבורא. זה הצמצום.
הצמצום הוא המציאות של העולם לפי התפישה של כח הדמיון, כח הדמיון לא יכול לתפוש משהו מופשט או אין סופי, אלא רק משהו מוגבל ומוגדר ובעל צורה כלשהי. לפי כח הדמיון יש לבורא גוף, דמות כמראה אדם.

.

.
שאלת:
"מתי האלוהות היא בתקרת החדר ומתי זה רק אבנים? זו בחירה אישית? או רמאות עצמית?"
השאלה שלך מבוססת על ההנחה שזה או כך או כך. אם התקרה היא הבורא אז היא לא אבנים. אם היא אבנים אז היא לא הבורא. מכח זה אתה שואל איך אדע על איזה צד להסתכל.
הרמב"ם אומר שיש מופת עומד גם על הצד הזה וגם על הצד הזה. מופת עומד פירושו שזו אמת מוחלטת ושלמה. זה אומר שגם הצד הזה אמת וגם הצד הזה אמת. זה לא "או או" אלא "גם וגם".
אין צורך לבחור או להחליט האם אני רואה בתקרה בורא אין סופי או שאני רואה בה אבנים. אני אמור לראות בה גם את זה וגם את זה. זה לא סותר. האבנים הם צמצום של הבורא המופשט האין סופי. הצמצום המוגבל החומרי, והבורא המופשט האין סופי שברא את הצמצום, הם אחד מוחלט. זה לא שני דברים נפרדים.
אתה מתקשה כאן בצדק גמור, כי זה באמת לא יכול להכנס לנו לתוך השכל, זה לא מובן. אי אפשר להפנים את זה, אי אפשר בכלל לקלוט את זה. זה כמו לדבר בסינית, מילים בלי מובן.

.
הרמב"ם מתייחס לקושי הזה וכותב:
"כוחות בני אדם מקצרות לדעתו"
השכל שלנו קצר מדי מכדי להכניס את זה לתוכו. אם לא היית מתקשה כאן זה היה אומר שאתה בכלל לא נכנס לתוך הסוגיה. אם אתה נכנס ומבין על מה מדברים אתה נתקל בכך שכוחות בני אדם מקצרות לדעתו. אתה רוצה לדעת האם להסתכל על התקרה כמו על הבורא המופשט או כמו אבנים חומריות. אתה לא מצליח להפנים שמסתכלים על שני הצדדים ביחד, גם וגם, לא דוחים צד אחד מפני הצד השני, כי על שניהם המופת עומד. זה לא שיש שעה ביום שרואים צד אחד ושעה אחרת ביום שרואים צד שני. כל רגע ורגע רואים אותו דבר, רואים את שניהם ביחד. אין כאן רמאות עצמית כי רואים שהכאב כואב, שיש חושך וייאוש וחומר ובדידות וכו'. לא מאבדים בכלל את ההסתכלות הזו גם לא לרגע. מה שרואים שהכל הוא רק הבורא והכל רק אור זה ביחד, לא בימקום, האור לא מוחק את החושך. והחושך לא מוחק את האור.

.
זה דרישה מאוד מאוד קשה, מאוד מוזרה, זה פשוט לא נכנס לתודעה. אם אני חושב על האור האלוהי אני לא יכול באותו רגע מואר עצמו להחזיק בראש שיש כאב וחושך וחומריות וקטנות. ואם אני חושב על הכאב והחושך אני לא יכול באותו רגע עצמו להחזיק שיש אור אלוהי אין סופי בכל המציאות ואין שום דבר מלבדו. מה שיש צמצום זה לא אומר שהאלוהות יש בה שני צדדים. יש בה רק צד אחד, צד האור בלבד, ועדיין יש גם את צד הכאב. איך ייתכן שאין את צד החושך בכלל, וגם יש אותו? זה חלק ממה ש"כוחות בני אדם מקצרות לדעתו". העבודה שלנו היא להתמודד עם הסתירה, להצליח לחיות איתה, להחזיק אותה. (היכולת לפתור שזו לא סתירה, זה רק אלה שזכו להשיג סוד מעשה מרכבה, אנשים בודדים, יחידי סגולה, שהתודעה שלהם צמחה למקומות אחרים לגמרי ממה שאנחנו מכירים, ששם הרגש והשכל הגיעו לאחדות מוחלטת, ששם האהבה הגיעה למצב שאנחנו בכלל לא מכירים (כי סוד האהבה שהזוג הם גם אחד וגם שניים, ושני הצדדים הסותרים הם אחד), הזכייה לסוד שמיישר את הסתירה ופותר אותה, יכולה להגיע רק אחרי היכולת לחיות עם הסתירה כסתירה חסרת פתרון, בלי שצד אחד ימחק את השני, שזה מאוד מאוד קשה מבחינת התודעה שלנו.

