סיכום חלק ממה שדיברנו:
חזרנו שוב על נושא התפישה המופשטת, שהרצון הראשון הוא מושג מופשט, לא רצון של משהו מוגדר שרוצה משהו מוגדר כלשהו. כי הגדרה היא חומר, וכאן מדובר על רצון מופשט, שהוא רק רצון בלי הגדרות של משהו שרוצה ולא הגדרה של מה הדבר שאותו הוא רוצה.
.
.
מלבד זה עמדנו על משפט המפתח שכתב במורה נבוכים ג' כ"ה:
"שהדברים אשר ירצם האלוה יעשו בהכרח ואין שם מונע ימנע מהעשות רצונו, אלא שהוא ית' לא ירצה אלא אפשר, ולא כל אפשר – אלא מה שגזרה חכמתו להיות כך. וכן הפועל הטוב בתכלית הטובה שירצה האלוה לעשותו לא יבדיל בינו ובינו מונע ואין חושך. וזה הוא דעת כל בעל דת ודעת הפילוסופים גם כן וכן הוא דעתנו אנחנו. שעם מה שנאמינהו שהעולם מחודש רוב חכמינו ויודעינו לא יאמינו שזה ברצון לבד לא בזולתו; אבל יאמרו שחכמתו ית' אשר תבצר ממנו השגתה חיבה מציאות זה העולם בכללו בהכרח כאשר נמצא, והחכמה היא בעצמה אשר לא תשתנה חיבה ההעדר קודם שנמצא העולם."
השאלה האם העולם קדמון (כלומר שהעולם קיים מאז ומעולם ואף פעם לא נברא מהאל בדרך של יש מאין), או האם העולם מחודש (שהאל ברא את העולם אחרי ההעדר, יש מאין), אינה שאלה לגבי הזמן, כמו שכתב המורה נבוכים ב' י"ג, וב' ל'). לא כתוב בשום מקום בתרה או בחז"ל שהעולם נברא לפני חמשת אלפים ושבע מאות ושמונים ושתיים שנה, או בנקודת זמן מוגדרת כלשהי. יש שני מקורות על זה והם אגדתא שבלי ספק זה לא הפשט שבה. האגדתא שהעולם קיים ששת אלפי שנה זה מכוון כנגד ימי בראשית שהם לא ימים כרונולוגיים לפי כל המפרשים אלא בחינות של ספירות, וזה רק משל.
העניין שהעולם מחודש, נברא, נברא יש מאין או נברא אחר ההעדר, זה לא מדובר כלל על זמן (הזמן נברא כחלק מבריאת העולם, זמן זה תופעה של החומר, הזמן לא נמצא מחוץ למציאות העולם שהוא יכול למדוד אותה על ציר הזמן). אלא מדובר על סדר ההווייה, מה הוא מקור המציאות, סיבת המציאות, שהוא הראשון, ומה הדבר שמציאותו נולדת ממשהו אחר שזה הפירוש שהדבר האחר קודם לו בסדר ההווייה.
הצד של חידוש העולם אומר שמקור המציאות הוא הרצון האלוהי החופשי. הרצון הזה נקרא 'אין' או 'העדר', כי אין בו שום תפישה כלל, הוא העצמות האלוהית לפני שהצטמצמה לחכמה והגדרות ומשהו שאפשר לתפוש. ממנו נברא היש, החכמה, ההגדרות, לפי רצונו החופשי המופשט שהוא עצמותו הבלתי מוגדרת. זה הפירוש שהעולם נברא אחר ההעדר, או שהוא מחודש, או שנברא יש מאין.
הצד של קדמות העולם אומר שהתחלת המציאות היא החכמה. היא מקור המציאות הראשון. היא האלוהים. האל הוא שכל ולא רצון, והחכמה היא גזירת החכמה האלוהית ההכרחית. החכמה היא היא מקור המציאות, והכל בהכרח, בלי אפשרות שינוי. בחכמה אחת ועוד אחת בהכרח הם שתיים ולא שלוש, שום רצון לא ישנה את זה. זה הצד של קדמות העולם, כי החכמה היא העולם והיא האלוה בעצמו, היא חכמתו שלו וקדומה כמוהו והוא בהכרח בעל החכמה המסויימת הזו.
לפי הצד של חידוש העולם, שהכל ברצונו החופשי, הוא רצה ברצונו החופשי לגמרי שתהיה חכמה ושהחכמה תהיה דווקא כזו ושהיא תהיה מחייבת ונצחית ובלתי משתנה. זה נקרא חידוש כי רצונו לא מוגבל ולא מחוייב לשום דבר, גם לא לעצמו, הוא לא משועבד לרצות עכשיו מה שרצה אתמול. לכן כל מה שהוא רוצה זה חידוש שקורה כרגע מכח עצמותו הלא מושגת בלי שיעבוד לשום דבר.
.
.
לפי הצד של חידוש העולם, הסיבה הראשונה של המציאות היא רצונו החופשי המופשט שהוא עצמותו המופשטת. הרמב"ם אומר שאנחנו מאמינים בחידוש העולם. כלומר שהסיבה הראשונה של המציאות היא רצונו החופשי.
זו דעת כת המדברים, בערבית המותכלאמין או הכלאם. שהיו קנאי דת וסברו שהכל הוא רק רצון האל ואנו רק נכנעים לו כי רצונו הוא מעל תפישתנו.
אבל אצל המדברים יש דיבור על רצון בלבד, אנחנו מסכימים שהמקור הוא הרצון, אבל לעולם לא נדבר על רצון בלבד.
