0060 – מורה נבוכים א ט (המשך בעניין מה הן ספירות, אין מציאות של ספירות כדבר בפני עצמו, הספירות הן דרך הסתכלות על הבריאה כולה)

השיעור מתחיל מדקה 4:28. לפני כן זה רק עניינים טכניים של מיקרופון. 

קובץ לשמיעה בלבד (גם הוא מתחיל מ 4:28)

מקורות

קראנו את דברי הרמב"ם בחלק א' פרק נ"ב (הפרק ארוך ומסובך, לכן הדגשתי רק את מה שנחוץ לענייננו):

ואמנם מקום החקירה והעיון היש בינו ית' ובין דבר מברואיו מן העצמים קצת יחס אמיתי שיתואר בו? אמנם שאין הצטרפות בינו ובין דבר מברואיו – זה מבואר בתחלת עיון כי מסגולות שני המצטרפים – ההתהפך בשווי והוא ית' – מחויב המציאה ומה שזולתו – אפשר המציאה כמו שנבאר אין הצטרפות אם כן. אמנם שיהיה ביניהם קצת יחס – הוא דבר שיחשב בו שאפשר ואינו כן שאי אפשר שיצויר יחס בין השכל והמראה – ושניהם תכללם מציאה אחת בדעתנו – ואיך יצויר יחס בין מי שאין בינו ובין מה שזולתו ענין שיכללם בשום פנים כי המציאה אמנם תאמר אצלנו עליו ית' ועל זולתו בשיתוף גמור. אם כן אין יחס בשום פנים באמת בינו ובין דבר מברואיו. כי היחס אמנם ימצא לעולם בין שני דברים שתחת מין אחד קרוב בהכרח; אמנם כשיהיו תחת סוג אחד אין יחס ביניהם. ולזה לא יאמר "זאת האדמימות היא יותר חזקה מזאת הירקות או יותר חלושה ממנה או שוה לה" אף על פי ששניהם תחת סוג אחד והוא – המראה. אמנם כשיהיו שני הדברים תחת שני סוגים אין יחס ביניהם בשום פנים ולא בתחילת הדעת המשותף ואף על פי שיעלו לסוג אחד. והמשל בו שאין יחס בין המאה אמות ובין החום אשר בפלפל כי זה מסוג האיכות וזה מסוג הכמות; ואין יחס גם כן בין החכמה ובין המתיקות או בין הענוה והמרירות ואף על פי שכל אלו תחת סוג האיכות העליון. ואיך יהיה יחס בינו ית' ובין דבר מברואיו – עם ההפרש הגדול באמיתת המציאות אשר אין הפרש יותר רחוק ממנו -? ואילו היה ביניהם יחס היה מתחייב שישיגהו מקרה היחס; ואף על פי שאין זה מקרה בעצמו ית' אלא שהוא בכלל קצת מקרה. והנה לא תנצל בחיוב תואר לו ואפילו מצד היחס על האמת אלא שהוא הראוי שבתארים אשר צריך שיקלו בתאר האלוה בו מפני שלא יחיב ריבוי הקדמון ולא יחיב שינוי בעצמו ית' בהשתנות המיוחסים:

והחלק החמישי מתארי החיוב הוא – שיתואר הדבר בפעולתו. ואינו רוצה ב'פעולתו' – קנין המלאכה אשר בו כאמרך 'הנגר' או 'הנפח' – כי הם ממין האיכות כמו שזכרנו; אבל ארצה ב'פעולתו' – הפעולה אשר פעלה כאמרך "ראובן הוא אשר חרש את הדלת ובנה החומה הפלונית וארג זה הבגד". וזה המין מן התארים רחוק מעצם המיוחס – ולזה ראוי שיתואר בהם האלוה ית' – אחר אשר תדע שאלו הפעולות המתחלפות לא יתחייב שיעשו בענינים מתחלפים בעצם הפועל כמו שיתבאר; אבל כל פעולותיו ית' המתחלפות כולם בעצמו לא בענין מוסף על עצמו. כמו שבארנו:"

