קישור ליוטיוב (עקב תקלה הסרטון מתחיל מדקה 08:20)
קובץ לשמיעה בלבד (השיעור מתחיל מדקה 08:20)
המשכנו היום לקרוא את הקטעים שהעתקתי מהמורה נבוכים ומופיעים ברשימה הקודמת (רשימה 0065), עם חזרה קצרה מההתחלה. לא סיימנו עדיין. (אני מפנה לתגובה של belowbridge,ומה שהשבתי לו, יש בהן בירור חשוב).
מתוך מכתב על דרך הלימוד במורה נבוכים (זה עניין כללי שנוגע לכל הלימוד, רק שהיום זה נכתב אז אני מצרף לכאן):
השואל שאל לגבי סיכום דברי המורה נבוכים בפרק מסויים, בכותרת או ראשי פרקים וכיו"ב. זה מה שכתבתי לו:
.
לגבי לסכם, זה עניין כאוב (:
היו לא מעט שסבלו מזה ורוב השומעים גם עזבו את השיעור בגלל זה.
המורה נבוכים יש בו עומק לפנים מעומק, כשמתחילים לשאול שאלות, מגלים שכשהוא כותב משהו מסתתרות מאחרי זה כוונות נוספות. הוא גם כותב שיש להקיש את הפרקים זה על זה, ודבר שנכתב כאן קשור גם למה שנכתב בפרקים אחרים. לפעמים משפט אחד בפתיחה לוקח לפרקים אחרים ששם עולים נושאים רבים ושונים. אי אפשר "לסגור" את זה למשהו מסודר וקבוע.
היו לא מעט שסבלו מזה ורוב השומעים גם עזבו את השיעור בגלל זה.
המורה נבוכים יש בו עומק לפנים מעומק, כשמתחילים לשאול שאלות, מגלים שכשהוא כותב משהו מסתתרות מאחרי זה כוונות נוספות. הוא גם כותב שיש להקיש את הפרקים זה על זה, ודבר שנכתב כאן קשור גם למה שנכתב בפרקים אחרים. לפעמים משפט אחד בפתיחה לוקח לפרקים אחרים ששם עולים נושאים רבים ושונים. אי אפשר "לסגור" את זה למשהו מסודר וקבוע.
זה לא כמו לימוד של קורס באוניברסיטה שיש חומר מסויים ולומדים ויודעים ואפשר לחזור על זה. כמו שכתב במורה נבוכים א' ע"ב השורש הוא סתירה שהיא מעל לכוחנו, ואנחנו לומדים אותה מתוך מצב של מנוצחים. מה שיש קטעים לא מובנים, מעיד על כך שמתגלה כאן האין סוף שהוא מעל כל מערכת שכלית קוהרנטית. הקטעים הלא מובנים מתחילים מכך שאי אפשר לתפור את כל העניינים הנדונים למבנה מסודר אחיד. זה משהו חי. בכל לימוד נוסף עולים נושאים חדשים אחרים, וכל פעם הם מתרבים יותר, זה כמו שאי אפשר לסכם חלקת שדה שנובטים בה התחלות של דשא באביב. הלימוד הוא דרך חיים, וכולו מונח בחזרות, שכל פעם מעלות עניינים חדשים בכל פסקה.
האר"י מדבר על "שבירת הכלים". ראינו בשיעורים שעוד לא הגעת אליהם, על פרק ג' או ד', שזה גם המהלך של הרמב"ם בפרקים הראשונים של חלק א'. העניין הוא (כמו שגם למדנו באריכות בפרקים הבאים) שהמוגבל הסופי מאיר האין סוף. המוגבל הוא החכמה. החכמה היא בדיוק ההיפך מהאין סוף, בחכמה הכל מסודר ומוגדר ולכן גם סופי. סוף כאן פירושו הגדרה, באין סוף אין שום הגדרה כלל, והחכמה כולה רק הגדרות. החכמה יכולה לגלות יופי וסדר וחכמה מופלאים ביותר, כבירים ונשגבים, אבל עדיין הכל יהיה סופי, מוגדר. לכן המבנה של החכמה מוכרח להישבר. השבירה שלו היא משום שהוא כלי לגילוי האין סוף, והאין סוף פורץ ושובר כי הוא לא נכנס לשום הגדרה. "כלי" הוא מלשון כליה, כלומר קצה. למשל אם יש שמי תכלת למעלה, נניח שהם אין סופיים. אדם מתוך החדר רואה בחלון ריבוע של תכלת. החלון, הריבוע, הם הכלי, כלומר הגבול. אם האדם מעולם לא ראה שמי תכלת אין סופיים, וראה כל ימיו רק את מה שנשקף בחלון, כלומר הוא משיג רק דרך כלי, הוא יחשוב שהשמיים בעצמם הם ריבוע בעל מידות. כדי לגלות שהשמיים הם אין סופיים צריך לשבור את החלון להראות שהוא לא מקיף את כל השמיים. אין לנו יכולת כלל לתפוש אין סוף. אנחנו חייבים כלים. אבל צריך לדעת שהאין סוף הוא גדול יורת מהכלים, וזה רק על ידי שיש שברים בכלי, סדקים שבהם הוא לא מתפקד.
סדר החכמה של כל היקום הוא סדר של "אדם". הספירות הן בצורת אדם, והפסוק ביחזקאל א' על המרכבה שראה על דמות הכסא כדמות מראה אדם, הכוונה לסדר החכמה של כל היקום. הסדר מוכרח להישבר כד'י לגלות שמה שמאיר ממנו זה לא רק חכמה מפוארת מוגבלת אלא אין סוף. וזה פרק ב' של המרוה נבוכים, על חטא עץ הדעת, שהיה הכרחי ולא בבחירה. כי הוא שבירת הכלים, הוא הכנסת חידת המוות למציאות.