אלא הרצון רצה בחכמה. והוא תמיד אחד עם החכמה. הרמב"ם במשפט המפתח הזה אומר שהחכמה מחייבת את ההעדר שנמצא קודם בריאת העולם. זה הפוך מכל מה שלמדנו בחלק שני. החכמה לפי הפילוסופים מחייבת שהעולם קדמון, כלומר שהכל רק חכמה והחכמה מחוייבת מכח עצמה בחיוב גמור, החכמה היא סתירה לרצון החופשי שאינו מוסבר ולא נתפש בשכל.
אלא יש חכמה של הפילוסופים וחכמה שלנו. החכמה שלנו "תבצר ממנו השגתה". אין הכוונה שהכל לא מובן כלל, כאילו נאמר בסינית, כי אז זו לא חכמה כלל. אלא יש אפשרות הבנה, אבל לא הבנה שלמה. יש כמו "סדקים" בחכמה. דיברנו על הסדקים האלה, איפה רואים אותם ואיך החכמה עצמה משיגה אותם. הסדקים האלה במהותם לא יכולים להיות מושגים בחכמה, לכן הם מעידים על האין סוף. הם "שבירת הכלים" שמעידה שהאור הוא אין סופי ולא יכול להצטמצם לגמרי בתוך הכלי המוגבל. מכח הסדקים האלה החכמה מחייבת שיש משהו מעליה. בשיעור הארכנו קצת להסביר את זה ולהביא דוגמאות.
לפי הפילוסופים החכמה לא נבצרת. אפשר להשיג את כולה בשלמותה בלי שום סדקים. אם יש משהו שלא הבנו, זה כי לא סיימנו את המלאכה, בעתיד בוודאי נבין את זה בשכל, כי אם חוקרים מספיק זמן אפש רלהבין כל דבר באופן רציונלי. חכמה כזו סותרת את הרצון הלאוהי החופשי. אבל חכמה שיש בה סדקים שבהגדרה אלא יכולים להיות מוסברים לעולם, היא מחייבת שיש משהו מעליה.
החכמה היא כמו גוף והרצון הוא כמו הנפש שבתוך הגוף. מצד אחד הכל הוא רק הנפש, כל פעולה מקורה במחשבה ורצון שבנפש, כל גילוי מהותי שבגוף מקורו רק מהנפש, המבט, שפת הגוף וכו'. לכן האדם הוא הנפש. המציאות היא הרצון האלוהי, לכן העולם מחודש. אבל נפש בלי גוף אינה קיימת, אינה גילוי, אין דבר כזה כלל. אין אור בלי כלי. כי אין תפישה באין סוף כלל. יש הכרח בתיווך של המוגבל, החומר, הגוף, שדרכו נשיג את הנפש ונשיג שרק הנפש היא המציאות ולא הגוף. הגוף לא קיים כשלעצמו, והוא לא מגלה על עצמו כלום, יש רק את הצורה, אבל בלי הגוף הצורה לא קיימת. הגוף איננו גוף, כי אין מציאות לגוף, אלא הגוף הוא צורה כשיש בה את התכונה שהיא קיימת, הגוף זו בחינה של הצורה, כלי של הצורה. הנדון הוא על הצורה בלבד, אם היא קיימת היא צורה בעלת גוף, כשהגוף פירושו קיום של הצורה. קיום במובן מסויים שהוא הטבע (עיין עוד על המציאות של "טבע" באדם חי רשימה 285.), הוא המציאות שיש בה גילוי.
.
.
כמו שאין נפש שאינה בגוף, כך אין רצון שאינו גנוז בחכמה. לכן אין לדבר על רצון לחוד. תמיד הוא ביחד עם החכמה. אבל מה שבאמת קיים הוא הרצון, ולכן לפי התורה העולם מחודש. והחכמה היא גוף לרצון במה שהיא לא יכוהל להיות מוסברת בלי הרצון. כמו שגוף בעל חיים לא יכול להיות מוסבר על ידי הפיזיקה וחוקי התנועה של ניוטון או תורת היחסות. הפיזיקה של ניוטון אומרת שגוף חי לא פועל לפי הכללים שלה כי הוא 'חי'. 'חי' הוא לא משהו שהפיזיקה יכולה לומר עליו משהו או להבין אותו בכלים שלה, הכוונה בשפת הפיזיקה ש'חי' הוא משהו שמחוץ ליכולת ההשגה של המשוואות המתמטיות או חוקי הפיזיקה המכאניים. תנועת גוף חי היא סדק ברציונליות של החכמה, היינו המתמטיק הוהפיזיקה, והחכמה יכול הלהוכיח שיש חיים. אתמוך והיום המצב של התא החי היה זהה, ובכל זאת אתמול הוא לא נע כי לא רצה להתרבות, והיום רצה להתרבות ונע לשכפל את הד.נ.א. התונעה הזו באופן מתימטי מכרחיה שאין לה הסבר מתימטי, כי לפי המתימטיקה אין דרך להסביר למה אתמול לא היתה תנועה והיום יש. זה דוגמה לסדק בחכמה שמעיד שיש משהו שמעל החכמה. כך החכמה היא "נבצר ממנו להשיגה", והיא מעידה על משהו שמעליה, הוא הרצון האלוהי החופשי המופשט.
לפי הפילוסופים שסוברים קדמות העולם יש הנחה עקרונית שהשכל יכול להסביר רציונלית את החיים, כי הוא יכול להסביר הכל. כי השכל הוא האלוהים, והמציאות היא האלוהים וכל המציאות היא בגזירת החכמה האלוהית ואין מלבד זה מאומה. אם לא הצלחנו היום להסביר באופן רציונלי ומתמטי את החיים, נצליח בזה מחר או עוד מליון שנים.
שיעור שבועי על מורה נבוכים - על ידי ניר שטרן 