0055 – מורה נבוכים א ט (ובעניין הצמא ללימוד מעשה מרכבה)

קובץ לשמיעה בלבד

מקורות


בעניין כסא הכבוד:

אצלנו כתוב בסוף פרק ט' כתב שיש  משמעות של "כסא" שהיא תואר של הבורא ולא דבר נברא.

"אבל מה שהרחיב בו הלשון באמרו: "כי יד על כס יה" (שמות יז, טז), הוא תואר עצמותו וגדולתו, אשר אין צריך שיחשב דבר חוץ מעצמו, ולא נברא מנבראיו, עד שיהיה יתברך נמצא בלתי כסא ונמצא עם כסא, זאת כפירה בלי ספק. וכבר פירש ואמר: "אתה ה׳ לעולם תשב כסאך לדור ודור" (איכה ה, יט), הורה שהוא דבר בלתי נפרד ממנו, ולזה ירצה בכסא הנה ובכל מה שדומה לו, גדולתו ועצמותו אשר אינם דבר יוצא מעצמו, כמו שיתבאר בקצת פרקי זה המאמר:"
 לקמן ב' כ"ו כתב:
"הארץ מאי זה מקום נבראת? משלג שתחת כסא כבודו לקח וזרק שנאמר "כי לשלג יאמר הֱוֵא ארץ" […]

ואני תמה זה החכם מה האמין? האם האמין כי הוא מן השקר שימצא דבר לא מדבר ואי אפשר מבלתי חומר יתהוה ממנו מה שיתהוה ולזה ביקש לשמים ולארץ 'מהיכן נבראו'? ואי זה דבר הגיע מזה המענה? – יתחיב שיאמר לו […] ושלג שתחת כסא הכבוד מהיכן נברא? וכסא הכבוד עצמו מהיכן נברא?'; ואם ירצה ב'אור לבושו' דבר בלתי נברא וכן 'כסא הכבוד' – בלתי נברא יהיה זה רחוק מאד; וגם יהיה מודה בקדמות העולם אלא שהוא כפי דעת אפלטון:

אמנם היות 'כסא הכבוד' מן הנבראים החכמים כתבו בזה אבל על פנים זרים – אמרו שהוא נברא קודם בריאת העולם.

[…]

ואם היה ר' אליעזר מאמין קדמות ה'כסא' אם כן יהיה תואר לאלוה לא גוף נברא ואיך אפשר שיתהוה דבר מתואר?"

.

כאן מבואר שיש שתי אפשרויות להבין מהו כסא, אחת מהן דבר נברא שיש לו מציאות משלו, והשנייה תואר, ותואר אינו דבר נברא כמו שכתב אצלנו: "הוא תואר עצמותו וגדולתו, אשר אין צריך שיחשב דבר חוץ מעצמו, ולא נברא מנבראיו"

