0056 – מורה נבוכים א ט

קובץ לשמיעה בלבד

סיכום של הקושיות שדיברנו עליהן בשיעור:

אצלנו מבואר שיש שלושה סוגים של "כסא".

האחד הפשוט הגשמי שבני אדם יושבים עליו (לא ברור לי אם זה רק הכסא של מלכים או שיש כאן חלוקה לכסא של אדם פשוט שהוא רק לשימוש ישיבה ולכסא של מלך שמראה את העוצמה והמלכות.),

.

.

השני כסא נברא שהוא בית המקדש והשמיים, שהם נקראים כסא מהסיבה:

"כי כל מקום נשאו האלהים וייחדו באורו וזהרו, כמקדש או השמים, נקרא כסא"

(הערנו כאן שצריך להבין מה זה "אורו וזהרו", ואיך שייך לייחד מקום גשמי אחד יותר מחברו, שהרי האלוהות לא מבחינה בהבדלי מקומות גשמיים)

מדובר כאן על כסא נברא וגשמי, שהרי בית המקדש וודאיה וא עצם גשמי, והשמיים נאמר עליהם כאן שהם מקום שנשאו האלוהים וייחדו. מקום שצריך לייחד אותו הוא דבר גשמי. גם הוא כתב שמדובר בשמיים שאנו רואים, באסטרונומיה, ולומדים מהסתכלותנו בהם על גדולת הבורא. לכן משמע שמדובר בשמיים שאנו רואים שהם גשמיים ונבראים.

.

.

השלישי הוא כסא שהוא שם נרדף לבורא עצמו. זה אופן של תואר כמו שביאר לקמן א' סוף פרק נ"ג, על התארים חי חכם יכול ורוצה, שהם לא עניין נפרד מהבורא שמתאר אותו, אלא הם הוא עצמו. לקמן פרק נ"ב בסוף מבואר שמה שהבורא הוא סיבת המציאות, ממציא כל נמצא, זה תואר חיובי שכן ראוי לומר עליו. זה התואר החיובי היחיד שראוי לומר עליו. מה שהוא ממציא את המציאות, כלול בזה עצמו כעניין אחד לגמרי, שהוא רוצה להמציא, יודע מה הוא ממציא, יכול להמציא, וכן הלאה. כלומר התארים האלה הם שמות נרדפים לממציא כל נמצא. הם לא משהו חיצוני לבורא שמתאר אותו. מה שהוא ממציא כל נמצא פירושו שהוא עצמו הוא הכרחי המציאות, ומונח בזה עצמו בהכרח שהוא מופשט לחלוטין באחדות פשוטה מכל צד בלי הרכבה. מה שאינו מופשט לגמרי אפשר שלא יימצא.

מה שהבורא הוא ממציא כל נמצא מונח בזה שהוא מגלה את כבודו, כי הבריאה היא גילוי של מי שברא אותה. מה שהבורא הוא מגלה את כבודו, זה הפירוש שהוא כסא, כי כסא זה גילוי הכבוד. יש מובן שלישי של "כסא" שהוא תואר, אחד עם הבורא.

יש שני פסוקים שמלמדים על זה:

האחד הוא: "כי יד על כס יה". זו שבועה, והמפרשים (בעיקר האבן כספי והאפודי) ביארו שלא ייתכן להישבע במה שנמוך ממנו, לכן זו לא שבועה בכסא נברא כלשהו אלא הקב"ה נשבע כאן בעצמו. ומבואר שהוא עצמו זה הכסא.

הפסוק השני הוא באיכה:

"אתה ה' לעולם תשב כסאך לדור ודור" יש תמיד הקבלה בין שני חצאים של פסוק שירי. אומרים פעמיים את אותו תוכן במילים אחרות. לכן "אתה ה'" ו"כסאך" זה אותו הדבר.

.

.

כאן הרמב"ם מתעלם מהמדרש שהביא לקמן ב' כ"ו, ובעיקר בב' כ"ז רואים שהוא הבין את המדרש כפשוטו, שהכסא נברא.

מדובר שם על הכסא שנברא, שהא אותו כסא שכתוב אצלנו בחלק השלישי. כי שם הוא מוכיח מהכסא שכל הטבע אע"פ שהוא נברא ולא קדמון, הוא יתקיים לעולם, שהרי הכסא נברא, ומהפסוק כסאך לדור ודור מבואר שהוא יתקיים לעולם אע"פ שהוא נברא, ואם כן אפשר לומר כל על כל הטבע.

