.לדעתי זה כן רציונלי ששמרו עליו כמו שהרגשת. כמובן אני לא יודע אבל זה לא משהו לא הגיוני. כי מצב כזה בעצם גורם לאדם כאילו למות, כל התודעה, הנפש, המצב בחיים, הכל מתפרק, מאבד משמעות לגמרי. וזה כמו שכתבת, שהבריאה מסתירה, אבל האמת היא שהבורא שהוא פה תמיד בלי צמצום. כשמתחברים לרובד המציאות הזה, של אין צימצום, הכל אור והכל אפשרי. העולם נהיה רק הרצון האלוהי ולא שום דבר אחר, לא הגיון ולא מחיצות וכו'.
.
.
במורה נבוכים ב' מ"א כתב על מראה נבואה:
"אמנם ה'מראה' – והוא אמרו "במראה אליו אתודע" – והיא אשר תקרא 'מראה נבואה' ותקרא גם כן "יד יי" והיא גם כן תקרא 'מחזה' היא ענין איום מחריד יחובר לנביא בעת היקיצה – כמו שהתבאר בדניאל באמרו "ואראה את המראה הגדולה הזאת ולא נשאר בי כח והודי נהפך עלי למשחית ולא עצרתי כח"; ואמר "ואני הייתי נרדם על פני ופני ארצה"; ואמנם דיבור המלאך אליו והעמידו לו – כל זה ב'מראה הנבואה'. ובכמו זה הענין יתבטלו החושים גם כן מפעולתם ויבוא השפע ההוא לכח הדברי וישפע ממנו על הכח המדמה וישלם ויעשה פעולתו. ופעמים תתחיל הנבואה ב'מראה הנבואה' ואחר כן ירבה הרתת ההוא וההתפעלות החזק הנמשך אחר שלמות פעולת המדמה ואז תבוא הנבואה – כמו שבא באברהם אשר בא בתחילת הנבואה ההיא "היה דבר יי אל אברם במחזה" וסופו "ותרדמה נפלה על אברם וגו'" ואחר כן "ויאמר לאברם וגו'":"
.
.
יש קשר בין התפרקות של התודעה הרגילה לנבואה. נבואה זה לא רק לדעת את העתיד ולשמוע דיבור אלוהי, אלא זה ביסודו מצב שבו האדם רואה לעומק המציאות מאחרי השקר וההסתר, ורואה שהכל הוא רצון אלוהי חופשי שלא משועבד לכללי הטבע. אנחנו לא יכולים לחיות לאורך זמן במצב כזה, בשביל זה צריך כוחות ויכולות ועבודה כמו של נביא. אבל לשעה אחת אפשר במצבים כאלה כן להיות מסוגלים שפירוק התודעה הרגילה יביא אותנו לשייכות למה שמעל התודעה הזו, מה שמונח בעומק הנסתר שלה. וכשאדם שם אז חוקי הטבע לא חלים עליו והוא דבק במקור האור והחיים ויש עליו שמירה, כמו שכתב במורה נבוכים ג' נ"א שיש שמירה במצב כזה.
.
.
מסופר על הרב מבריסק שהיה בוילנא בזמן השואה, ובשנת 1941 נסע מוילנא לנמל ביוון או באיטליה והפליג לארץ. הוא נסע מוילנא אל אותו נמל במכונית, מסע חוצה יבשת, כשהוא לבוש בלבוש חרדי ועם זקן. בנסיעה היו פעמים רבות שהיה צריך לעבור דרך מחסום של החיילים הנאצים, שהיו קפדנים בבדיקות, והי הצריך לחצות גבולות בין מדינות עם ביקורת תעודות מאוד קפדנית. הם בדקו היטב את הרכב ונתנו להם לעבור, כאילו לא ראו את הרב מבריסק.