.
.
לקמן ב' כ"ז דן בשאלה האם העולם כולו יתקיים לנצח או ייפסד, וכתב שזה תלוי ברצון הבורא ואין מיסוד האמונה להאמין כך או כך, ומשמע מהכתובים שהעולם יתקיים לנצח. ותמך את הסברא שיתקיים לנצח:
"כבר ידעת ש'כסא הכבוד' אשר כתבו החכמים בהיותו נברא שלא אמרו כלל שיעדר ולא נשמע כלל בדברי 'נביא' ולא 'חכם' ש'כסא הכבוד' יפסד או יעדר אבל הכתובים אומרים בנצחותו."
הכתובים שאומרים בנצחותו הם הפסוקים שהביא אצלנו, יד על כס יה, וכסאך לדור ודור (אין עוד פסוקים אפשריים שהרמב"ם הזכיר).
יש כאן סתירה גמורה. אצלנו הביא מהפסוקים שהכסא הוא בהכרח תואר לבורא, ולכן בהכרח אינו נברא. לקמן ב' כ"ז הוא כותב שהכסא נברא, ואם הוא נצחי אז אפשר שכל הנבראים נצחיים כמוהו.
.
.
לקמן א' ע' כתב:
"ובפרקי ר' אליעזר אמרו "שבעה רקיעים ברא הקב"ה ומכולם לא בחר כסא כבוד למלכותו אלא 'ערבות' שנאמר "סולו לרוכב בערבות" " – אלו דבריו – והבינם גם כן"
.
.
.
.
בעניין שמיים:
"ומפני זה הענין נקראו השמים כסא, להוראתם אצל מי שידעם ויתבונן בהם עוצם ממציאם ומניעם ומנהיג העולם השפל בהשפעה טובה.
ואמר: "כה אמר ה׳ השמים כסאי והארץ הדום רגלי" (ישעיהו סו, א). יאמר: הם יורו על מציאותי ועצמותי ויכולתי, כהוראת הכסא, שהוא מוכן לגדול שהוא ראוי לו. זהו אשר צריך שיאמינוהו המאמתים, לא שיש גשם שינשא הבורא עליו יתברך עלוי רב, כי הנה יתבאר לך במופתים שהוא יתברך אינו גוף, ואיך יהיה לו מקום או משכן על גוף?"
לקמן א' כ"ח:
"ואפילו לפירוש אונקלוס אשר אמר: "ותחות כורסי יקריה", כלומר, כי החומר הראשון הוא גם כן באמת תחת השמים הנקראים כסא כמו שקדם."
לקמן שם מבאר שהכסא הוא החומר הראשון, זה הנברא הכי גבוה. על אילו שמיים מדובר שהם מעליו?
.
.
.
.
.
מתוך מכתב ששאל על השיעור הזה. השאלה היתה למה המובן הראשון של כסא הוא הכסא הגשמי, הרי התחלת המציאות היא מהמופשט. והביא גם שבאר"י משמע שכסא הוא תואר מופשט ולא עצם נברא.
.
זה מה שכתבתי:
לגבי ההתייחסות של המורה נבוכים לצאבה, הוא אומר בחלק א' פרק ע' שכתות הצאבה האמינו ברוח הגלגל. בחלק ג' מפרק כ"ט ואילך הוא מאריך בביאור התרבות והאמונה והמנהגים של הצאבה באריכות רבה ומזכיר אותם בהרבה מקומות כשהוא מבאר את טעמי המצוות.
אכן, אפשר להשתמש במונחים של פנתאיזם ופאנאנתאיזם לתאר את המחלוקת.
.
.
.
.
לגבי מה שהבנת שמכיוון שהתורה קדמה לעולם, המציאות מתחילה מהרובד הרוחני והוא עיקר המציאות, ומשם היא משתלשלת כלפי מטה, למדרגות הצמצום וההתלבשות בחומר. זה נכון ואין בזה מחלוקת כלל.
במשנה חגיגה ב' א' מבואר שיש מעשה בראשית ויש מעשה מרכבה. אלה שתי דרכים להגיע לאותה אמת, ויש מקום לכל אחת מהן ואין האחת נדחית מפני חברתה, שהרי שתיהן כתובות במשנה, והמשנה לא עושה מזה מחלוקת.
מעשה בראשית הוא גם סוד, כמו שכתב המורה נבוכים א' י"ז, ושם ב' כ"ט, ועוד הרבה. כי הוא עוסק לבקש להשיג את האלוהות.
התכלית היא לדבק את האדם בבורא, הכלי שמדבק הוא השכל. ההגדרה של שכל היא כל מה שמודיע לאדם על המציאות שמחוץ לו.