.

(הנושא בב' כ"ז הוא, שלפי אריסטו כל מה שפעם לא היה, בהכרח בעתיד יגיע זמן שלא יהיה. כי אם פעם לא היה הרי יש אפשרות שלא יהיה. כל אפשרות אם יש מספיק זמן בהכרח היא תתממש, ולכן בהכרח שהעולם יתבטל כי פעם הוא לא היה. הרמב"ם טוען שאין מזה הוכחה, כי הבריאה הראשונה היא מהרצון האלוהי החופשי (ספירת כתר, או האין סוף (כתר רק רומז לאין סוף, ואין לנו שום דיבור על אין סוף אלא רק על כתר, אבל בינתיים לנוחיות הדיון אני לא מבחין בין כתר לאין סוף כשאין הכרח לעשות את ההבחנה)), והוא ברא את ספירת החכמה שהיא תחילת המציאות, היא החומר הראשון, ההיולי, וכמו שכתב ברמב"ן על בראשית א' א' ושם בסוף דבריו כתב שההיולי זה החכמה. הבריאה עצמה היא מעל החכמה, כי היא בריאתה של החכמה עצמה. לכן כל מה שנוגע לבריאה הוא מעל השכל ושם אין תוקף להוכחות של אריסטו, ולכן אין להוכיח מהבריאה על כך שבעתיד העולם יתבטל מקיומו. גם אין הוכחה פילוסופית שהעולם יתקיים לנצח. אלא זה לפי מה שלומדים מהכתובים. ומהכתוב על כסא רואים שאע"פ שהוא נברא, הוא יתקיים לנצח, ורואים שאין כאן מקום להוכחה של אריסטו ונלמד על כל העולם שיתקיים לנצח.)

.

לא מדובר שם על בית המקדש ולא על השמיים. הכסא שמבואר שם בפרק כ"ו כתב הרמב"ם שאפשר לפרש שהוא תואר של הבורא, אם כי לבסוף הוא דוחה את האפשרות הזו מכח דברי חז"ל שהכסא נברא. לכן לא מדובר על השמיים או המקדש שאינם יכולים להחשב כתואר.

אלא בוודאי מדובר שם על אותו כסא שכאן מבואר שהוא תואר. ורק על הכסא הזה יש פסוקים שהוא יתקיים לעולם. אותו כסא שהוא בחלק השלישי שבפרק שלנו, א' ט', שם מבואר שהוא נברא מכח מדרש חז"ל שאמרו שהוא נברא לפני העולם וכמו התורה. ואצלנו מבואר שהוא תוא רואינו נברא, והוא מתעלם אצלנו ממדרש חז"ל שאומר שהוא נברא.

.

.

אותו כסא שבחלק שלישי של פרקנו, שהוא תואר לפי פרקנו, משמע אצלנו שהאו גילוי כבודו של הבורא, שזה תואר לבורא.

.

בחלק א' פרק כ"ח כתב על כסא הכבוד, שאלה השמיים שהם מעל החומר הראשון. וזה לשונו שם:

"כי החומר הראשון הוא גם כן באמת תחת השמים הנקראים כסא כמו שקדם."

"כמו שקדם" כוונתו לפרק שלנו, שמבואר שהשמיים נקראים כסא. אבל אצלנו משמע שמדובר בשמיים שאנו רואים בחוש, שהם ברואים. שם מבואר שאותם שמיים הם השמיים שנמצאים מעל החומר הראשון.