.

לפי הרמב"ם כמו לפי גדולי החסידות אין לנו תשובה לשאלה איך יש גם חומר וגם הכל מופשט, רק שהרמב"ם לא מוותר על התמודדות עם זה. הוא דורש לעמוד על השאלה הזו, להבין שהיא שאלה, לעמול בשאלה, לפחות כדי להבין שהיא שאלה. ללמוד את השאלה בכל הכוחות, כנקודת המרכז של החיים. ללמוד את המופת שעומד על כל צד, על כך ששני הצדדים אינם שני צדדים אלא הם צד אחד, וזאת בלי לבטל את המופת על כל אחד מהם שהוא מופת מוחלט. לא רק לומר משהו רגשי מעודד ולהמשיך הלאה בחיים. אין "הלאה בחיים" השאלה הזו היא כל תוכן החיים, שם מונחת כל הדבקות בבורא, ורק שם.

.

.
צר לי על הכאב שלך, אבל הכאב הוא המפתח להכנס לחיים, לראות את העומק שבחיים. בלי שחווים כאב קל לחשוב שהכל רק אלוהות ואור, ולא רואים את הסתירה שהיא הסוד של החיים. כמו שאמרו חז"ל שתורה וארץ ישראל ועולם הבא נקנים רק בייסורים, והייסורים גורמים לזה רק אם מקבלים אותם באהבה. התכלית היא לא להיות חופשי מייסורים, אלא לחיות. והייסורים הם חלק מעצם החיים.
ובכל זאת מתפללים שנזכה לאור ולעונג ושמחה ונחת"

.

.

.

.

בירור חשוב במהלך של מה שדיברנו בשיעור

מכתב נוסף, מידידי החכם ר' אליהו, שמעורר בירור חשוב במהלך של מה שדיברנו בשיעור.

.

לשון ההערה:

פרופ' שוורץ ז"ל, מעיר ע"ג המילה שאצלו מתורגמת "בנוסף" ("בצירוף" אצל אב"ת), לעיין בסוף פרק ח' – שם הרמב"ם מסביר את משמעות "מקום": "…דרגה של עיון, צפיית שכל ולא צפיית עין, בנוסף אל המקום בהר שעליו הוצבע, אשר בו אירעה ההתבודדות והושגה השלמות" (לפי תרגום שוורץ)בהערה על המילה "בנוסף" בפ"ח, שוורץ מפנה א. לפרק ה' על עצירת מרע"ה את השגתו, עמידה והתרוממות כפי שהתורה מתארת: "ויסתר משה פניו וכו' "בנוסף למה שפשט הכתוב מודיע לנו… יראתו של משה וכו'". ב. לסוף פרק י' אצלנו ג. לפירושים השונים ל"צלמי טחוריכם" בפ"א. כ"כ, הוא עוד מפנה להרבה מקורות שטרם למדנו.

מתוך הרעיון הכללי, מפרש שוורץ את המילה "בצירוף" – לעוד אפשרות (שאצלו כאמור מתורגמת "בנוסף". אגב, אצל אב"ת בפרק ה' מתורגם "מחובר למה…", בפ"ח מתורגם "מצורף" – אבל נראה לי שאין הבדל במשמעות, לצורך העניין שלנו, בין האפשרויות). ז"א, אם אני מבין נכון, לא כפי שפירשת שמדובר על שני אופנים כאחד: שכל ודמיון, אלא פנייה במחשבה אל עניין מעולה ונכבד, ופירוש נוסף ("מצורף"): עלייה פיזית אל ההר שעליו ה' ירד. איך להתמודד עם הקושיה שהקשת, ולהישאר עם הפירוש הזה – זו עוד שאלה… אך אם לא להבין כפי ששוורץ הבין, איך א"כ נתמודד עם המקורות שהוא מפנה אליהם – האם בכל מקור תנותח המילה "בצירוף" כחיבור מוכרח בין האפשרויות שהרמב"ם מעלה?

.

.

.

.