בשמונה פרקים פרק א' מבאר הרמב"ם שכל כוחות הנפש הם אחד, והוא כותב שם שהנפש המשכלת היא ביחס של צורה אל שאר הרבדים של הנפש שהם כמו חומר ביחס לנפש המשכלת. העניין של צורה וחומר פירושו אחדות. כל כוחות ההכרה של האדם הם אחד, וכולם נכללים בשם 'שכל' שעניינו השגה אמיתית של מה שמחוץ לאדם.
למשל אם אני יוצא ומרגיש שקר, הבשר שלי משיג את המציאות שמחוץ לי, ומשיג את האמת, כי באמת קר. וזה כל שיש בבשר עצמו. אם אני רואה בעיני בשר שעכשיו זורחת השמש זו השגת אמת וזה שכל של החוש הגשמי. אם אני רואה את חברי ורואה עליו שהוא עצוב, והוא יכול לומר שהוא לא עצוב ולהאמין בדבריו ובכל זאת אומר לו אבל אני רואה עליך שאתה עצוב. הרגש שבי, שהוא מחלקי הכח המדמה, משיג את הרגש שלו, והוא באמת עצוב, זו השגת אמת, ולכן זה שכל. אם אני רואה ציור או שומע ניגון, ורואה בו את ההשראה העמוקה של היוצר, זה השגת אמת כי באמת זו ההשראה שממנה נבעה היצירה, וזה שימוש בכח המדמה.
התכלית היא לדבק את כל הרבדים של האדם לבורא. לכן בסוף המורה נבוכים כשהוא אומר שהתכלית האחרונה היא השגת דעת אלוהים, הוא מדבר על לעשות חסד משפט וצדקה בארץ (לא בתורת קיום תרי"ג מצוות,
 אלא מצד והלכת בדרכיו, להידמות אליו, מה הוא נקרא רחום אף אתה היה רחום. כי מה שהכח הכי מופשט וגבוה משיג צריך להגיע עד הכח הכי מגושם, המעשה הגופני. בבחינת וידעת היום והשבת אל לבבך. אם אין את האחדות הזו אז אין בכלל השגה.
בחובות הלבבות שער העבודה מבאר שיש עבודה מהערה שכלית, כי כך שכלי מורה לי וכמו אברהם אבינו,  ויש עבודה מהערה תוריית, כי כך כתוב בתורה. העבודה המעולה היא מההערה השכליית, והיא העבודה לשמה, עשה את האמת משום שהיא אמת. השכל מבקש את האמת משום שהיא אמת. במורה נבוכים ג' נ"ד מבאר שיש תור הויש חכמה, התורה היא האמת כמו שהיא, החכמה היא המהלך של האדם להבין את מה שכתוב בתורה. ההבנה היא מכח עמל השכל האנושי.
האדם נולד חומרי לגמרי, וכשהוא נער ועומד לראשונה על דעתו, הוא רואה בשכל חומרי את המציאות ורואה אותה חומרית. את האדם הזה כולו צריך לדבק בה'. אם תתחיל ללמד אותו את האר"י, הוא לא יוכל להבין באמת במה מדובר. זה יהיה בשבילו רק מילים. כל החלקים ש הנפש הבהמית, החוש והדמיון לא ישתתפו בזה. יישארו בחוץ. לא יתחברו לבורא. הוא יידע לומר שככה כתוב באר"י ז"ל, אבל לא יוכל להסביר את זה באמת. לא יבין את זה באמת, גם אם יבין את פירוש המילים. כי האר"י שזה שכל שכולו מופשט ורוחני לגמרי, והאדם חומרי ושכלו חומרי.
העניין הוא לא רק לדעת מה כתוב, באר"י, או בתורה. כי זה לבד לא מחבר את האדם עם בוראו. האדם לא מתחיל עם כלים לגעת בזה, לראות את זה כמציאות ממשית.