כעת על ידי הלימוד אנחנו מנסים לתקן את השבירה, אבל לא על ידי חזרה למצב שהכלי שלם לגמרי. אלא שומרים שיישאר שבור ועדיין יהיה כלי שמגלה חכמה אלוהית שמאיר ממנה אור האין סוף. זה על ידי שלומדים במבט מלמטה, כמו תינוק שמקשיב לספר שהוא לא מבין לגמרי. עצם מה שיש הרבה דברים נעלמים לצד מה שאנו מבינים, זה כבר שבירה ועדות ראשונית על האין סוף הבלתי נתפש. לסכם זה לבוא מלמעלה, כאילו יש כח בשכל שלי להקיף את הנושא, כאילו אני בא לשלוט בנושא. זה מבטל את הגילוי של אין סוף דרך השברים שיש בחכמה. השברים גם גורמים לפיצול, כמו זכוכית שנשברת לרסיסים. אי אפשר לאסוף הכל כאילו לא נשבר, עובדים עם רסיסים. זה תובעני עד מאוד. מי שנכנס לזה לא נשאר לו מקום ללמוד ספרים אחרים.
פעם מישהי שהשתתפה בשיעור אמרה שהיא לא מצליחה לעקוב ולסדר בראש. היא הייתה "גאונית", בגיל די צעיר כבר היתה פרופסורית בכירה לפיזיקה. שאלתי אותה אם היא למדה את המורה נבוכים באותה השקעה של זמן ומאמץ כמו לימוד הפיזיקה לתואר שלישי. המורה נבוכים לא יותר קל מזה. אבל זה לא באמת העניין, אלא הגישה, האם השכל שלי בא להשתלט על הנושא, להקיף אותו ולארגן אותו ולדעת לחזור על כל פרט בו. או שאני בא כמו תינוק יונק שטועם כל פעם טיפה אחת, וגדל ומבין כמה היה קטן לפני שבוע ולא הבין כלום, ובתקווה שילמד מזה שגם עכשיו הוא מאוד מאוד קטן ולא מבין שום דבר והכל מתפזר לו והוא לא יכול לחזור על כלום. אם מוכנים לגישה כזו אז כבר לא משנה כמה השקעת. אם תלמד כמות של זמן ומאמץ כמו פרופסור לפיזיקה אז רק תלמד לראות כמה הרבה דברים עוד לא הבנת, דברים שמקודם בכלל לא ראית. ואם תלמד שעה אחת אז גם תראה שיש הרבה שאתה לא מבין. כלומר הפרי מתחיל כבר מההתחלה, כי הפרי הוא התפישה שאני לא מבין, וטעם המיוחד שזה נותן ללגימת הטיפה המזינה שאותה כן הבנתי, למרות שהיא גם פתחה לי לראות עוד המון שאני לא מבין. זה מסע, כל צעד יש בו טעם. תינוק בשנה הראשונה לומד דברים רבים, ויש טעם בלימוד שלו לא פחות ממה שהוא לומד כשהוא עושה תואר שלישי. כל הזמן הוא חי מהלימוד בכל מדרגה. אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון ליבו לשמיים. זה לא שאם לא תשקיע שנים רבות כל יום שעות רבות אז לא נגעת בכלום, ואחרי ההשקעה הזו אז כעת אתה שולט בחומר.
שיעור שבועי על מורה נבוכים - על ידי ניר שטרן 
א. לא הבנתי למה הנחת היסוד שהעולם הזה הוא התגלות. הרי ההנחה הזו היא שמגלמת בתוכה כבר את ההנחה שהעולם מתייחס אלי. אפשר לומר שזה מגיע מתחושה יסודית אבל מי אמר שהתחושות שלנו נכונות.
ב. מבחינה פילוסופית חמורה, ברור שיום צודק. העניין הוא שזה לא באמת משנה כלום, אנחנו מתייחסים למציאות כאילו היא עובדת על פי חוקים למרות שמבחינה פילוסופית טהורה, כלומר כזו שלא קשורה בכבלי שום חומר, אין שום קשר בין סיבה לתוצאה, אלו סתם מילים שבני האדם המציאו אבל המציאות אילמת לגמרי.
אהבתיאהבתי
שלום לך,
ניסיתי לבאר ש'התגלות' אין הכוונה שמונח בזה יחס כלשהו אלינו. אבל אולי קיצרתי, והעניין כבד עד מאוד לתפישה. אנסה לחזור שוב.
במורה נבוכים בכמה מקומות כותב שההמון תופשים מציאות רק בחומר ולא במופשט.
הכוונה שההמון (שזה אנחנו) יכולים לתפוש את המושג מציאות רק אם יש משהו שנמצא. 'משהו' הכוונה משהו מוגדר, כלומר מוגבל, וזו ההגדרה של חומר. גם אם אינו מושג בשום חוש. גם מידת החסד ומידת הדין הן יש חומרי לפי ההגדרה הזו כי יש להם הגדרה.
הבורא הוא הכרחי מציאות כי מציאותו לא מוגבלת ולא מוגדרת. אנו משיגים לו ישות ולא מהות כי בלי הגדרה אין מהות, אין 'משהו' שנמצא. משהו זה רק משהו מוגדר שמכח זה יש לו מהות כלשהי. זו 'מציאות' כשלעצמה, כמושג מופשט, לא מציאות של משהו. אריסטו מגדיר במטאפיזיקה גמא שזה הנושא של ספר המטאפיזיקה, שלכן שמו המקורי תיאולוגיה כי המציאות המופשטת זה האל.
הנברא הוא ה'גבול' וגם כאן זה לא גבול של משהו אלא רק המושג גבול כמושג מופשט. למשל העולם הוא כדור בגודל סופי, ומחוץ לו אין מאומה, גם לא חלל ריק, גבול העולם יש לו רק צד אחד, וממילא הוא לא גבול של משהו.
זה מה שנאמר על ספירת חכמה שהיא לא בעלת מציאות, וכמו שכתב ברמב"ן על בראשית א' א' שהיא נקודה שאין בה ממש. זה הגבול המופשט בלי שהוא גבול של משהו, לכן הוא לא גובל כלום ולא מגדיר כלום, אבל בשלבים הבאים הוא ישמש כמו עפרון לצייר בו את הצורות.