חנוכה שמח ותודה על ההערה החשובה.
בערבית המילה היא מצ'אף, והיא סובלת את שתי המשמעויות (צירוף של מיזוג משמעויות לדבר אחד, איחוד ממש, או צירוף משמעויות זה לצד זה בלי מיזוג. כמו למשל בגופים הרכבה שכוניית והרכבה מזגיית). זה תלוי בהבנה ופרשנות יותר מאשר בדיוק מילולי. אין הכרח שבכל מקום המילה תתפרש בדיוק באותו אופן מבחינת הפרשנות של העניין. הרבה פעמים אותה מילה מתפרשת באופנים שונים לפי הבנת העניין.

.

כל המציאות יש בה צד של "פשט" וזה פשט התורה שהוא ציור של המציאות כולה מצד הפשט והחומר, כמו שאמרו חז"ל בבראשית רבה א' א' שהבורא הסתכל בתורה וברא את העולם, כמו בנאי שמסתכל בפנקס ובונה ארמון.
לכן כל מילה בפשט התורה מצורפת למשמעות אחת עם הפירוש העמוק המופשט, כמו שבמציאות החומר הוא אחד עם המופשט.
מזה עוררת אותי לשאול, למה הרמב"ם מדבר על הצירוף דווקא במקומות שציינת, הרי כל התורה יש בה את אותו צירוף של פשט וסוד, ומה מיוחד דווקא במקומות האלה.

.

.

קודם כל אקדים שכל חכם מוכרח להשתמש בדרך של השגת נבואה כדי להיות חכם. 'נביא' זה מי יש חיוב מהתורה לשמוע לדבריו ואפילו לעבור על דברי תורה אם זה לא בקביעות, ומי שלא שומע חייב מיתה, ואם פעם אחת לא התקיימו דבריו הוא חייב מיתה. כלומר נביא זה מי שהגיע למדרגה שההשגה שלו צלולה באופן מוחלט ולא ייתכן כלל שתיפול בה טעות כלשהי גם לא פעם אחת. כל מי שלא הגיע לזה הוא עדיין בגדר חכם ולא בגדר נביא, גם אם הוא משתמש בהשגתו בכח הדמיון על דרך ההשגה של נביא. נבואה הלכתית מושלמת אין איתנו מאז חורבן בית המקדש או סמוך לו, אבל נבואה לא מושלמת כל חכם אמור שזה יהיה לו, ובלי זה אינו חכם אמיתי כלל.

.

.

כשהרמב"ם מדבר על סוד מעשה מרכבה, הסוד שבזה הוא הסתירה שמצד אחד אנו משיגים את הבורא בשכל המופשט שלנו כנבדל ונקי מהעולם לגמרי, כאחדות פשוטה מכל צד שזה אור אין סוף וזה הרצון האלוהי החופשי שאינו מוגדר (רצון מוגדר הכוונה לרצות "משהו" ולא שייך אצל הבורא רצון של "משהו" כי לא חסר לו מאומה, וזו סוגיא גדולה). מצד שני יש את ההשגה בצמצום ששם יש הגדרות וריבוי וזה העולם עצמו, שמתוך ההתבוננות במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים משיגים את חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, ומעשיו מוגבלים והם הצמצום.
דיברנו שצריך להשיג את שני הצדדים תמיד ביחד. כי באמת הם אחד גמור, ואם לא זכינו להשיג איך הם ממש אחד גמור בפשטות ובלי שום סתירה, שזה רק המעטים שזכו לסוד מעשה מרכבה, עדיין צריך להשיג את שני הצדדים כסתירה ששני הקצוות שלה לא מבטלים זה את זה, לא מסתירים זה את זה, וכסתירה מתקיימת מתבטאת בשבילנו האחדות של שני הצדדים האלה.

.

.