לכן לא מתחילים מהדרך הזו שנקראת מעשה מרכבה. אלא מתחילים ממעשה בראשית. מסתכלים על הטבע החומרי כמו שאני פוגש אותו באופן פשוט, כאדם פשוט, איש ההמון.  שיכול לתפוש מציאות רק בחומר, כמו שכותב המורה א' כ"ו, שם מ"ט, ובעיקר באגרת תחיית המתים. ואז יש התעוררות שמרגישים שיש חידה בטבע הזה, כמו שכותב החזון איש בהתחלת אמונה ובטחון. והפליאה ובקשת האמת גורמים לאדם להתחיל לשאול שאלות, למצוא סתירות, כמו שלומדים סוגיית גמרא שעוסקת בחומר. ולאט לאט מתקדמים עד שרואים שהחומר בעצמו, מונח בחומריות שלו, סדקים שמהם מאיר העומק. כמו שבסוגיית גמרא אחרי הרבה עמל של עיון וניתוח וקושיות מתחילים לראות את עומק הסוגיא, הסברא העמוקה הלמדנית, צורת הסוגיא. וזו התקדמות איטית, שלב אחרי שלב.
בסוף הדרך הזו אדם מגיע להשגה שבאמת המציאות האמיתית והעיקרית היא המופשט, והשכל שלו קונה את היכולת להשיג את המופשט באופן ישיר, בלתי אמצעי, בלי צורך בחשבונות וקושיות ובלי צורך בתיווך החומר. בשלב הראשון של מעשה בראשית, רואים את הגוף החומרי, ומפשיטים ממנו את הצורה המופשטת החיה שמאירה באור האלוהי. אבל בלי הגוף החומרי לא נוכל להגיע לתפישת הצורה. לא נוכל להגיע לתפישה מה הם 'חיים' במובן המופשט הכללי שזה גילוי אלוהות, ומתארי האל האמיתיים כמו שכותב המורה נבוכים א' נ"ג, שהוא אלוהים חיים, אם לא נתחיל מלפתוש אדם חי או סוס חי. בלי גופים חומריים איך נתחיל להגיע למשהו. אבל בסוף הדרך השכל קונה את היכולת לראות את המופשט בלי תיווך של גוף חומרי.
.
כמו שכתב במורה נבוכים א' א':
"וכאשר ייוחד האדם בעניין שהוא זר בו מאד, מה שאין כן בדבר מן הנמצאות מתחת גלגל הירח, והוא ההשגה השכלית אשר לא ישתמש בו חוש ולא מעשה גוף ולא יד ולא רגל, דמה אותה בהשגת הבורא אשר אינה בכלי, כו'"
.
ובהלכות יסודי התורה ד' ז' כתב:
"והצורות שאין להם גולם אינן נראין לעין, אלא בעין הלב הם ידועים, כמו שידענו אדון הכל בלא ראיית עין:"
.
זה השכל העיוני מלשון 'עין', שהוא "עין הלב", הוא רואה את המופשט כמו שעין בשר רואה את החומר. באופן ישר ובלתי אמצעי. גם בלי מילים, זה כבר מעל הכח המדבר, וכמו שכתב המו"נ א' סוף פרק נ' שהשכל הזה שותק. מה שרואים בשכל העיוני המופשט הוא את המציאות המופשטת, ורק אחר כך רואים את ההשתלשלות לכיוון מטה.
צריך את המסע האישי, האדם שעומד לבד מול אלוהיו, מתחיל כעיר פרא, כילד חומרי, ומחפש בעצמו, מתוך הצמא האישי הפנימי שלו, מתוך ליבו. זה מתחיל מלמטה ומתקדם למעלה. האר"י עשה את המסע הזה והגיע לשלמות וליכולת לראות את המופשט באופן ישר בעין הלב. אז הוא כתב מתוך הראייה המופשטת, בלי להתייחס למסע האישי שלו. הוא לא התחיל כבעל שכל מופשט, הוא הגיע לזה דרך עמל וחיפוש. מסופר שכששאלו אותו איך הוא הגיע למה שהגיע, הוא אמר שהוא עמל יותר מחבריו על הפשט בכל שורה בזוהר, בעמל קשה. כלומר הוא לא התחיל כמי שיודע הכל, אלא המתאמץ והתקשה וחיפש ונלחם בחומריות שלו עד שהגיע למדרגת השכל המופשט. ואחר כך כתב משם את מה שרואים משם.
אפלטון כתב בסגנון ספרי הקבלה, התחיל מהכי מופשט, משרשי הבריאה העליונים, ומשם התקדם למטה בסדר ההשתלשלות. אריסטו היה תלמיד מובהק שלו ולא חלק עליו בשום דבר. הוא רק כתב בכמה מקומות שאנחנו לא צריכים להתחיל מאפלטון אלא להגיע אליו בסוף.