מחשבה אחת על “0060 – מורה נבוכים א ט (המשך בעניין מה הן ספירות, אין מציאות של ספירות כדבר בפני עצמו, הספירות הן דרך הסתכלות על הבריאה כולה)

  1. שאלה מאושרי:
    מה שרציתי לשאול בסוף השיעור זה בנוגע לכך שאנחנו מדברים בעיקר על האינסוף והחכמה/צמצום ואופן הגילוי שלו בעולם.
    השאלה שעלתה לי היא,
    האם אין איזו היררכיה מסויימת שדרכה אני צריך להתחיל להתבונן בעולם ומהתבוננות הזו להגיע להשגה מסויימת באינסוף?
    (אני לא יודע כל-כך איך לנסח אתזה שהרי ממה שלמדנו אין בכלל יחס והשגה כלפי האינסוף )

    לצורך העניין אם המלכות היא הספירה הכי תחתונה,אז מכיוון שזו המציאות שהכי קרובה אליי,יש לי סיכוי בכלל להתחיל להתבונן דרכה/עליה,ואז משם לאט לאט לצאת מהתפיסה המוטעית שלי את העולם.

    .
    .
    .
    מה שכתבתי:
    חלק מהעניין של הקדמות, הוא שאין איזה מסלול שאפשר ללכת בו ולהתקדם לפי מידת המאמץ וההשקעה. החיים מובילים אותנו. זה מה שכתב את האלוהים התהלך נח. ויתהלך חנוך את האלוהים. הם לא קיימו מצוות, מה זה בדיוק להתהלך את האלוהים?
    רבי ירוחם אומר שנאמר לאברהם לך לך מארצך, אבל לא נאמר לו לאן ללכת. הוא הלך אחרי המציאות. כל פעם המציאות מעמידה איזה אתגר, אם לאדם יש בעיות בתוך עצמו, הוא עובד פנימה בכוחות הנפש שלו, רואה מבחינה פסיכולוגית מה מנהל אותו ומה חוסם אותו, ושם הוא עובד כרגע לגלות את האלוהות שבו שהיא בתוך המציאות החומרית שלו. זה הדרך האמיתית היחידה לטפל. צריך לא "לעוף" ומייד לומר תחשוב טוב ויהיה טוב. אלא באמת להתבונן, להתחיל בהקדמות, כלומר בדברים החומריים שכואבים, ורק אחרי שמתבוננים הרבה בצד החומרי, אפשר להתחיל לראות שיש בתוכי כוחות יותר גבוהים, שהריפוי בעצם מגיע משם. אם אני נפתח לשם ולומד לראות ולהיות כלי, שזה מחייב ללכת לאט את כל הדרך ולא לקפוץ מהר מדי ל"רוחניות", מגיע משם כח חיים והוא זה שמרפא. וכך ביחסים, וכך ביחס קיומי למציאות כולה. וכך בהתבוננות ישר על המציאות מכח שהיא חידה, לא בהכרח מתוך עבודה פסיכולוגית. כל מה שקורה במציאות הוא צעד שמוביל אותי לצעד שאחריו, אני צריך לעקוב בהקשבה אחרי המציאות שמובילה אותי, וככה אברהם הגיע לארץ, למרות שהוא לא ידע לאן הוא הולך. זה כמו לרקוד, שאתה צריך להרגיש את הצעדים של מי שאיתך, לזוז לפי איך שהוא זז, אחרת תדרוך לו על הרגל. זה נקרא הקדמות כי זה לא בשליטה שלנו מבחינת הקצב וההתקדמות. זו לא ריצה לטפס במעלה ההר, המציאות קורה בקצב שלה, ואני עוקב אחריה בקצב שלה, ואל יודע מה יהיה הצעד שאחרי הבא. אני הולך כל פעם רק צעד אחד, בקצב שמוכתב לי. לכן זה דרך התקדמות של "הקדמות" ולא של לרוץ ישר קדימה. לכן גם זה לא עוקר אותי מהחיים אלא מעשיר אותם כבר עכשיו, עוד לפני שהגעתי למשהו.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s