אם יש רק שני צדדים, האחד הוא המציאות החומרית של העולם והשני הוא מה שהעולם הוא אלוהות מוחלטת ואין עוד מלבדו, אי אפשר לצרף אותם להשגה אחת גם לא בדרך של סתירה מתקיימת. השכל רואה שאין באמת חומר, יש לזה אפילו שיקולים שכליים פשוטים כמו שאריסטו מאריך בפיזיקה (שהחומר מתחלק עד אין סוף, שהחומר נתפש כקיים רק כשהוא מתלכד לעצמים שיש להם צורה שאין מקורה ומציאותה בחומר, ועוד הרבה), וזה מעמיק והולך עד השגות עמוקות שממש רואות בעיני השכל איך החומר לא נמצא כחומר.
החומר נתפש כקיים ממש רק בכח הדמיון, שהוא החושים שתופשים רק חומר מוחשי, ואיחוד ההשגות של שני צדדי הסתירה של סוד מעשה מרכבה האו איחוד השכל והדמיון.
מה שלא דיברתי עליו בשיעור ועוררת אותי כאן, הוא שאם הדמיון תופש חומר מוחשי, אי אפשר לצרף את זה לתפישת השכל שהמציאות מופשטת. החומר מראה את עצמו לדמיון כמשהו שקיים בקיום חזק בכח עצמו, ולא ייתכן לתפוש אותו כמופשט בשכל. מספרים כבדיחה על פילוסוף שהשיג שאין חומר, והוא הולך ברחוב ונתקל בעמוד ונחבל. והוא לומד בדרך הקשה שיש חומר. והאם הפילוסוף הזה יסכים לשרוף את כל ממונו או את ילדיו? אלא וודאי הוא לא באמת משיג שאין חומר, והוא גם לא מאחד את ההשגה שיש חומר עם התפישה המוחשית שיש חומר. החומר עכור מדי, מכריז על עצמו בכח רב מדי שהוא באמת קיים לבדו בלי צירוף של מציאות אלוהית מופשטת.

.

.
יש הכרח בשלב אמצעי כדי לאחד את צדדי התפישה. השלב הזה הוא לתפוש את המציאות החומרית, המציאות של כח הדמיון, כאורים נבראים. ולתפוש שהחומר המוחשי הוא רק חיקוי של האורים הנבראים. החלום יותר מציאותי מהחומר ה"אובייקטיבי" הריאלי הפיזי. כמו שכתב במו"נ ב' מ"ב לפי ביאור הנרבוני בלשונו שם. החלום זה אורים נבראים, והנביאים תופשים את כל המציאות כאורים נבראים, ומה שנדמה כמציאות פיזית ריאלית אובייקטיבית את זה הם תופשים כחיקוי בלבד של האורים הנבראים. הנבואה פירושה חלום נבואי, וזו דרך תפישת המציאות על ידי כח הדמיון. אם אני רואה בחוש עשב ירוק, אפשר להגיע לכך שהחוייה החושית עצמה תיתפש שאני חווה רק את הצבע הירוק כצבע בלבד, לא שיש משהו ריאלי חומרי שהוא מציאות חומרית של עשב ירוק, והעשב הוא מקורו של הצבע הירוק שהעין שלי רואה, אלא העין הבשרית החושית של כח הדמיון רואה רק צבע ותו לא, כאילו חלמתי שאני רואה עשב ירוק שבחלום יש רק חוייה של צבע ולא משהו פיזי שהוא מקור הצבע. זה כתוב בגמרא ברכות י' א' אין צייר כאלוהינו, שכל המציאות היא ציור שהבורא צייר. בציור של עשב יש רק צבע ירוק, כמו בחלום. אם אנסה לאכול אותו זה אי אפשר. במציאות אני אוכל את העשב אבל זה רק חלום שאני אוכל. כמו שנאמר שם בגמרא שהציור של הבורא הוא לא כמו של צייר בשר ודם, אלא יש בו רוח חיים ותנועה ומעיים וכו', ועדיין הכל רק חלום.

.

למשל נאמר בגמרא מנחות:
"מִפְּנֵי שֶׁהַתְּכֵלֶת דּוֹמֶה לַיָּם, וְיָם דּוֹמֶה לָרָקִיעַ, וְרָקִיעַ דּוֹמֶה (לְסַפִּיר, וְסַפִּיר דּוֹמֶה) לְכִסֵּא הַכָּבוֹד. שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות כד) "וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר". וּכְתִיב (התם) (יחזקאל א) "כְּמַרְאֵה אֶבֶן סַפִּיר דְּמוּת כִּסֵּא"."
זה מלמד איך להסתכל על המציאות באופן כללי. רק מי שאצלו כל המציאות היא צבעים, יכול לדמות באמת את הדברים האלה, ולראות את כסא הכבוד בתכלת. כשהכל ציור וצבעים, אז כחול באמת דומה לכחול, יש בהם אותה חווייה חושית. אם המציאות היא חומר מוחשי ריאלי, אטומים ומולקולות, אז ים זה דבר אחד ושמיים זה דבר אחר, והדמיון מאוד שטחי וחיצוני, הוא לא גורם לחווייה חזקה ועמוקה של כעין נבואה.
בית המקדש הוא ציור של העולם, ובו מתגלה שהעולם הוא ציור, בית המקדש זו יצירת אמנות שמבוססת על חווייה מוחשית שרואה את הצבעים והצורות ולא מתייחסת לחומר הפיזי. ומזה יש ללמוד על כל המציאות שבה העניין הנבואי נסתר.