אריסטו מתחשב בצורך שלנו במסע האישי של חיפוש שמתחיל מלמטה, הוא מדריך אותנו במסע הזה. לוקח אותנו ביד ומלווה אותנו צעד אחר צעד. בקטגוריות פרק ה' שזה תחילת כתביו, הוא מתחיל מהתפישה שהמציאות היא במחומרי, והמופשט הוא רק כמו איז המאפיין של החומרי. כלומר מה שנמצא במובן הכי ראשוני אמיתי ומוחלט הוא הפרק החומרי, ראובן, הסוס האחד המסויים הזה. את הצורה המופשטת 'אדם' איננו תופשים כמציאות ממשית גמורה, אלא זו מציאות משנית שנשענת על ראובן החומרי, וזה כמו אחד המאפיינים של ראובן החומרי שיש לו צורת אדם, והמאפיין לא קיים בעצמו, הוא נשען על העצם שאותו הוא מאפיין. בהתחלת ספר הפיזיקה הוא מתחיל ממבט על המציאות החומרית, בודק מה ראו הקודמים לאפלטון שהתחילו בהתבוננות ולא זכו להגיע למעשה מרכבה.
אחר כך הוא אורמ בוא נבדוק ביחד מה זה עבע, למה האבן נופלת למטה. מה זה תנועה, מה זה מקום, מה זה זמן, מה זה שינוי, וכן הלאה. הוא משתף בשאלות, בטעויות, באפשרויות השונות להסתכל. בחוסר הבהירות שממנה מתחילים. והולך איתנו את כל הדרך עד שבסוף הפיזיקה הוא מגיע שרואים בטבע שי שמניע של כל התנועות שהוא לא מונע משום דבר. וזה האלוה.
אחר כך הוא מתחיל את המטפיזיקה ושואל מה זה מציאות כמציאות, מציאות מופשטת, הכרחי המציאות. וחוקר בזה חקירות קשות עמוקות וגדולות. ומשתף אותנו בכל השאלות והקשיים וחוסר ההבנה. רק בסוף הספר הארוך והקשה של מטאפיזיקה (השם מטאפיזיקה הוא מאוחר, אריסטו בעצמו קרא לספר הזה תיאולוגיה, חכמת האלוהות), במטאפיזיקה למבדא (ספר י"ב), הוא מגיע לכך שהמציאות האמיתית היא המופשט, האלוהות. זו התחלת המציאות ושרשה ואמיתתה, והחומרי משתלשל ממנה והוא כעין צל שלה. ושם הוא מתבונן באלוהות בהתבוננות מופשטת, ומשיג מה שאפשר לאדם להשיג (אחר כך יש עוד שני ספרים של מטאפיזיקה שכתובים במשלי סוד סתומים, ודומים בתוכנם ובשפה שלהם לספרי הקבלה).
אפלטון כותב רק את מה שכתוב בספר למבדא של המטאפיזיקה של אריסטו, ובשני ספרי הסוד שאחריהם שהם דברים שאריסטו שמע בעל פה מאפלטון (אפלטון לא כתב את זה כי זה סוד) ונמסרו רק ליודעי ח"ן. אריסטו כותב בכמה מקומות שצריך לעשות את כל הדרך הארוכה הזו, כי רק כך באמת האדם מבין ורק אם הוא באמת מבין הוא מידבק לאלוה על ידי הלימוד שלו. באפלטון אפשר להסתייע רק אחרי שמגיעים למדרגת שכל עיוני מופשט, או גם לפני כן אם נתקעים או טועים ומאבדים את הדרך. זה הראשי פרקים שחז"ל אמרו שמוסרים לחכם ומבין מדעתו. כלומר שמדעתו עושה את כל הדרך של אריסטו, שהיא שיקול של שכל אנושי שכל אחד יכול לעשות, ונעזר במופשט רק כראשי פרקים לבדוק אם הוא לא טועה, להציץ לרגע לאן צריך להגיע.
.
.
לכן כתב הרמב"ם בסוף פרק ד' מהלכות יסודי התורה שצריך קודם למלא כרסו בלחם ובשר, ובהוויות אביי ורבא. וכן בחלק א' פרקים ל"ב ל"ד מבאר שאסור להתחיל מהסוד, וכן הזהיר גם המקובלים.
זה המיוחד במורה נבוכים, כי ספרי הקבלה אומרים את האמת המופשטת בראייה של מי שכבר הגיע לשכל מופשט. מי שלא הגיע לשכל מופשט אין לו דרך להבין באמת את ספרי הקבלה. אני לא הגעתי לשכל מופשט, אז מה אני עושה עכשיו כדי להגיע להבנת ספרי הקבלה? ספרי הקבלה לא עוזרים לי בזה. המורה נבוכים ממלא את התפקיד של אריסטו, הוא לוקח אותי ביחד, מתחיל מהפשט, והולך איתי מהפשט אל העומק צעד אחרי צעד. אם עושים איתו את הדרך, מגיעים בסוף להבנה אמיתית, חיה, מציאותית, ניתנת לנגיעה, של ספרי הקבלה.