הוא אמר שזה קרה כי כל פעם שעצרו אותם במחסום הוא היה במצב תודעה של אין עוד מלבדו. זה לא בכח שלנו להביא את עצמנו למצב כזה על ידי לימדו ועבודה ולחיות כך. אבל כשאתה במכונית עם לבוש חרדי שמייד מסגיר אותך, והם מסתכלים עליך, מרגישים כנראה משהו דומה למה שאתה הרגשת כשהילד היה בבית החולים. התודעה הרגילה מתפרקת. הרב מבריסק היה ידוע כאדם מאוד חרדתי, עם עצבים מתוחים וחלשים, בעצמו אמר את זה על עצמו. מן הסתם כשקבוצת חיילים נאצים מסתכלת לתוך הרכב שאתה יושב בו הוא לגמרי התפרק. אבל מזה נדבק למה שמעל המציאות הרגילה, לסוד שלה, ומזה היתה לו שמירה.
.
.
יש עוד סיפור דומה עליו. כשהיה בזמן מלחמת העולם בווילנא (נדמה לי שבסיפור אמרו וורשא, אבל לא ידוע לי שהיה בוורשא, זה לא חשוב) היו הפצצות נוראות, גשם של פגזים. כשהתחילו ההפגזות הוא התפלל ואמר תהילים בכל כוחו. בשלב מסויים ההפצצות התגברו מאוד, ואז הוא הפסיק להתפלל, ונרדם רגוע כמו תינוק. היה לו תמיד קשה להרדם, כי היה מתוח וחרד עם עצבים חלשים, ואז הוא באופן נדיר ישן עמוק רגוע לגמרי. הוא אמר שכל זמן שהיה סיכוי כלשהו בדרך הטבע להינצל, הוא התפלל להצלה, בלב נסער מאוד. אבל כשההפצצות התגברו מאוד כבר לא היה שום סיכוי לצאת מזה בשלום. ואז הוא התמסר לכך שהחיים הרגילים נגמרו מצד הטבע, התודעה הרגילה של תפישת המציאות והטבע התפרקה, והכל מאיר כרצון אלוהי פשוט ומוחלט ואין עוד מלבדו, ואז אין מה לדאוג ואפשר לישון בשקט. איזו תמונה, לראות בית נסדק ורועד וקול רעם זוועתי מחריש אוזניים של פגזים שנופלים קרוב מאוד, והכל מלא עשן וריח חומרי נפץ, ואנשים נהרגים מסביב בכמויות, הבתים הקרובים נחרבים לעפר, מכל החלונות רואים אש של פיצוצים, ובתוך המצב הזה אדם חרדתי וחלוק ישן בנחת כשהוא רגוע לגמרי.
.
.
במורה נבוכים ג' מ"א כתב:
"ותהיה השגחת השם יתברך מתמדת במי שהגיע לו השפע ההוא המזומן לכל מי שישתדל להגיע אליו [שפע ההשגה הנבואית], ועם היפנות מחשבת האדם והשיגו השם יתברך בדרכים האמתיים ושמחתו במה שהשיג, אי אפשר שיקרה אז לאיש ההוא מין ממיני הרעות, כי הוא עם השם והשם עמו. אבל בהסיר מחשבתו מהשם, אשר הוא אז נבדל מהשם, השם נבדל ממנו, והוא אז מזומן לכל רע שאפשר שימצאהו, כי הענין המביא ההשגחה ולהמלט מיד המקרה, הוא השפע ההוא השכלי […]
והנה התאמתה אצלי זאת האמונה גם כן מדברי התורה, אמר יתברך: "והסתרתי פני מהם והיה לאכל ומצאהו רעות רבות וצרות, ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה (דברים לא יז)". ומבואר הוא שהסתרת הפנים הזאת אנחנו סבתה, ואנחנו עושים זה המסך המבדיל בינינו ובינו, והוא אמרו ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה (דברים לא יח), ואין ספק כי דין היחיד כדין הצבור. הנה התבאר לך כי הסבה בהיות איש מבני אדם מופקר למקרה ויהיה מזומן ליאכל כבהמות, הוא היותו נבדל מהשם. אבל מי שאלוהיו בקרבו לא יגע בו רע כל עיקר, אמר השם יתברך: "אל תירא כי עמך אני אל תשתע כי אני אלהיך (ישעיהו מא י)", ואמר: "כי תעבר במים אתך אני ובנהרות לא ישטפוך (ישעיהו מג ב)". כי כל מי שהביא עצמו עד ששפע עליו השכל ההוא, תדבק בו ההשגחה וימנעו ממנו הרעות כולם, אמר: "ה׳ לי לא אירא מה יעשה לי אדם (תהלים קיח ו)", ואמר: "הסכן נא עמו ושלם (איוב כב כא), יאמר פנה אליו ותשלם מכל רע.