מעל החומר הראשון אין שום דבר. כי החומר הראשון הוא ההיולי שרק עליו נופל לשון בריאה כמו שכתב הרמב"ן שם. במו"נ א' ע"ב כתב שהאחד ברא אחד, והאחד הנברא זהו החורמ הראשון. הוא מופשט כמו הבורא, כי אין בו שום צורה, ורק חלוק מהבורא בכך שהבורא הוא סיבת המציאות של עצמו, והחומר הראשון סיבתו היא הבורא שממציא אותו. (לכן אצילי בני ישראל ראו את החומר הראשון וחשבו שהם רואים את הבורא עצמו. ברמב"ם כתוב שהברואים נבראו מ"אמיתת הימצאו". בביאור הראב"ד על ספר יצירה דייק למה לא כתוב שהם נבראו מהימצאו, מה פשר הלשון "אמיתת", וכתב ש"אמיתת" היינו החומר הראשון. כי החומר הראשון הוא הנברא הראשון, והוא כולל את כל הבריאה כולה, כמו שכתב הרמב"ן שם, שהכל רק מימוש האפשרויות שנבראו כבר בחומר הראשון. אמיתת פירושו משהו אמיתי דהיינו קיים. החומר הראשון הוא המציאות של הבורא, כי מצד עצמו הבורא הוא מעל הגדרות של 'נמצא' או 'לא נמצא', וההגדרה של 'נמצא' היא של משהו שאינו הבורא עצמו, וזה מתחיל בחומר הראשון, שהוא המציאות המופשטת, מציאות כמציאות, עדיין בלי שום צורה, רק תוהו. ומהחסרון והגעגוע של החומר הראשון נבראות הצורות, שהן הרישום של מה שחסר בחומר הראשון והוא האלוה עצמו שהוא סיבת מציאות עצמו. וכמו שכתב באר"י על ה"רשימו".

זה פשוט וברור בכל הספרים בלי יוצא מהכלל, וגם המורה נבוכים, שהחומר הראשון הוא ההתחלה, הוא ספירת חכמה, הוא האחד שנברא מהאחד. אין בזה חולק. לכן מאוד קשה להבין על אילו שמיים מדובר שהם נמצאים מעל החומר הראשון והם כסא הכבוד. אלה  וודאי לא שמיים גשמיים הנתפשים בחוש, ואלה לא השמים שמדובר בהם בפרק שלנו. אבל הרי הוא שולח לפרק שלנו כמקור לכך שהשמיים הם כסא הכבוד.

.

.

לעת עתה אלו הקושיות שהתבארו בשיעור.

.

.

אני חוזר בקיצור:

קושיא אחת היא שאצלנו משני הפסוקים ("כי יד על כס יה", ו"אתה ה' לעולם תשב כסאך לדור ודור") למד שכסא הוא תואר עצמי לבורא. והתעלם ממדרש חז"ל שמביא אותו לקמן ב' כ"ו שהכסא נברא. זה אותו כסא שנלמד משני הפסוקים. והוא אינו המקדש או השמים הנבראים. מדובר שם בחלק ב' כ"ו על אפשרות שהכסא הוא תואר, ורק דוחה את זה מדברי חז"ל שהוא נברא. והרי על המקדש והשמיים לא שייך לומר שנבראו לפני בריאת העולם, הרי כתוב בראשית ברא את השמיים ואת הארץ. והמקדש ידוע מתי נעשה. ועל הכסא ששם הרמב"ם אומר שיתקיים לעולם וזה מהפסוק כסאך לדור ודור, לכן פשוט שמדובר שם על אותו כסא שבחלק השלישי אצלנו, ועליו נאמר שהוא נברא.

.

.

((אם אפשר לפרש את הפסוקים (יד על כס יה, אתה ה' לעולם תשב) על דבר נברא, מה המקור של המו"נ בפרקנו ללמוד מהפסוקים האלה על כסא שהוא תואר. ואם אי אפשר לפרש אותם על דבר נברא, איך הוא לומד מהם לקמן חלק ב' כ"ו-כ"ז שהפסוקים אומרים על הכסא הנברא שהוא לא יתבטל בעתיד.)

(ושם פרק כ"ז רואים שלמד את המדרש כפשוטו ומוכיח ממנו שהכסא נברא כמו כל הטבע, אע"פ שלא אמרו פשוט שהכסא נברא אלא אמרו שהוא נברא לפני בריאת העולם שזה לשון חידתית)

.

.

מלבד זה יש עוד קושי,

אותו כסא שמדובר בו בסוף פרקנו ונאמר אצלנו שהוא תואר, ולקמן ב' כ"ו-כ"ז נאמר שהוא נברא, הוא השמיים שמדובר בהם לקמן א' כ"ח, שהם מעל החומר הראשון (הרי בית המקדש או השמיים שנתפשים בחוש וודאי אינם מעל החומר הראשון). וצריך להבין מה פירוש להיות מעל החומר הראשון, והאם מה שהשמיים הם מעל החומר הראשון אומר שהם תואר או שהם נבראים.

.