אם נקרא לרצון של הבורא להמציא את העולם 'אהבה', אז זו לא אהבה שמשהו אוהב משהו, זה לא אהבת א' לב'. אלא אהבה כמושג מופשט לגמרי, שהרי הבורא אינו משהו. הוא לא אוהב כ'משהו', והוא לא אוהב את 'משהו', הוא לא פונה אל מחוץ לו כלל.
גם לגבי חכמתו, הוא לא משיג בחכמתו שום דבר שהוא 'משהו', ולא שום דבר שמחוץ לעצמו. אני זה 'משהו', אני מוגבל ויש לי הגדרה. אני משיג בחכמתי משהו שהגדרתו שונה מההגדרה של עצמי. לגבי הבורא הוא לא משיג את הברואים מחמת הברואים אלא מחמת עצמו:
"הקב"ה מכיר אמתו ויודע אותה כמו שהיא ואינו יודע בדעה שהיא חוץ ממנו כמו שאנו יודעין שאין אנו ודעתנו אחד אבל הבורא יתברך הוא ודעתו וחייו אחד מכל צד ומכל פינה ובכל דרך ייחוד שאלמלי היה חי בחיים ויודע בדעה חוץ ממנו היו שם אלוהות הרבה הוא וחייו ודעתו ואין הדבר כן אלא אחד מכל צד ומכל פינה ובכל דרך ייחוד נמצאת אתה אומר הוא היודע והוא הידוע והוא הדעה עצמה הכל אחד ודבר זה אין כח בפה לאומרו ולא באוזן לשמעו ולא בלב האדם להכירו על בוריו ולפיכך אומר חֵי פרעה וחֵי נפשך ואין אומר חֵי ה' אלא חַי ה' שאין הבורא וחייו שנים כמו חיי הגופים החיים או כחיי המלאכים לפיכך אינו מכיר הברואים ויודעם מחמת הברואים כמו שאנו יודעין אותם אלא מחמת עצמו ידעם לפיכך מפני שהוא יודע עצמו יודע הכל שהכל נסמך לו בהוייתו. "פרק ב' מהלכות יסודי התורה"
כלומר זו לא חכמה שמשהו משיג משהו, אלא חכמה בלי השגת 'משהו' על ידי שום 'משהו', הוי אומר חכמה כמושג מופשט. וכתב על זה במו"נ א' מ"ט:
"וכבר ידעת, כי השגת הנקי מן החומר, הערום מן הגשמות לגמרי, כבדה מאוד על האדם, אלא אחר לימוד רב כו'"
באופן כזה אנו מוכרחים לתפוש את הרצון האלוהי, כי אם הוא 'משהו' שרוצה 'משהו', כמו הרצון שלנו, שא' רוצה את ב', את זה אי אפשר לייחס לבורא מכמה סיבות. לכן כתב המורה נבוכים ב' י"ח שהמילה רצון ביחס לאל היא שם משותף עם המילה רצון ביחס אלינו. כלומר זו אותה מילה אבל עם משמעות אחרת לחלוטין.
כך אנו גם תופשים את העניין של התגלות ביחס לבורא. זה לא משהו שמתגלה אל משהו. אלא התגלות כמושג מופשט. בתפישה פשוטה של המון זה גם מוכרח, שהרי אנו לא הקהל של ההתגלות האלוהית כי אנחנו חלק ממנה עצמה. אם הבורא הוא סיבת מציאותנו, והוא נודע על ידי מעשיו, הרי אנו זה גילוי שלו על ידי מעשיו, שעשה אותנו, וממילא בהכרח אנו לא מי שהגילוי פונה אליו.
אם יש מישהו שהגילוי האלוהי פונה אליו, המישהו הזה הוא קודם להתגלות בסדר ההווייה, הוא סיבת ההתגלות או התכלית שלה. וזו התגלות של הבורא עצמו וזה כמו לומר שהוא עצמו יש לו סיבה או תכלית. זה חשבון של שכל מדבר, והוא שולל את עניין ההתגלות שפונה אלינו כאילו אנחנו הקהל או המכותב, אבל לשכל הזה אין הצעה יותר טובה ולכן הוא שולל לגמרי כל עניין של התגלות. הוא לא מבין איך יתכן לומר 'התגלות' כעניין מופשט שאינה התגלות כלפי שום דבר ולא התגלות של שום דבר.
הרמב"ם כתב שזה כבד מאוד וצריך לימוד רב. כלומר ההבנה המופשטת היא אפשרית אבל אחרי לימוד רב.
אנחנו במדרגה שאנו רק אומרים מילים על ההבנה המופשטת אבל אין לנו שום הבנה מה המילים האלה אומרות. בחשבון של שכל רגיל, דברי, של ההמון, מגיעים מהרבה מאוד כיוונים להכרח גמור שיש מציאות בעולם שניתנת לתפישה רק באופן מופשט (אחד מהם למשל הוא מה שכתב במו"נ ב' א' עיון שלישי. ובאמת גם בעיון הראשון שם). אבל לא מבינים את התפישה הזו. העבודה היא כל פעם כשנפגשים עם זה לשבור את הראש. הלימוד כאן מבחינה למדנית הרבה הרבה יותר קשה מעיון בסוגיית תלמוד הכי למדנית. שוברים על זה את הראש שוב ושוב, ובמשך שנים רבות מקווים להגיע לקצה של הבנה כלשהי במופשט. השגת דעת אלוהים היא להשיג את אותה יכולת השגה במופשט, לתפוש בו מציאות. אם יכולים לתפוש באופן מופשט, השגת דעת אלוהים מושגת בקלות ובאופן מיידי, אם לא יכולים אז כל כמה שלא נדבר על אלוהים אלה תהיינה סתם מילים. לכן ההשגה במופשט היא בעצם כל עבודתנו, היא התכלית לקיומנו והמימוש של שכלנו והמימוש של צורת האדם שבנו. ועדיין זה כבד עד מאוד.
בשיעור 67, בחלק הראשון שלו, דיברתי עוד על העניין של תפישת המציאות במופשט.
.
.
.
לגבי מה שכתבת שדיוויד יום צודק מבחינה חמורה, זה המשך של אותו עניין שאנו מדברים בו כאן.