התבונן בשיר של פגעים, תראה שהוא מספר ההשגחה ההיא הגדולה, והמחסה והשמירה מכל הרעות הגופניות, הכוללות והמיוחדות באיש אחד זולתי שאר בני אדם, לא מה שהוא נמשך מהם אחר טבע המציאות, ולא מה שהוא מהם מצער בני אדם, אמר: כי הוא יצילך מפח יקוש מדבר הוות (תהלים צא ג), באברתו יסך לך ותחת כנפיו תחסה צנה וסחרה אמתו (תהלים צא ד), לא תירא מפחד לילה מחץ יעוף יומם (תהלים צא ה), מדבר באפל יהלך מקטב ישוד צהרים (תהלים צא ו). והגיע לספור השמירה מצער בני אדם, שאמר שאתה אילו יקרה שתעבור במלחמת חרב פושטת ואתה על דרכך עד שיהרגו אלף הרוגים משמאלך ועשרת אלפים מימינך, לא יגע בך רע בשום פנים, אלא שתראה ותביט משפט השם ושלומתו לרשעים ההם שנהרגו ואתה בשלום, והוא אמרו יפל מצדך אלף ורבבה מימינך אליך לא יגש (תהלים צא ז), רק בעיניך תביט ושלמת רשעים תראה (תהלים צא ח), וסמך לו מה שסמך מן ההגנה והמחסה. ואח״כ נתן טעם לזאת השמירה הגדולה, ואמר כי הסבה בזאת השמירה הגדולה באיש הזה, כי בי חשק ואפלטהו אשגבהו כי ידע שמי (תהלים צא יד), וכבר בארנו בפרקים הקודמים שענין ידיעת השם היא השגתו, וכאלו אמר זאת השמירה באיש הזה היא בעבור שידעני וחשק בי אחר כך. וכבר ידעת ההפרש שבין אוהב וחושק, כי הפלגת האהבה עד שלא תשאר מחשבה בדבר אחר אלא באהוב ההוא, הוא החשק.
וכבר בארו הפילוסופים כי הכחות הגופניות בימי הבחרות ימנעו רוב מעלות המדות, וכל שכן זאת המחשבה הזכה העולה ביד האדם משלמות המושכלות המביאות לחשק השם יתעלה. כי מן השקר שתעלה ביד האדם עם רתיחת הליחות הגופניות, כי כל אשר יחלשו כחות הגוף ותכבה אש התאוות, יחזק השכל וירבה אורו ותזך השגתו וישמח במה שהשיג, עד שכשיבא האיש השלם בימים ויקרב למות, תוסיף ההשגה ההיא תוספת עצומה, ותרבה השמחה בהשגה ההיא והחשק למושג, עד שתפרד הנפש מן הגוף אז בעת ההנאה ההיא.
ועל זה הענין רמזו החכמים במות משה אהרן ומרים, ששלשתם מתו בנשיקה, ואמרו שאמרו וימת שם משה עבד ה׳ בארץ מואב על פי ה׳ (דברים לד ה) מלמד שמת בנשיקה (בבא בתרא יז א); וכן נאמר באהרן על פי ה׳ וימת שם (במדבר לג לח); וכן במרים אמרו אף היא בנשיקה מתה (בבא בתרא יז א), אבל לא זכר בה על פי ה' להיותה אשה, ואין טוב לזכור זה המשל בה; הכונה בשלשתם, שמתו בענין הנאת ההשגה ההיא מרוב החשק. ונמשכו החכמים ז"ל בזה המאמר על דרך מליצת השיר המפורסמת, שתקרא שם ההשגה המגעת עם חזוק חשק הש״י, נשיקה, באמרו ישקני מנשיקות פיהו (שיר השירים א ב). וזה המין מן המיתה, אשר הוא ההמלט מן המות על דרך האמת, לא זכרו החכמים ז"ל שהגיעה רק למשה ואהרן ומרים; אבל שאר הנביאים והחסידים הם למטה מזה, אך כלם תחזק השגת שכלם עם המות, כמו שנאמר והלך לפניך צדקך כבוד ה׳ יאספך (ישעיהו נח ח); וישאר השכל ההוא אח״כ לנצח על ענין אחד, כי כבר הוסר המונע אשר היה מבדיל בינו ובין מושכלו בקצת העתים, ויעמוד בהנאה הגדולה ההיא, אשר אינה ממין הנאות הגוף, כמו שבארנו בחבורנו וביאר זולתנו לפנינו."