.
לכן הרמב"ם מתחיל מכסא פשוט חומרי ומשם מתקדם למעלה, והאר"י מתחיל מכסא מופשט. זו לא מחלוקת על האמת, גם לא מחלוקת על דרך הלימוד של האמת. האר"י מודה שצריך להתחיל מלמטה, רק שהוא לא לוקח על עצמו את התפקיד להיות מורה על המהלך הזה. והרמב"ם מודה שצריך לכתוב את המציאות המופשטת באופן מזוקק ונקי כמו שהשכל המופשט תופש בראייה צלולה ומאירה, רק שהוא לא לוקח על עצמו את זה. כמו שהאר"י לא לקח על עצמו ללמד אותנו פשטי הלכה ופסקים (ואין ספק שהיה גדול גם בהלכה, אחרת בלי שמילא כרסו בלחם ובשר אין לו כלי להשיג את הסוד והמופשט), והרמב"ם כן לקח על עצמו את זה. אין מחלוקת על חשיבות ההלכה, רק כל אחד עושה את חלקו, אף אחד לא יכול לעשות הכל.
אין מקור אחד מפורש פשוט לזה, כי אצל הקדמונים לא היתה שאלה בזה ולכן לא טרחו להבהיר. אבל אם לומדים רואים את זה בהרבה סוגיות באופן ברור. בעיקר במחלוקות שבין אריסטו ואפלטון, ואבן סינא מסביר את המחלוקות האלה בדרך כזו. אצל אריסטו ואפלטון לא היתה תרבות ומסורת של לימוד, לכן היו הרבה שטעו לערבב את הפיזיקה עם המטאפיזיקה, ואבן סינא היה צריך להתווכח איתם (למשל הויכוח שלו עם פילופונוס בספר הריפוי ספר א' פרק ה' מסעיף 5 ואילך). ביהדות יש מסורת של לימוד, ויש ישיבות ויש מקובלים, ויש פשט וסוד, ולכל אחד יש את מקומו וזה כבר מבוסס ובנוי וידוע ואין מקום לדבר על זה.
.
.
.
.
זה גם מתייחס למה שכתבת שאצל האר"י כסא זה תואר מופשט ולא גוף נברא. הוא מדבר לפי האמת כמו שרואה השכל המופשט. המורה נבוכים מתייחס לשתי ההסתכלויות, גם לצד המופשט וגם לצד של מעשה בראשית שבו האדם מתחיל מהחומר. והוא עושה מזה סתירה ודורש מאיתנו לעמול כאן מהמקום של סתירה, של חוסר ידיעה, של מבט חומרי שרואה גם את האלוהי וגם את החומרי ומסתבך ונבוך.
למשל הראש ישיבה כבר יודע את ההבנה העמוקה של הסברא שבשורש העמוק של הסוגיא. הוא יכול לומר את זה בשיעור והתלמידים ישמעו ויוכלו לחזור על זה. אבל הראש ישיבה יכול גם לומר לתלמידים בשיעור כאן כתוב כך, ובאותה סוגיא בהמשך כתוב אחרת, כעת לכו ללמוד בחברותא, תתמודדו, תשברו את הראש, תכאבו, אל תישנו בלילה. בשבוע הבא אני רוצה לשמוע אם הגעתם להתקדמות כלשהי. לא חייב מסקנות והבנות, רק התקדמות. וככה משבוע לשבוע, בסוף השנה הראש ישיבה אומר את ההבנה העמוקה בשלמותה, והתלמידים משתמשים בעמל הקשה והמבולבל שלהם לאורך כל השנה ככלי לתפוש את זה. הרמב"ם הולך בדרך השנייה, הוא לא מגלה את הסוף של הסיפור ונותן לנו לשבור את הראש. האר"י אומר את המסקנות השלמות. איך אני מתחבר לזה מבחינת האר"י זו בעיה שלי ולא שלו, אני צריך להיות אחראי על העמל שלי, על בניית הכלים שלי, ולבוא אליו כשאני כבר מוכן.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s