למשל לפי יום אין שום הוכחה או חשבון שכלי שמכריח שאם אני יורה בפלוני ברובה שזו תהיה סיבה שהוא ייפגע.
השאלה למה יש חוק שאוסר לירות על אנשים. כתבת שזו דעה ששייכת לכבלי החומר אבל מבחינה פילוסופית טהורה אין לה שום בסיס. מה זה שייך ל"כבלי החומר"? למה כבלי החומר גורמים לסיבתיות. אלא כנראה כוונתך שבאמת אין סיבתיות גם לא מצד החומר, היא איננה גם לא בעולם החומרי, וזה רק המצאה שקרית, רק פנטזיה. מבחינה פילוסופית אין מקום לומר שעל פי רוב אם אני יורה במישהו הוא ייפגע. מה היסוד השכלי של הרוב הזה? אלא לפי יום בהכרח זה כמו הטלת מטבע שגם אם יצא על צד א' מיליארד פעמים, עדיין בהטלה הזו הסיכוי שהוא ייפול דווקא על צד א' הוא בדיוק חמישים אחוז.
אבל זה לא נכון לומר שאוסרים על אדם לירות בבני אדם כדי לא להכניס אותם לסכנה של חמישים אחוז. כי אחרי שאין סיבתיות לפי השכל, אנו בטוחים לגמרי שיריית רובה היא לא סיבה לשום דבר, אם אדם נפגע אחרי שירו בו, הפגיעה היא בוודאות לא מסיבת הירייה, אלא הפגיעה קרתה בלי קשר כלל לסיבה, ורק היה צירוף מקרים שזמנה של הפגיעה היה סמוך אחרי הירייה.
נניח שאם אני מוחא כפיים מייד אחר כך מת אדם בבית חולים כלשהו בעולם,
אין כאן שום סיבה לאסור עלי למחוא כפיים, כי בלי ספק מחיאת הכף אינה סיבה שמישהו מת, זה רק קרה בסמיכות זמן.
גם מייד אחרי שמחאתי כף תמיד עלתה מנייה בבורסה כלשהי בעולם, או חולה הבריא, או זוג התחתן, ובלי ספק מחיאת הכף אינה סיבה לזה, ולא נחייב אותי למחוא כדי לרפא חולים ולא נאסור כדי למנוע מוות. גם הזוג שהתחתן זה קרה ביחד עם ירידת שער מנייה בבורסה, או הבראת חולה וכל דבר יכול להיחשב לסיבה של כל דבר.
אני רוצה להגיע לכך שלפי יום אין מקום כלל לאסור עלי לירות ברובה על אנשים. אם זו מוסכמה שקרית של בני אדם שבדו שקר כלשהו, כי הם עובדים לפי חוקים, אז זה חוק חסר כל בסיס והגיון שמגביל לחינם את החופש האישי ולמה שלא נשנה אותו. כמו ששינינו את החוק שאין לנשים זכות בחירה או שיש להפלות שחורי עור וכיו”ב.
כל אדם פשוט יאמר שאי אפשר להסכים שיהיה מותר לירות ברובה על אנשים.
למשל לפי יום לא רק הסיבתיות היא בדייה. למשל אם יש כלב קטן לבן ארוך שיער ואוזניים, ויש דוברמן גדול קצר שיער ושחור, במאפיינים החיצוניים שילד רואה הם לא דומים זה לזה יותר ממה שאחד מהם דומה לארנב או טלה או כיו"ב. ובכל זאת כל ילד יודע ששני אלה הם כלה והארנב הא חיה אחרת. וגם אם ראה בתמונות פעם ראשונה בעלי חיים שיש רק באפריקה הוא יידע מהפעם הראשונה להבחין בזה. לפי יום אין שום סיבה לשייך מינים אלה לאלה. המדע מחלק את עולם החי למינים, על סמך מי מתרבה עם מי וכל מיני תכונות אנטומיות וזואולוגיות. אבל לפי המדע ילד לא יוכל לדעת מהסתכלות פשוטה על מינים של בעלי חיים.
עוד דוגמה, לפי יום אין תוקף לומר שצורת האדם המהותית היא שהוא 'חי מדבר'. לפי איזה שיקול פילוסופי חמור אנו קובעים שתכונת הדיבור יותר מהותית מתכונת הליכה על שתי רגליים או כל תכונה אחרת. וזה לגבי מין האדם, שלפי יום לא ברור שמבחינה פילוסופית חמורה יש מינים. מצד ראובן, ראובן הוא מהיר ריצה והוא כהה עור ומלבד זה הוא גם חי מדבר. לפי מה נקבע ש'חי מדבר' זה יותר מהותי? לפי יום אין בכלל מושג של 'מהותי'. מה שיש זה מה שיש, אין דירוג בין הדברים שישנם מה יותר מהותי ומה פחות, מהו ה'עצם' ומה מקרה.
אפשר להמשיך עם זה עוד הרבה.
יש באדם כוחות הכרה שונים. יש שכל מילולי שיודע לעשות חשבונות וניתוחים שבנויים על מילים מוגדרות. יש גם כח תפישה שתופש מציאות של אידיאות, צורות, בתפישה ישירה בלתי אמצעית, על דרך שהעין רואה שכעת יום או לילה. זה השכל העיוני.
רמה מסויימת של שכל עיוני יש גם לילדים קטנים. אם נשאל ילד מניין הוא יודע ששני הכלבים הם כלב והארנב אינו כלב, הוא ישיב אני פשוט רואה שזה כך. זו ראייה לא חומרית, אלא הוא רואה את צורת הכלב, את האידיאה שהיא 'כלב', ורואה אותה בכלי ההכרה שלו בתפישה ישירה בלתי אמצעית.