.
.
כשהאדם על סף המוות, רואה את מותו, אז ההשגה בכך שהכל רק רצון אלוהי ולא יותר, מוסיפה תוספת עצומה. כשמתפרקת התודעה שרואה את המציאות כטבע, מול המוות, אז אם האדם יש לו הכנה לזה, יש בו משהו שכבר היה בו מקודם שגורם לו לא לשקוע ליאוש ומרירות וכעס על המציאות, הוא זוכה לתוספת עצומה של השגה בכך שאין מאומה מלבד רצון הבורא הפשוט כמו לפני הצמצום. ומרוב שזה סותר לתודעה הרגילה האדם מת ממש, מיתת נשיקה.
.
.
מי שיש לו לב טהור ודעת ישרה ועמוקה, יכול לזכות לרגע כזה בעת משבר קשה כשהוא מול המוות. צריך רק להיזהר לא לנסות להתעקש להישאר עם זה. אנחנו רחוקים מהמדרגה של לנהל כך את החיים השוטפים. ואסור לקפוץ לזה.
.
.
כמו שכתב במורה נבוכים א' ה':
"כן נאמר אנחנו, כי צריך לאדם שלא יהרס לזה העניין העצום הנכבד מתחילת המחשבה, בלתי שירגיל עצמו בחכמות ובדעות, ויזקק מדותיו זקוק רב, וימית תאוותיו ותשוקותיו הדמיוניות.
וכאשר יבין הקדמות אמיתיות וידעם, וידע דרכי ההקש ועשות המופת, וידע אופני השמירה מהטעאות השכל, אז יקדים לחקירה בזה העניין.
ולא יגזור בתחילת דעת שיעלה בלבו, ולא ישלח מחשבותיו תחילה וישליטם להשגת הבורא. אבל יבוש וימנע ויעמד, עד שיעלה ראשון ראשון [כלומר שלב שלב, לפי קצב איטי של התקדמות אורגנית, טבעית, כמו הקצב של צמיחת צמח, בלי לדחוף].
ועל זה נאמר: "וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה, פָּנָיו, כִּי יָרֵא, מֵהַבִּיט אֶל-הָאֱלֹהִים" (שמות ג, ו) – מחובר למה שיורה עליו הנראה, מפחדו להסתכל באור הנראה, לא שהשם ישיגוהו העיניים יתעלה מכל חיסרון עילוי רב.
ושובח לו עליו השלום הדבר הזה. והשפיע עליו האל יתעלה מטובו מה שחייב לו, שנאמר בו: "וּתְמֻנַת יְהוָה יַבִּיט" (במדבר ח, יב) – וזכרו החכמים ז"ל, כי זה גמול להסתירו פניו תחילה "מֵהַבִּיט אֶל-הָאֱלֹהִים" (שמות ג, ו).
אמנם אצילי בני ישראל הם הרסו ושלחו מחשבותם והשיגו, אבל השגה בלתי שלמה, ולזה אמר עליהם: "וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות כד, י); ולא אמר, ויראו את אלוהי ישראל לבד. כל כלל המאמר אינו רק לדקדק עליהם ראייתם, לא לתאר איך ראו.
ואמנם דקדק עליהם תוכן השגתם, אשר כללה מן הגשמות מה שכללה. חייב זה הרסם קודם שלימותם, והתחייבו כלייה. ויעתר להם עליו השלום, והאריך השם להם עד שנשרפו בתבערה, ונשרף נדב ואביהוא באוהל מועד, לפי מה שבאה בו הקבלה האמיתית.