.

.

אני מקווה לחזור על זה בקיצור בשיעור הבא, ואז ננסה להמשיך להכנס לעניין.


.

.

.

.

מקורות שקשורים לשיעור

.

מתוך ביאור רבינו הגדול יוסף אבן כספי על מורה נבוכים א' ט':

ביאור כספי על מורה נבוכים

והאפודי כאן הביא את דבריו, גם בהערה על הסתירה ובביאור שהיא סתירה מהסוג השביעי, וגם בביאור ש"יד על כס יה" הכסא כאן הוא עצמותו כי לא נשבעים במה שנמוך ממנו, אלא במה שמעליו או לפחות בעצמו.

לפי זה איך נבאר את הפסוק הזה לפי דברי המורה לקמן ב' כ"ו – כ"ז שהכסא נברא? (המורה נבוכים כותב שם שהכסא נצחי אבל כוונתו מבוארת שם בפרק כ"ז שהנצחות של הכסא היא רק כלפי העתיד, שהכסא מצד העבר אינו נצחי אלא נברא ומחודש, וכל הנבראים אע"פ שהם מחודשים לגבי העתיד יתקיימו לנצח והכסא לא שונה מכל שאר הנבראים, אלא ממנו הוא מביא ראייה לכל הנבראים שבעבר הם נבראו ואינם קדמונים ומצד העתיד כולם נצחיים.)

ואחרי שהוא אומר שאם נאמר שהכסא נברא זו דעת הקדמות, אז האם לפי זה לקמן ב' כ"ו – כ"ז כשהמורה נבוכים כותב שהכסא נברא האם זו דעת הקדמות? (וכבר הקשה בשו"ת תשב"ץ ג' נ"ג על האבן כספי בעניין זה)

.

.

.

.

רבי עזריאל מגירונה (פעל ביחד עם אחיו רבי עזרא. תלמיד רבי יצחק סגי נהור בנו של הראב"ד בעל ההשגות, ומורו של הרמב"ן (יש לחוקרים דעות לגבי היחסים המדוייקים בין האחים רבי עזריאל ורבי עזרא ובין הרמב"ן ורבי יצחק סגי נהור). חי בערך בזמנו של הרמב"ם, ומזכיר את המורה נבוכים במקומות רבים. נחשב לאחד מגדולי המקובלים, ומהראשונים שכתביהם ידועים. חי לפני שהתפרסם ספר הזוהר). מתוך חיבורו ביאור עשר ספירות:

"ב) אם ישאל שואל מי יכרחני להאמין באין סוף:

תשובה. דע כי כל הנראה והנתפס בהרהור הלב מוגבל וכל מוגבל יש לו סוף וכל שיש לו סוף אינו שוה אם כן מה שאינו מוגבל קרוי אין סוף והוא (ההשואה) [השוואה] גמורה באחדות השלימה שאין בה שינוי, ואם הוא מבלי גבול אין חוץ ממנו. ולפי שהוא מתעלה ומתעלם הוא עיקר כל נסתר וגלוי. ולפי שהוא נעלם הוא שרש האמונה והוא שרש המרי, ועל זה נאמר וצדיק באמונתו יחיה. וחכמי המחקר מודים לדברי האומר כי אין השגתינו כי אם על דרך לא. והדברים הנאצלים מאין סוף הם י' ספירות:

ג) ואם יוסיף השואל לשאול באיזה הכרח תכריח כי יש שם ספירות כי רצוני לומר כי אין שם רק אין סוף לבד:

תשובה. אין סוף הוא שלימות בלי חסרון וא"ת שיש לו כח בלי גבול ואין לו כח בגבול אתה מחסר שלימותו:

וא"ת שהגבול הנמצא ממנו תחילה היה העולם הזה שהוא חסר מהשלמותו חסרת הכח שהוא ממנו. ולפי שאין לחסר שלימותו יש לנו לומר בהכרח שיש לו כח בגבול מבלי גבול. והנמצא ממנו תחלה הם הספירות שהם כח השלם וכח החסר. כשהם מקבלים מהשפע הבא מהשלמתו הם כח שלם. ובהמנע השפע מהם יש בהם כח חסר לכך יש בהם כח לפעול בהשלמה ובחסרון. והשלימות והחסרון הם הדברים המבדילים בין דבר לדבר. וא"ת כי הוא בלבד כיון בבריאת עולמו מבלי הספירות, יש להשיב על זה כי הכוונה מורה על חסרון המכוין. וא"ת שלא כיון בבריאתו, יש להשיב אם כן היתה הבריאה במקרה וכל דבר הבא במקרה אין לו סדר ואנו רואים כי הנבראים יש להם סדר השמש ביום והירח והכוכבים בלילה. ועל סדר הם מתקיימים ועל סדר הם מתבטלים ועל סדר הם מתחדשים והסדר הזה שהם מתקיימים ומתבטלים בו הוא הנקרא ספירות שהם כח לכל מצוי הנגדר בגדר מספר, ולפי שהיה מציאות הנבראים באמצעות הספירות הם משתנים זה מזה ויש בהם רום ושפל ובינוני, ואעפ"י שכולם מעיקר אחד (ו)הכל מאין סוף שאין חוץ ממנו:"

.

.

.

.

פרדס רימונים מרבי משה קורדובירו:

שער א פרק ח

פרק שמיני:

אחרי שנתאמתנו בענין מספר הספירות, ראוי שנחקור אם הם מוכרחות מצד החקירה אם לאו. ולזה נאמר כי הם מוכרחות מכמה סבות. הראשונה מפני שאנו המאמינים בהשגחה ואפי' בהשגחה פרטית מוכרחים אנו לומר שהוא משגיח מצד הספירות מפני כי האחד הפשוט סבת כל הסבות ועלת כל העלות מסולק מן השנוי ומן המדות. ר"ל חכם צדיק שומע ושאר התוארים אשר סלקו ממנו החוקרים. וכן גדרי הגוף והגשמות כגון וירד ה' וכן ומראה כבוד ה' כאש אוכלת וכו' וכן ואראה את ה' יושב על כסא וכו' וכן וכבוד ה' מלא את המשכן וכן ויראו את אלקי ישראל ותחת רגליו וכו' וכן הנאמר בדניאל (ז ט) ועתיק יומין יתיב לבושיה כתלג חיור וכן כתובים באצבע אלקים, אזני ה' יד ה' עיני ה' כעניינים אלו אשר באו בכתוב המורים על הגבול ועל הגשמות וכן המורים על התוארים. וזה באחד הפשוט בערך בחינתו אל עצמותו ופשיטותו א"א לומר עליו כן. אם לא נערוך בחינתו אל מדותיו כאשר נבאר בשער עצמות וכלים ובשער הכנויים בעזרת האל. והנה על ידי המדות יהיו השינויים והדין והרחמים לא בבחינתו כאשר יתבאר בשער הנזכר. והנה מפאת בחינה זו כדי שלא נכחיש עקרי אמונתנו באחד הפשוט במציאות פשיטותו שהוא מסולק מן התוארים המחייבים הגוף והנשמות. ואנו מוכרחים להאמין השגחתו שגם הוא מעיקרי הדת ולכן אנו צריכין להאמין בספירות כדי שלא יהיו עיקרי אמונתנו סותרים אלו לאלו כדפי'. וזו הוא סבה או סבות המכריחות אמונת הספירת והם ראיות מוכרחות קצת מפאת התורה על דרך החקירה.

פרק תשיעי:

אחרי אשר נתעסקנו בפרקים הקודמים בהכרח מציאות הספירות ומספרם, ראוי שנדע אם המכחיש ענין מציאות הספירות יקרא כופר אם לאו.

[…]