אותו כח הכרה שבו הילד פשוט רואה שכלב הוא כלב ולא מין אחר, כי הוא רואה את האידיאה, מזה ברמה גבוהה יותר אנו רואים באופן בלתי אמצעי שהמהות של האדם היא שהוא חי מדבר. כלב הוא אותה חיה עם בעלי חיים שונים ממנו מאוד בכל המאפיינים כי אנו רואים שיש בו ויש גם בהם את האידיאה של כלב. זו אידיאת הכלביות, שאין אותה לחתול ולא לארנב. שורש המציאות מתחיל במציאותן של האידיאות, והחומר רק מצייר אותן, הוא כמו נייר שעליו הן מצויירות. האידיאה של כלב היא מה שמהותי לכלב.
חתול גם תופש את זה, הוא רואה עכבר ומייד יודע שהוא טוב למאכל, ושהוא יכול לברוח בריצה אבל לא בתעופה. וכשהוא רואה יונה הולכת הוא יודע שהיא יכולה לעוף. וכשהוא רואה אוטו של ילדים מפלסטיק הוא יודע שזה לא מזון. אבן סינא מביא דוגמה מכך שתיש שרואה כבש נקבה הולך אליה ומנסה לבעול אותה. הוא לא עושה כך לתיש זכר, ולא לעז או כלבה. מניין הוא יודע מראש שבכבש הנקבה יש אפשרות לביאה ואין אותה בדברים אחרים? הוא לא התנסה, הוא יודע את זה מראש. בהכרח הוא תופש את הצורה של בעל החיים, ורואה שזו צורת כבש וזו צורת נקבה, ומכח זה הוא יודע מה הוא רוצה לעשות איתה.
יש הרבה מאוד ביסוסים לכל שאנו תופשים את האידיאות באופן ישיר. יש תפישה ישירה מופשטת מחומר שהיא השכל העיוני שמביא לדעת אלוהים, ויש תפישה שאינה מופשטת מחומר, ואותה יש גם לילד או חתול. תפישת הילד לא מבחינה שצורת ראובן שונה במהותה מגובהו או צבע עורו, שהיא במדרגת מציאות אחרת. אלא אצל ילד מה שראובן הוא אדם זה אותו דבר כמו שהוא גבוה או נחמד או כהה עור.
דייוויד יום הכחיש את המציאות של האידיאות, כבעלות מציאות שאינה תלוייה בחומר, כקודמות במציאותן לחומר. מכח זה הוא לא יכול להבחין בין עצם או מהות למקרה, אינו יכול להבחין במציאותם של דברים כמו סיבתיות, אצלו המציאות אכן אילמת. כי השפה שהמציאות מדברת היא שפת האידיאות.
בני האדם, כמו הכלבים והחתולים, תופשים אידיאות כבר מינקותם. יום יטען שזה הזיות שווא של טפשים. הוא לא יודע להסביר למה קיימות הזיות כאלה. לדעתו אנשים השתגעו ביום בהיר אחד סתם כך. הוא גם לא יכול להסביר את התופעה שצירוף מקרים כגון קשרים סיבתיים נפוצים ופשוטים קורה מיליארדי פעמים, ולא הייתה ולו פעם אחת שהוא לא קרה.
מה שכל אדם שפוי לא יסכים להתיר לכל מי שרוצה לירות ברובה על אנשים, אני מבסס על זה שלא מסתבר שכל זה הוא רק שגעון של טפשים שהמציאו משהו out of the blue. כל האנשים מבריאת העולם מטומטמים ורק דייויד יום לבדו חכם.
הארכתי כבר הרבה מאוד, בהרבה מקומות, בעוד ועוד דוגמאות לתפישת האידיאות הישירה שכל התודעה האנושית מיוסדת עליה. ובעוד ועוד קושיות על התפישה של דייויד יום. לפי אריסטו והרמב"ם הכלי המילולי הוא רק כלי, הוא לא עיקר השגת החכמה. היכולת לתפוש צורות נקראת התבוננות.
בהלכות יסודי התורה ד' ז' כתב:
"לעולם אין אתה רואה גולם בלא צורה או צורה בלא גולם אלא לב האדם הוא שמחלק גוף הנמצא בדעתו ויודע שהוא מחובר מגולם וצורה כו'"
"לעולם אין אתה רואה", זו ההשגה של ילד וחתול בצורות, שהוא רואה אותן כדבר אחד עם החומר.
"אלא לב האדם הוא שמחלק כו'" זה העמל הלמדני, שעיקרו הוא התבוננות בצורות. והכלי הניתוחי של השכל המילולי הוא רק כלי לנתח את הגופים ולראות בהתבוננות איך מזקקים מהם את הצורה שלהם במבט שפונה אליה בנפרד.
.
.
.
לגבי היכוח עם דייויד יום, על המציאות ויכולת ההשגה של האידיאות, כתבתי יותר באריכות באדם חי רשימה 163:
https://nirstern.wordpress.com/2020/08/28/163-%d7%90%d7%99%d7%9a-%d7%a8%d7%95%d7%90%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%a4%d7%a9%d7%98%d7%95%d7%aa-%d7%95%d7%91%d7%9c%d7%99-%d7%a1%d7%a4%d7%a7-%d7%a9%d7%94%d7%9e%d7%a6%d7%99%d7%90%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%99/
.
.
.
.
אני מעתיק לכאן מתוך מכתב אחר ששאל אותה שאלה.
זה לשון השואל:
"שתי שאלות אם אפשר.
מאחר שכל העולם הוא גלוי הבורא וגם אני חלק קטן מהגלוי הזה, למי הא מתגלה? ואיך אפשר לומר שגלויו תלוי בבחירה של בנ"א?
אני חושב ש1+1=2 הוא דבר הכרחי. כמו ש2=2 לכ' אינו תלוי בחכמה אלא זו מציאות… כמו שיש לבורא מציאות ומציאותו הוא דבר נכון באופן החלטי כך גם 2=2 וכך גם 1+1=2
אשמח לשמוע אם אני לא צודק."
.
.
זה מה שכתבתי על זה:
שתי השאלות הן אותו עניין.
במורה נבוכים וגם באגרת תחיית המתים, כתב הרמב"ם שההמון משיג מציאות רק בחומר, והחכמים משיגים מציאות במופשט לפי המציאות החומרית. ובמורה נבוכים א' מ"ט כתב שמאוד כבד על האדם להשיג מציאות במופשט וזה דורש לימוד רב. ההגדרה המדוייקת של חומר הוא מה שיש לו הגדרה או מאפיינים. למופשט אין הגדרה ולא מאפיינים.