.
ציור הוא אמנות שמדברת עם החוש וכח הדמיון, בשפת צבעים וצורות, אבל הכח שלה הוא שאין שם באמת תפוח ממשי שאפשר לאכול אלא רק הצבעים של התפוח, התפוח בציור מתורגם לחוויה כמו של חלום. אם התרגום הזה יש בו השראה וגדולה ותפישה עמוקה כמו נבואית, הוא מעלה את הצופה מתפישה שהחומר הוא פיזי ממש לתפישה שהחומר הוא ציור, וזו התעלות גדולה ורוחנית ובעלת ערך גדול. לכן אנשים הולכים למקום רחוק לראות ציור גדול, ואומרים שזו חווייה כמו דתית, ויש אצלם ערך עצום בחיים האישיים לחווייה הזו. מי שבאמת מחובר לזה חייו אינם חיים בלי זה, הוא מרגיש שוקע במציאות אפורה מתה ריקה חסרת משמעות.

.

הציור לבד לא מביא את האדם להשגה שמציאותה עולם היא המציאות האלוהית. לזה נדרש צירוף שכל. הציור נשאר בתחומי כח הדמיון בלבד, אין בו שכליות. הוא יכול להעביר רק לתפישה שהכל אורים נבראים, אבל לא להגיע לשלב הנוסף שהשכל רואה בצירוף עם זה שהכל הוא מציאות שהיא כולה אלוהות. לכן ציור "חילוני" יכול להטעות, או לתקוע את האדם במדרגה שיש בה גובה אבל אינה סוף דבר, וזה יכול לעצור את ההתקדמות לכיוון השגות השכל. לכן מי שמבקש לדבוק בבורא אין זו דרך בשבילו ללמוד ציור בבצלאל ולהפוך לחובב ציור, ולהסתובב במוזיאונים וגלריות.  (לטעמי יש בהתמסרות נטולת ביקורת לאמנות גם סכנה, וכבר אפלטון כתב שאמן צריך רשיון לאמנות שלו כי אמנות יכולה גם להזיק, ויש גם סיפור של טולסטוי שנקרא סונטת קרויצר שעוסק בזה. לכל אחד מותר ליצור כרצונו אבל להציג את זה ברבים, אם לא סומכים על הביקורת והזהירות שלהם צריך שם הגבלות. כמובן רק אם הן מגיעות מאנשי אמת חכמים ונקיים, ולא מממסד בעל אג'נדות).

.

.

כמו שציור זה אמנות, גם ספרות היא כך. בספרות יפה, אמנותית, לא פילוסופית, גם כן הדמויות והעלילה הן כמו ציור של המציאות שמעביר את המציאות לחלום כמו נבואי. התורה היא ספרות והמציאות היא ציור. יש גם ניגון, כל תחומי האמנות נגזרים מדרך התורה. אם כי כאמור כשהם מתנתקים מהשכל המופשט הם יכולים לצאת לחיצוניות, עדיין בשרשם הם עבודת ה'. גדולי ישראל הפליגו הרבה בערך הניגון, ובכח שלו לקרב אל הבורא. הניגון הוא עוד תחום של אמנות, שיש בו אמנם משהו מיוחד אבל ביסודו הוא אותו הדבר, ואותו ערך שיכול להיות בניגון יכול להיות גם בציור או ספרות (הניגון יותר גבוה ופחות יכול לצאת לחיצוניות, ויותר מתאים למבקשי ה', אבל אינו שונה במהות שלו).

.

.

בקיצור, יש שלושה שלבים, הראשון הוא התפישה שהמציאות היא חומר ריאלי שקיים בפני עצמו במציאות אובייקטיבית שמחוץ לתודעת האדם, עם זה כולנו נולדים. משם יש שלב שני של מעבר לתפישה של כח הדמיון שהכל הוא אורים נבראים. זה בא מלימוד תורה וגם מעדינות הנפש, ברגע השקט חופשי מרעבון תאווני. משם יש שלב שלישי של צירוף ההתבוננות השכלית שהכל רק אלוהות, ביחד עם ההשגה של כח הדמיון.