הפן השני הם אותם אשר נגלו אליהם ענין הספירות ומציאותם, ויכחישום מפני רוע תכונתם כי הורגלו בחכמות חצוניות ובילדי נכרים יספיקו. ואלו אם לא יקראו כופרים או מינים מפאת כי הם מאמינים בכל ענייני האלהות, עכ"ז יקראו כופרים מפני שהם מכחישים פי' תורה שבע"פ. והאחד מג' כופרים הוא המכחיש פי' מפירושי תורה שבע"פ כמו שכתב הרמב"ם בפ' הנזכר, והוא ג"כ מכחיש דברי רז"ל. ומלבד אשר אלה לו עוד יוסיף על חטאתו פשע כי מהכחשת הספירות ימשך על הכפירה כי נכריחנו בהקדמות ופנות התורות כי מאחר שהאחד הפשוט לא ישיגהו שנוי איך ישגיח בעניינים חולפים. וכן אחר שהוא אחד איך ישגיח על סוגי המינים כי יחייב הרבוי כנודע. ולזה יוכרח להאמין בספירות ואם לאו יכפור ח"ו. כאשר טעו רבים בסלוק ההשגחה הפרטית ובעניינים האלה שאין ראוי להעלותם בכתב. והנה על כרחו נכריחהו בהאמנת הספירות או יקרא כופר. ועל זה הדרך יוכרח שהאומר שאין לו עסק בקבלה ואינו רוצה לכוין בתפלתו אלא לבעל האורות כאשר חשבו רבים ודאי שיקרא טועה שאם יבא אדם לדבר באחד הפשוט בערך בחינתו אל מציאותו, בזולת מציאותו ובחינתו בערך הספירות נמצא מסלק פעולותיו מכל וכל. כי האין סוף בערך בחינת עצמותו הוא פשוט ואינו בעל שנויים שישתנה מדין אל רחמים ושיתפעל ברצון וישתנה מרצון אל רצון על ידי התפלה אם לא בערך בחינתו אל ספירותיו שהם הם השגחותיו ועל ידם יהיה שנוי הדין והרחמים. ואל ידחוק המעיין ליכנס מתוך דברינו אלה לפנים מהמחיצה להבין ענין השינויים וההשגחה כי ישיגהו היזק ולא תועלת אמנם נבאר הענין בארוכה בשער עצמות וכלים בע"ה. סוף דבר האדם מוכרח להאמין בספירות כדי שיצדק בעקרי האמונה ובפנותיה שא"א להעמיד פנות התורה אלא בהם ר"ל על ידם שעל ידם יפעול המאציל השנויים ולא ישיגהו מזה שנוי כלל ח"ו כמבואר בארוכה בשער הנחמד ההוא. ומהאל נשאל המחילה:

.

.

.

.

מתוך מאמר של גרשם שלום:

שלום 1

.

.

.

.

פרדס רימונים שער ד' (הוא שער עצמות וכלים) פרק ד'. בשער זה הוא עוסק בשאלה האם הספירות הן בעצמותו של ה' יתברך או שהן כלים נבראים. אחרי שמביא מחלוקת בזה הוא כותב שהאמת היא ששני הצדדים של החקירה נכונים ומבאר את העניין:

" אמנם מה שראוי שנדע הוא כי בתחלת האצילות האציל האין סוף ממ"ה הקב"ה עשר ספירות אשר הם מעצמותו מתיחדות בו והוא והם הכל אחדות שלימה. והספירות האלה הם נשמה ומתלבשות בע"ס הנקובות בשמות שהם כלים כאלו נאמר שע"ס שהם עצמות הם מוח ונשמה לע"ס שהם כלים. ויובן הדבר הזה היטיב בהיותינו מביטים אל הגלגלים שכל החכמים הסכימו היותם גופים עם שהם חיים נצחים הם גשמיים זכים וכח אלוה נתון בכל אחד מהם המסבב אותו והכח ההוא היא נשמתו והיא המספרת כבוד אל כאמור בדברי המשורר (תהלים יט ב). והנה לפי האמת הם שני מיני גלגלים מתיחדים כאחד. הא' הגלגלים הגשמיים והשני הכח המחייה אותם שהוא הכח האלוק השופע עליהם המתפשט בגלגלים. כן נוכל לדמות בספירות להבדיל כמה הבדלות. ולפי האמת לא יקרא החכמה הכלי רצה לומר הספירה החיצונה שהוא לבוש אל התיכונה כי התיכונה הוא אשר יקרא חכמה באמיתית וזו לבוש אליה להראות העמים והשרים את יופי נשמתה הפועלת בה וזו לבוש אליה. וכן אין הבינה הספירה החיצונה ר"ל הכלי אשר היא לבוש אל התיכונה אלא הנשמה הנכנסת בה ונסתרת בתוכה היא הבינה באמיתית והחיצונה לבוש אליה וכן לשאר הספירות. ולזה לא יהיה שנוי במאציל ולא חלוק בו כדי שיצדק לאמור בו היותו מתחלק לחלקים באלה חלקי הע"ס כי אין השנוי והחלוק בו אלא בספירות החיצוניות. ונוכל להמשיל משל נאה כדי שיתקבל דבר הזה בדעת המשכיל. המשל אל המים אשר הם מתחלקים אל הכלים והכלים משונים בגוונם זה לבן וזה אדום וזה ירוק וכן כלם. הנה כאשר יתפשט המים אל הכלים ההם עם היות המים פשוטים מכל גוון הנה יתראו בגווני הכלים ההם וישתנו אל גוונם. והנה לפי האמת אין שינוי הגוון ההוא קנוי במים, אבל ע"י הכלים המשונים ישתנו אל הגוון ההוא במקרה לא בעצם, והמקרה ההוא בערך הרואים לא בערך המים בעצמם. וכן הדבר בספירות. הכלים הם הספירות המכונים אלינו חג"ת ולהן גוון לפי פעולתם לבן אדום וירוק ואור המאציל שהוא עצמות העשר אורות המתפשט בע"ס הם המים אשר אין להם גוון כלל כי הם פשוטים מכל שנוי ומכל פעולה ולא יפעלו השינוי אלא ע"י הכלים המשתנים בפעולתם. ואין שנוי בעצמות המתפשט בהם בעצם אלא במקרה לעין רואים ר"ל לפי המקבלים לא לפי עצמן. ונמשיל עוד משל יותר נאות והמשל אל ניצוץ השמש העובר דרך החלון ודרך מעברו בדרך עשר עששיות מעשר גוונים משונים ומאיר האור אל עבר פניהם. והנה לפי האמת אור השמש לא יתפס בו גוון כלל (ועל) [ועם] כל זה דרך העברת העששיות ישתנה בסיבת שנוי העששיות ונמצא האור מאיר אל עבר פניהם ביתה כגוון העששיות, ולפי האמת אין השנוי נקנה באור קנין עצמי אלא בערך בחינתו אל הרואים. וכענין ההוא ממש אל הספירות. כי האור המתלבש בע"ס שהם הכלים הוא העצמות הנמשל בדברינו אל ניצוץ השמש שאין בעצמות ההוא שנוי גוון כלל לא דין ולא רחמים לא ימין ולא שמאל. אמנם ע"י התפשטותו בספירות שהם העששיות המשונות בגוונם שבהם ישפט הדין והרחמים והאור המאיר אל עבר פנים הוא ההנהגה הנמשכת מאתו ממש ע"י ספירותיו כפי שנוי ספירותיו שהם הכלים משתנים ומשנים הפעולה כפי רצון האור להאיר ולהחשיך והאור המשתנה הוא במקרה לא שנוי עצמי קנוי באור. וידוע כי כפי אשר יגדלו העששיות או הכלים יגדל אורם ונשמתם וספירתם הפנימית. והנה הגבול לא היה כ"א בכלים המוגבלים. ואמרנו מוגבלים אין הכוונה אלא על הגבול הנגבל בפעולה אלינו. אבל לא שיהיה בהם גבול ח"ו ובערך המאציל אין גבול אפי' בפעולה הנמשכת. והשינוי הזה אין שנוי בעצם ח"ו כי אפי' בספירות אין השינוי בעצם. והשינוי הוא בערך התלבש האצילות בבריאה והבריאה ביצירה והיצירה בעשייה ועל ידיהם יפעל השינוי ויתבאר עוד בע"ה. והאמת שכחם בנשמתם להגדיל או להקטין אותם ולכוננם ולסעדם כאשר