ואם היה זה בדינם, כל שכן בדינינו אנחנו הפחותים ואשר למטה ממנו, שצריך לכל אחד ממנו שיכווין ויתעסק בהשלמת ההצעות והבנת ההקדמות המטהרות להשגה מטומאתה שהיא הטעיות, ואז יבוא להביט אל המחנה הקדוש האלוהי, כאשר אמר: "וְגַם הַכֹּהֲנִים הַנִּגָּשִׁים אֶל-יְהוָה, יִתְקַדָּשׁוּ: פֶּן-יִפְרֹץ בָּהֶם יְהוָה" (שמות יט, כב).
וכבר ציווה שלמה עליו השלום בשמירה הרבה כשישתדל אדם להגיע לזאת המדרגה, ואמר ממשל מזהיר: "שְׁמֹר רַגְלְךָ, כַּאֲשֶׁר תֵּלֵךְ אֶל-בֵּית הָאֱלֹהִים" (קהלת ד, יז)."
.
.
מה שכתבת שהשקר תמיד מגלה את האמת, וזה שייך לצמצום, זו בעיני הבנה נפלאה. לא חשבתי על זה, זה מוסיף הרבה בהבנת העניין. אעלה את זה לאתר ברשותך.
יש כאן עוד קצת להוסיף. אם יש מציאות אובייקטיבית, אז כשאדם אומר בלילה שעכשיו יום, מבחינת המצב הסובייקטיבי שלו, מה קורה בתודעה שלו, זה אומר עליו את האמת. ומבחינת המציאות האובייקטיבית זה שקר. אם אני צריך להגיע לפגישה בשעה מסויימת ואסמוך על דבריו לא אגיע. כלורמ בשבילי זה שקר, מבחינת המציאות החיצונית. האמת של זה היא רק בעולם הפנימי שלו, אם אני פסיכיאטר שמאבחן אותו זה מעיד שיש לו פסיכוזה והרי זו עדות אמת, אבל זה רק האמת שלו, הסובייקטיבית. אז יוצא שצד השקר חזק יותר מצד האמת. אבל האמת היא שאין בכלל דבר כזה מציאות אובייקטיבית. זה התגלה במכות מצריים, מצרי שתה מהיאור והוא שתה דם, וישראל שתה מהיאור והוא שתה מים. או במכת חושך באותו חדר המצרי היה בחושך גמור והישראל היה שם באור. א נשאל מה היהת המציאות האובייקטיבית של מה שזרם ביאור, או של מצב האור בחדר, התשובה היא שאין מציאות אובייקטיבית, כל הבריאה היא גילוי רצון הבורא שהוא מעל כל הגדרה מקובעת של מציאות אובייקטיבית. הוא רצה שהישראל ישתה מים והמצרי דם, אז זו המציאות, שבנהר יש משהו שסובייקטיבית לישראל הוא מים וסבייקטיבית למצרי הוא דם, ואם יבוא מדען שאינו ישראל או מצרי הוא לא יוכל להכריע מה אובייקטיבית מבחינה מדעית זורם ביאור. כי אין בכלל דבר כזה מציאות אובייקטיבית.
לכן אם אדם אומר בלילה שעכשיו צהרים, זה אמת גמורה על מצבו הפנימי הסובייקטיבי שהוא כזה שבגללו הוא אומר כך, ואין לזה סתירה מכך שהמציאות האובייקטיבית המדעית היא שעכשיו לילה, כי גם מה ששעכשיו לילה זו מציאות סובייקטיבית. ההבדל רק הוא שרוב האנשים במצב תודעה סובייקטיבי שאומר להם לתפוש שעכשיו לילה, ואותו אדם שהמציאות הסובייקטיבית שלו שהוא אומר שעכשיו יום, הוא במיעוט.
.
.