למשל המספר שלוש יותר מופשט ממלפפון, כי למלפפון יש הרבה מאפיינים, יש לו משקל וריח וטעם וצבע וטמפרטורה ומרקם וכו'. המספר שלוש אם אומרים שהוא לא חם, אין הכוונה שהוא קר, אלא שהוא מופשט מההגדרות האלה. מאפיינים הם סוג של הגדרה, הגדרה של תכונות ולא של המהות העצמית אבל עדיין זו הגדרה. למספר יש מעט הגדרות, הוא יחידה אחת יותר משתיים וזהו. הבורא, מה שהוא אין סוף, הכוונה ב"סוף" הוא קו של הגדרה, שתוחם מה בתוך ההגדרה ומה מחוץ לה. וכמו שהמספר שלוש הוא מחוץ להגדרות של צבע כך הבורא הוא מחוץ לכל הגדרה שהיא. לכן גם הוא לא נתפש בשכל, כי השכל יכול לתפוש רק מה שמוגדר.
השכל יכול להוכיח שיש משהו שאינו מוגדר כלל, בהוכחה שכלית, כמו למשל מה שכתב המורה נבוכים ב' א' בעיון השלישי. אבל לא להבין מה זה הלא מוגדר הזה. למשל הפיזיקה הרציונליסטית המתמטית יכולה להוכיח שיש חיים, למרות שאין לה כלים להשיג שום דבר על מה זה חיים. החיים בשפה המתמטית הם על דרך השלילה, מה שמחוץ לחהגדרות המתמטיות, זה אומר רק מה זה לא. מה החיים הם כן, באמירה חיובית, המתמטיקה לא יודעת לומר על זה שום דבר. ההוכחה המתמטית על חיים היא שהיום התא החי החליט שהוא רוצה להתרבות ואז מולקולה של חלבון RNA מתחילה לנוע לכיוון גרעין התא ונצמדת לDNA ומעתיקה אותו. ייתכן שאתמול המצב של כל המולקולות החומריות שבתא היה זהה להיום, ובכל זאת לא היתה תנועה של שכפול עצמי של התא. אם ננסה להסביר את תנועת המולקולות בתא החי לפי חוקי התנועה של ניוטון, חוקי המכאניקה, או לפי תורת היחסות, לא נוכל להסביר למה אתמול הוא לא נע והיוםפ הוא נע. המתימטיקה אומרת שזה לא יכול להיות מוסבר במשוואות מתימטיות, כי זה משהו חי. חיים זה מה שמחוץ ליכולת המתמטיקה להתמודד איתו, אבל היא יודעת שיש משהו כזה שהיא לא יכולה להתמודד איתו. הפילוסופים שסוברים קדמות העולם יגידו שכן אפשר להסביר חיים בחוקי פיזיקה רציונליסטית שבנוייה על מתמטיקה, רק שעוד לא הספקנו להשלים את זה. עוד אלף שנה או מיליון שנה נוכל להגיע לזה. הרמב"ם טוען שבהגדרה לעולם השכל המתמטי לא יוכל להגיע להסבר מה הם חליים, כי החיים זה רובד אחר של מציאות, מופשט יותר, לא נתון להגדרות שהשכל האינטלקטואלי עובד איתן.
חוק הזהות, שנקרא גם חוק הסתירה, אומר ש A=A. הכוונה שכל דבר בהכרח מוגדר. ל A יש הגדרה מסויימת שמכוחה הוא לא B. אריסטו מדבר על חוק הזהות, הוא אומר שזה המושכל הכי ראשוני של החכמה. שהכל הוא הגדרות ואנו משכילים דברים רק לפי ההגדרות שלהם. כלב=כלב, וכלב אינו חתול. כי יש הגדרה שמגדירה מהו כלב ומהו חתול. בלי הגדרות השכל נכבה לגמרי, כלב יכול להיות גם שווה לחתול או לאדם או לבנק או לתוכנת מחשב ולכל דבר. אם כל דבר יכול להיות שווה לכל דבר, כי אין הגדרות, נפלו כל המילים ונפלה כל היכולת השכלית לגמרי.
חוק הסתירה הוא ספירת חכמה, זה הצמצום, מה שכתב האר"י שבאמצע אור אין סוף נעשה עיגול פנוי וריק. לפי העמדה של חידוש העולם, העולם נברא מהרצון החופשי של הבורא. הרצון החופשי הוא מעל ההגדרות, והוא רצה לברוא את העניין של הגדרות. החכמה זה עוד לא הגדרה של משהו, אלא זו בריאת עצם המושג של הגדרה כשלעצמו, שהוא כמו עיפרון שאחר כך אפשר לצייר איתו דברים. מעל החכמה אין בכלל מושג של הגדרה.
ההמון תופש מציאות רק בחומר, הכוונה רק דרך הגדרות. למשל אם אומר אהבה סתם, מופשטת, כשלעצמה, אהבה זה לא מוגדר, זה לא נתפש כמציאות אצל ההמון. לפני כן צריך שתהיה מציאות של יעקב כאדם יחיד מוגדר, ושל רחל כאדם יחיד מוגדר, ורק אחר כך נוכל לתפוש שיעקב אוהב את רחל. המציאות של אהבה נשענת על המציאות של יעקב המוגדר ורחל המוגדרת. היא יכולה לבוא רק אחרי שיש יעקב לחוד ורחל לחוד. אהבה מופשטת הכוונה שאין יעקב ואין רחל. אין א' שאוהב את ב'. כי אין הגדרות, וא' זו הגדרה וב' זו הגדרה. ההמון שואל שאהבה היא רק יחס, ויחס יכול להתקיים רק בין אלה שמתייחסים זה לזה, וצריך קודם שהם יהיו. אבל החכמים תופשים מציאות במופשט, בלא מוגדר. הם תופשים שאהבה זה לא יחס אלא זו התחלת המציאות. קודם יש אהבה כיישות מופשטת לא מוגדרת. על זה נשען שיש יעקב ויש רחל המוגדרים. יעקב ורחל המוגדרים נולדו מהאהבה, היא מקור מציאותם, היא הקודמת. היא לא יכולה להתגלות כמופשטת, אז נבראו מכוחה יעקב ורחל, ואז האהבה הצטמצמה ליחס שבין יעקב ורחל, היא ירדה לרמה החומרית, ורק אז ההמון יכול להשיג שיש לה מציאות.