לפי זה מתחדדת יותר הקושיה למה המורה נבוכים דיבר על הצירוף ועל אורים נבראים רק במקומות שציינת, שהרי זה כך בכל מקום.

.
.
נראה שהביאור הוא שיש דברים במציאות, שהם קיימים בצד המציאות של כח הדמיון, הם דברים נבראים, לא תפישה מופשטת שבה הכל הוא אלוהות ואין בכלל "ברואים" במובן של משהו שיוצא מחוץ לאלוהות, ובלי תפישה נבואית לא תופשים אותם בכלל. למשל כסא הכבוד, או דמות כמראה אדם, ועוד כיו"ב, דברים שנבראו כברואים וקיימים מצד כח הדמיון, אבל מי שתופש חומר ממשי לא תופש אותם, ורק במדרגת תפישה של אורים נבראים מתחילים לתפוש אותם. תכלת דומה לעשבים לפי המדרש, ועשבים דומים לים, עד כאן אלה עצמים שקיימים גם בתפישה של חומר ממשי. ים דומה לרקיע (כאן יש לשאול אם זה רקיע חומרי ממש שכולנו רואים כל יום, או רקיע כאורים נבראים שרק הנביאים תופשים), ורקיע דוהמ לכסא הכבוד שאותו לא תופשים כחומר ריאלי, אבל הנביאים תופשים אותו כאור נברא, ואור נברא זה כח הדמיון וזה אופן מסויים של חומר, שהרי זו לא תפישה שכלית. החלום הוא לבדו אינו תפישה שכלית, גם אם הוא תפישה של אור נברא כמו של נביאים.

.
תפישה של נבראים כגון כסא הכבוד יש בה מעלה מיוחדת, כי היא נקייה לגמרי מתפישת חומר ממשי. עשב אפשר לראות בו ציור וצבע ואז לראות את הדמיון לכסא הכבוד, אבל לנקות אותו לגמרי מתפישה שיש כאן גוף חומרי ממשי, ולראות בו אור נברא בלי שום חומריות ממשית, זה קשה עד בלתי אפשרי.

.
יוצא שיש עוד שלב, יש תפישה חומרית פשוטה של כל אדם מההמון, שאיתה נולדים. יותר גבוה יש תפישה שהמציאות היא רק ציור. שם תופשים את העשב כחומר ממשי, ולומדים להפשיט את החומר המוחשי, לראות בו את הצורה מהבחינה החושית הדמיונית (יש גם תפישה שכלית בצורות) הצבעים, הציור, שרק לזה יש משמעות ורק זה המציאות האמיתית של העשב. אבל מכאן עוד אי אפשר לצרף את העשב לתפישה השכלית המופשטת באמת, כי אי אפשר לזכך אותו לגמרי עד שלא לראות בכלל שום בחינה של מציאות חומרית ממשית. אלא אם זוכים לראות את העשב כצורה בלבד, זה פותח את העיניים של כח הדמיון לתפוש צורות בלי חומר, לתפוש אורים נבראים, ומזה נפתחת, צומחת, היכולת לראות אורים נבראים כמו כסא הכבוד. כשאדם רואה את כסא הכבוד כאור נברא, שזו תפישה בחוש וכח דמיון, זה נקי לגמרי מתפישת חומר מוחשי ממשי. שהרי כסא הכבוד לא יכול להיות נתפש כחומר מוחשי. רק ים ותכלת מעבירים את התפישה בו לחומר מוחשי. רק תפישה חושית של כח דמיון כמו של כסא הכבוד. מזוככת לגמרי, אפשר אותה לצרף לתפישה של שכל מופשט. לכן רק כשהרמב"ם דיבר על נבראים כגון כסא הכבוד, שמושגים רק כאורים נבראים, הוא דיבר על הצירוף של זה עם ההשגה השכלית.

.

.

זה דורש עבודה של בירור הפשט, ללמוד היטב את כל המקומות, לראות אם יש קושיות, ואם אפשר ליישב אותן. אבל בכל מקרה כמדומני שזה המהלך הנכון, כל זמן שלא ראינו לו סתירה גמורה מהפשט. יש גם לזכור שלא בכל מקום המילים צריכות בהכרח להתפרש באותה דרך, שימוש חי בשפה בנוי על כך שההבנה גורמת לפירוש המילים לפי ההבנה של העניין, והמילים לא בהכרח הן מונחים טכניים קבועים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s