אותו הרב מבריסק, שאלו אותו איך קובעים שהמשוגע משוגע ואנחנו נורמליים, אולי הוא הנורמלי ואנחנו המשוגעים. והוא אמר שזה רק בגלל שאנחנו הרוב. אם יהיו רבים כמוהו אז אנחנו נהיה המשוגעים. הפסיכולוגים מאבחנים את המשוגע מבחינה מדעית, על ידי כך שאין לו ביקורת מציאות. במונח מקצועי זה נקרא דה-ריאליזציה. הוא לא מחובר למציאות הריאלית. זה בנוי על ההנחה שיש מציאות אובייקטיבית, ואנחנו נורמליים כי אנחנו תופשים אותה, והמשוגע לא תופש אותה ולכן הוא משוגע. אבל לפי האמת שאין מציאות אובייקטיבית בכלל, השאלה נשארה. לנו יש חווייה סובייקטיבית שעכשיו לילה, ולו יש חוויה סובייקטיבית שעכשיו יום. שנינו שמענו סיפור שהבורא מספר על ידי המציאות שהוא רוצה להראות, והכל זה רק סיפור של הבורא, שום דבר לא קבוע באופן אובייקטיבי. ואם כך מתחדדת השאלה מכח מה מכריעים שהוא המשוגע ואנחנו לא, ונשארת רק התשובה שזה לפי הרוב. הסיפור של הבורא לא מוגבל להיות סיפור קוהרנטי אחד. הסיפורים שלנו הם חיקוי לתפישתנו שיש מציאות אובייקטיבית, ולכן בסיפור אומרים שעכשיו לילה ואי אפשר שבסיפור יהיה גם שעכשיו יום.
אבל בתורה זה לא כך.
.
רש"י בשמות ו' ט' כתב:
"לכך אני אומר יתיישב המקרא על פשוטו דבר דבור על אופניו, והדרש תדרש, שנאמר הלא כל דברי כאש נאום ה' וכפטיש יפוצץ סלע מתחלק לכמה ניצוצות"
ובשיר השירים כתב: "אחת דיבר אלהים, שתים זו שמעתי (תהלים סב יב). מקרא אחד יוצא לכמה טעמים", ויש בזה עוד דברים מחז"ל.
.
בסיפור אנושי מספרים שנהר היאור היה דם, או שמספרים שהיה דם, כי הסיפור הוא לפי התודעה האנושית של טבע ומציאות אובייקטיבית. הבורא מספר סיפור אחד שבו הנהר מים וגם בו הנהר דם.
.
.
על ארבעה שנכנסו לפרדס מסופר שאחד מת, אחד השתגע, אחד נעשה כופר אובססיבי, ורק רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום, והם היו גדולים ממנו בתורה. כי מאוד קל מדברים כאלה לעוף ולהשתבש. זה רצון ה' לשים אותנו בתוך הטבע ושתהיה בנו תודעה שתופשת שיש טבע ויש מציאות אובייקטיבית. זו צורת הקיום שה' קבע לנו, זה הבסיס, הקרקע. והוא ברא גם דרך להתעלות מעל זה, אבל היא דרך ארוכה מאוד שדורשת בנייה סבלנית מאוד בקצב אורגני בלי לדחוף. ההתעלות היא לא לעזוב את הקרקע ולעוף לשמיים, אלא לעסוק בקרקע, להוסיף עליו עוד שכבה קטנה כל פעם עד שהקרקע נעשה בעצמו יותר גבוה וגם בהשגות הגבוהות נשארים עומדים על הקרקע ולא עפים באוויר. הצקיד הוא כעץ שתול על פלגי מים, מושרש היטב בקרקע. והרשעים כמוץ אשר ידפנו רוח, עפים ברוח כי התשוקות שלהם עוקרות אותם מהמציאות של הקרקע. גם להשיג את האור האלוהי יכולה להיות תשוקה כזו, כמו שכתוב על אצילי בני ישראל שהתאווה להשיג את ה' היתה אצלם כמו תאווה גשמית לאוכל ושתייה (במורה נבוכים א' ה' וא' כ"ח).
להתראות ושיהיה רק טוב, בלי צמחים רעילים מכל הסוגים."
.
.
.
.
דברים של הרב וולבה על הרצון הראשון
.
שיעור שבועי על מורה נבוכים - על ידי ניר שטרן 