ברצונו. ואמרנו להגדיל או להקטין, ר"ל להעלות מה שהוא נאצל עשירי שישתתוה אל הששי כענין יחוד ת"ת ומלכות, או להקטין כענין לכי ומעטי עצמך כמו שיתבאר בשערים הבאים בס"ד. והנה עתה שני מיני ספירות ושניהם מיוחדים תכלית היחוד. הא' כמו אופן בתוך האופן והיא הנשמה והספירות האמיתית והכח הפועל באמיתית והוא התפשטות עצמותו וכחו של יוצרנו. והשני הכלים שהם שלוחי נשמתם אל הפעולות. ונוכל להמשילו משל נאה ואמיתי המודיע כל פרטי הדרוש הזה והוא המשל אל הנשמה המתפשטת בגוף ופועלת על ידו. וידוע כי אבר היד אין פעולות היד תלוים בו כי כמה וכמה יש להם ידות ואין להם כח פעולתם מפני שאין החיות והנשמה מתפשטות ביד ההוא א"כ נמצא עקר הפעולה תלוי בנשמה המאירה ביד ההוא. והנה באמיתית נאמר שאין שינוי בנפש היד מנפש העין ועכ"ז אין פעולתם שוות שזו פעולתה ראייה וזו פעולתה המישוש אבל הפעולה תלויה באמיתית הנפש הפנימית ומשתנית על ידי האבר החיצון כמראה הפעולה, ושינוי הפעולה אינו בנפש, אלא או ביד או ברגל בשיתוף הנפש עם האבר ההוא העושה הפעולה ההיא. והנה כאשר נשאל מהו הגדר הרגל או היד לא יצדק באמיתות כ"א בכח הנפש השופע כיון שהוא כח ההליכה או כח הלקיחה וכן הענין בספירות שהם כדמיון גוף ונשמה, הנשמה הוא העצמות המתפשט בספירות ונותן בהם כח לפעול דבר ותמורתו ושינוי הפעולות תלוי במציאות הספירות שהן הכלים אשר ח"ו בהתאסף האור השופע שהם הנשמות הספירות העצמיות ישארו האחרות כגוף בלא נשמה. ומה שראוי שנדע הוא כי בהתאסף רוב האור המאיר ולא יאיר בהם כראוי ח"ו אז העולם בדין עד כלה. ואל הענין הזה יש כמה חלוקי חלוקים עד אין תכלית. ועכ"ז נעורר על קצתם ומשם יצא המשכיל להקיש אל כמה בחינות זולתם וקודם שנבאר הענין נמשיל משל אל עלייה ע"ג עלייה ועלייה ע"ג עלייה עד עשר והעליו' יש להן ארובה באמצע של כאו"א מהן זו כנגד זו ודרך העליונה יכנוס אור השמש וניצוצו דרך אותם הארובות אל כל העליות ויאיר אל עבר פניהן ביתה. וכאשר בהיות העולם בהשקט ובשלוה יורה היות הארובות ההם מקבילות אחת אל אחת עד היותן שואבות אור ניצוץ השמש. ואם ח"ו עלה בדעת שעליה אחת מהן נטתה לאחד מהצדדים ויעדר אור השמש מהעלייה אשר נטתה הארובה אל הצד ואינה מקבלת ניצוץ השמש נמצא ודאי העלייה ההוא בחשכה גדולה עם כל אותם שלמטה ממנה לפי המקום שיפול שם הפגם ההוא והנה באמת אין החשך מהעדר האור וחשכו בעצם האור אמנם נמשך מפני רוע הכנת המקבל. ועתה אחר שנתעוררנו במשל הזה ראוי להסתכל בנמשל ונמצא כי הספי' הן מאירות מאור הנשמה ההיא המתפשטת דרך הצינורות ואם ח"ו תפגם ספירה מן הספירות בודאי לא יאיר האור דרך הספירה ההיא ויתקבץ למעלה מפני שאין הקב"ה משרה שכינתו והשגחתו אלא במקום שלם. ובהיות הספירה ההיא נפגמת מפני רוע מעללי ב"א, תהפוך הספי' פניה מבלי להביט אל מקום האורה מפני בשתה וכלימתה מרוע מעשה בני אדם והפגם ההוא, ונמצא האור מסתלק והארובות נסתמות והצינורות נשברים והחשך והדין הווה. והנה אין זה בסבת האור, אמנם בסבת הסתר פני רחמים והאור העליון המאיר נסתלק ונשארה הספירה ההיא מעצמה חשוכה ומתלבשת בה הגבורה ואע"פ שתהיה ממדת החסד או הרחמים."

.

.

.

.

עוד מהמאמר של גרשם שלום אגרו מרבי עזרא מגירונה, העתקתי יותר ממה ששייך ישירות אלינו כאן כי יש בזה הרבה יסודות גדולים. לגבי השיעור הוא כותב שהצורה הטהורה הנוראה היא הנקראת כבוד ה' ושם ה' וכסא ה'. בסוף השאלה השנייה (בסוף הדף השני שהעליתי את צילומו)אגרת שכתב רבי עזרא מגירונה (מזמן הרמב"ם אחיו של רבי עזריאל מגירונה, תלמידי רבי יצחק סגי נהור ומוריו של הרמב"ן):

שלום 2שלום 3שלום 4שלום 5

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s