כל המושגים שמדברים על הבורא הם מופשטים. אם זוכים ליכולת לתפוש מציאות במופשט, אז השגת מציאות הבורא היא הדבר הכי פשוט, כמוש העין רואה את אור היום. העין שלנו עיוורת, היא לא יכולה לראות מופשט, ולכן איננו משיגים את הבורא. כך שהעניין של ללמוד לתפוש מופשט זה עיקר העבודה של האדם. זה תהליך שהולך לאט, מעט מעט, במשך שנים. ודורש עמל עצום ורב. לחזור שוב ושוב וכל פעם להרגיש שוב כמה זה לא מובן. כל מה שאינ כותב כאן זה רק מילים, זה לא התחלת הבנה כלל בתפישה של המופשט.
על מציאות הבורא כתב במורה נבוכים א' נ"ז שהוא "נמצא ולא במציאות". וכתב שם שבשפה שלנו אין מילים שיכולות לדבר על המופשט, ולכן צריך להגיע לניסוחים מוזרים כאלה. שם בפרק נ"ח כתב את אותו עניין שאנו משיגים בבורא ישות ולא מהות. כלומר מדובר במציאות מופשטות, בלי שיש משהו מוגדר שהוא זה שנמצא. לא נמצא א' ולא נמצא ב', כי אין הגדרות שיסיימו מה זה א' ומה זה ב', וגם לא נמצא ריק או אין. אלא יש מציאות כלשעצמה, מופשטת, בלי משהו שנמצא.
זו המחלוקת על הרצון האלוהי, שכתב במורה נבוכים ב' י"ח. הפילוסופים שסוברים את קדמות העולם, עומק המחלוקת איתם שהם מכחישים את תפישת המופשט לגמרי. לדעתם אין דבר כזה מציאות בלי הגדרה. לשיטתם רצון זה שיש א' שרוצה את ב'. רצון זה רק יחס, בין הרוצה ובין מה שרוצים אותו. קודם צריך להגדיר א' ולהגדיר ב', ועל סמך המציאות הזו אפשר לדבר על מציאות של יחס של רצון ביניהם. רצון כזה הוא כמו הרצון שלנו, ואי אפשר לייחס אותו לבורא. כי זה אומר שהוא רוצה משהו שמחוץ לו, וזה לא אפשרי מכמה בחינות. לכן הם הסיקו שאין לבורא רצון כלל והוא רק שכל. והשכל הוא המציאות. זה מה שכתבת ש 2=2 זו מציאות. כי המציאות פירושה הגדרות.
הרמב"ם במורה נבוכים ב' י"ח אומר שיש רצון מופשט. זה לא רצון של א' שרוצה את ב'. אלא רצון כשלעצמו. אין כאן א' שרוצה כי הבורא אינו דבר מוגדר, ואין ב' שרוצים אותו כי גם זו הגדרה וזה לא שייך אצל הבורא שהוא אין סוף, כלומר מחוץ לכל העניין של הגדרה. רצון כזה הוא לא יחס בין שני דברים. הוא רצון מופשט. כדי לגלות אותו נולדו ממנו דברים בעלי הגדרה שמגלים את הרצון כיחס ביניהם. זה צמצום של המופשט למוגבל. המופשט הוא רצון לא מוגדר, לא מישהו שרוצה משהו. רצונו הוא עצמותו, ועצמותו לא מוגדרת וכך גם רצונו. במורה נבוכים א' ס"ט כתב: "והוא ענין רצונו אשר הוא עצמו כמו שיתבאר"
במו"נ ב' י"ח הרמב"ם כתב שהרצון שמיוחס לבורא, והרצון שלנו, הם אותה מילה אבל אלה שתי משמעויות שונות לגמרי שלה. כמו שלמלה "עין" יש משמעות של איבר הראיה ויש משמעות של מעיין המים.
במו"נ ג' כ"ה כתב שהבורא ברצונו החופשי רצה לברוא את החכמה, ורצה שהיא תהיה מציאות ושהיא לא תשתנה ושהיא תחייב. אבל כל זה רק כי הוא רצה.
במו"נ ב' י"ח כתב שהרצון האלוהי חופשי לחלוטין, ולכן אי אפשר לומר שאינו משתנה. ולכאורה לא שייך לומר על הבורא שהוא משתנה כי הוא נצחי ומושלם וקבוע ולא שייך בו שינוי. אבל הכוונה היא ששינוי זה מושג ששייך רק אחרי שיש הגדרות. כי השינוי הוא מעבר מא' לב'. וצריך להגדיר את א' שזה המצב שלפני השינוי, ואת ב' שזה המצב אחרי השינוי, ורק בגלל שיש הגדרות יש שינוי. אם אין הגדרות אז אין מצב מוגדר שהיה לפני השינוי ומצב מוגדר שאחרי השינוי, וממילא אין מושגים של שינוי או לא שינוי. המורא הוא מעל ההגדרה של שינוי, כמוש המספר שלוש הוא מעל ההגדרה של חם או קר. אם הוא לא חם זה לא אומר שהוא קר. אם הבורא לא קבוע זה לא אומר שהוא משתנה. הוא מעל המושג של שינוי או לא שינוי. אם המציאות הכי ראשונית והתחלתית זה האין סוף, הבורא הלא מוגדר, המושפט לגמרי, אז אין זה נכון לומר שהמציאות היא ש 2=2. המציאות היא לפני הכל ש 2 שווה כל מה שהבורא רוצה שהוא שווה. ברצונו 2 יהיה שווה 5, וכל הלוגיקה תהיה שונה לגמרי וזה יהיה נתפש בשכל ההוא שהיה יכול לרצות לברוא, אע"פ שבשכל שלמעשה רצה לברוא זה לא נתפש כלל. הוא ברא את שכלנו כך והיה יכול לברוא אותו אחרת. ומותר לו גם לרצות פעם כך ופעם אחרת. אם היום אחת ועוד אחת הם שתיים, זה כי הוא רצה, וזה לא קבוע, וצריך מחר לשאול אותו היום כמה אתה רוצה שיהיה שווה אחת ועוד אחת. רק שהוא רצה שהחכמה לא תשתנה.
בשיעור 67 דיברנו על זה די הרבה והבאתי יותר דוגמאות והסברים. כתבתי על זה גם בתגובה בבלוג של השיעורים על שיעור 66 כאן:
באותה דרך התגלות אינה התגלות שא' מגלה משהו לב'. אין כאן מישהו שמגלה למישהו אחר, ואין כאן שום דבר מוגדר שאותו מגלים. זה התגלות כעניין מופשט לגמרי. התגלותו זו עצמותו ממש. לכן אינה תלויה בשום דבר. באופן כללי ההתגלות פירושה שהאין סוף הוא סיבת המציאות של החכמה (שזה נובע משיקול של חכמה שסיבת מציאותה הוא משהו שמעליה, כמו שכתב במו"נ ב' א' בעיון השלישי). החכמה היא לכאורה משהו שסותר את האין סוף הלא מוגדר, והפתרון הכי עמוק של זה הוא שהחכמה מגלה את הרצון הלא מוגדר, ובכך אינה משהו שונה ממנו ולא מחוץ לו אלא אחד לגמרי איתו למרות שהיא שונה ממנה. זה כמו גוף שכל עניינו הוא שהוא מגלה את הנפש ולכן הוא אחד עם הנפש למרות שהגוף מוחשי והנפש לא. איך מוגבל יכול לגלות מופשט, איך גוף מוחשי יכול לגלות נפש, זה סוד הצמצום, שנקרא גם סוד מעשה מרכבה. סוד האחדות בין הסוס לרוכב.
לא התיימרתי לכתוב באופן שזה יהיה מובן, ולא שאני בעצמי מבין את זה. במקומות שהבאתי, יש עוד קצת הסבר אבל עדיין לא יוצאים משם עם הבנה בעניין הזה. זה מסע של כל החיים, כל פעם לדייק את הקשיים, להתחבט, לתפוש כמה באמת קשה לתפוש את זה, לראות מכל צד כמה יש הכרח למציאות המופשט, הכרח שהחכמה עצמה יכולה להעיד עליו אם כי לא להסביר אותו. עם ההתקדמות תופשים יותר כמה זה לא נתפש וכמה רב הקושי. במורה נבוכים א' מ"ט אומר שזה כבד ומצריך לימוד רב, משמע שאחרי הלימוד הרב שייך לאחוז בזה לפחות מעט. אז אנחנו לומדים מקווים שפעם נבין משהו, לא שכעת למדנו ואנחנו מצפים שהבנו משהו. המפתח כאן זו ענווה שמתבטאת בסבלנות. כמו שכתב המורה נבוכים א' ה':
"כן נאמר אנחנו, כי צריך לאדם שלא יהרס לזה העניין העצום הנכבד מתחילת המחשבה, בלתי שירגיל עצמו בחכמות ובדעות, ויזקק מדותיו זקוק רב, וימית תאוותיו ותשוקותיו הדמיוניות.
וכאשר יבין הקדמות אמיתיות וידעם, וידע דרכי ההקש ועשות המופת, וידע אופני השמירה מהטעאות השכל, אז יקדים לחקירה בזה העניין.
ולא יגזור בתחילת דעת שיעלה בלבו, ולא ישלח מחשבותיו תחילה וישליטם להשגת הבורא. אבל יבוש וימנע ויעמד, עד שיעלה ראשון ראשון.
ועל זה נאמר: "וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה, פָּנָיו, כִּי יָרֵא, מֵהַבִּיט אֶל-הָאֱלֹהִים" (שמות ג, ו) – מחובר למה שיורה עליו הנראה, מפחדו להסתכל באור הנראה, לא שהשם ישיגוהו העיניים יתעלה מכל חיסרון עילוי רב.
ושובח לו עליו השלום הדבר הזה. והשפיע עליו האל יתעלה מטובו מה שחייב לו, שנאמר בו: "וּתְמֻנַת יְהוָה יַבִּיט" (במדבר ח, יב) – וזכרו החכמים ז"ל, כי זה גמול להסתירו פניו תחילה "מֵהַבִּיט אֶל-הָאֱלֹהִים" (שמות ג, ו).
אמנם אצילי בני ישראל הם הרסו ושלחו מחשבותם והשיגו, אבל השגה בלתי שלמה, ולזה אמר עליהם: "וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות כד, י); ולא אמר, ויראו את אלוהי ישראל לבד. כל כלל המאמר אינו רק לדקדק עליהם ראייתם, לא לתאר איך ראו.
ואמנם דקדק עליהם תוכן השגתם, אשר כללה מן הגשמות מה שכללה. חייב זה הרסם קודם שלימותם, והתחייבו כלייה. ויעתר להם עליו השלום, והאריך השם להם עד שנשרפו בתבערה, ונשרף נדב ואביהוא באוהל מועד, לפי מה שבאה בו הקבלה האמיתית."
"יעלה ראשון ראשון" הכוונה שיש לדברים האלה קצב משלהם, וסדר משלהם. כמו עץ ששלת ואחרי הרבה שנים הוא נותן פירות, ואם תשקה יותר מדי כדי שיתן פירות יותר מהר הוא ימות. צריך להיות עניו וסבלני כלפי הקצב של צמיחת העץ ולא לנסות לדחוק, אלא להיכנע וללכת אחרי זה, ולא לנסות להוביל את זה.
אהבתיאהבתי
פינגבק: 285 – לט' באב. עניין המקדש ושורש ויסוד עבודת ה' שהיא עבודת הקרבנות שהעולם עומד עליה. | אדם חי – האתר של ניר שטרן