0052 – מורה נבוכים א ז

קובץ לשמיעה בלבד

הערה על מה שהרמב"ם כתב לרבי פנחס הדיין שאין שום אדם שיכול לזכור את כל התלמוד (נוגע להבחנת המורה נבוכים בין אנשים שיש להם צלם אלוהים כלומר שכל עיוני, ואנשים שיש להם מכונת חישוב משוכללת במוח אבל אינה צלם אלוהים כי היא כמו התפישה של בעלי החיים שתופשים רק תפישה שטחית מבחינה רוחנית, והם בעלי חיים בדמות אדם ונקראים שדים משום הנזק שיוצא מהם).

הרמב"ם כתב לרבי פנחס הדיין שאין שום אדם בעולם שיכול לזכור את כל התלמוד, ומספר על עצמו שהוא לא זכר, וכותב שהשכחה של מקומות של סוגיות בתלמוד היא לא מקרה חד פעמי יוצא מהכלל, אלא הוא תמיד בצער שזה יכול לקרות לו.

תשובות הרמב"ם סימן ק"מ, לרבי פנחס הדיין:

"אבל לך לומר שתמצא בו [בספר משנה תורה] דברים הנסתרים שאין אתה זוכר אותו באי זה מקום נאמר זה ודאי יארע לך ולכל חכם שבעולם שחיבור זה לא יכיר יגיעתו בו אלא חכם גדול כמותך אבל שאר התלמידים ידמו שהוא הולך על סדר התלמוד ומסיר הקושיא והפירוק בלבד אני נשבע שיש בו כמה פרקים יהיו באותו הפרק הלכות פסוקות מעשרה מקומות או יותר מן התלמוד והירושלמי ומן הבריתות שאיני מהלך לא על סדר התלמוד ולא על סדר המשנה אלא כל ענין וענין מקבץ כל הדינין שנאמר בו בכל מקום שהן עד שלא יהיו הלכות אותו הענין מפזורות ומפורדות בין המקומות וזו היתה סוף מגמתי בזה החבור שאין כח באדם בעולם להיות זוכר כל התלמוד בבלי וירושלמי והבריתות שלשתן שהן עיקר הדינין. 

ואני אומר לך מה אירע לי עתה בדבר זה בא אלי הדיין החסיד וקונטרי"ס מן החבור בידו יש בו הלכות רוצח מספר נזיקים והראה לי הלכה אחת אמר לי קרא זו, קראתי אותה. אמרתי לו מה ספק יש בזו, אמר לי באי זה מקום נאמרו דברים אלו? אמרתי לו במקומן או באלו הן הגולים או בסנהדרין בדיני הרוצח.

אמר לי כבר חזרתי על הכל ולא מצאתי לא בירושלמי ולא בתוספתא. השתוממתי כמו שעה ואמרתי לו אני זוכר שבמקום פלוני מגיטין נתפרשו דברים אלו, הוצאתי גיטין וחפשתי ולא מצאתי. תמהתי ונבהלתי ואמרתי היכן נאמרו דברים אלו הנח עתה עד שאזכור מקומן. הוא יצא ואני זכרתי שלחתי שליח והחזרתיו והראתי לו הדברים מפורשין בגמרת יבמות אגב גררא, תמה והלך.
וכן תמיד אני בצער מזה שיבא השואל וישאל היכן נאמרו דברים אלו, פעמים אני אומר לו מיד במקום פלוני ופעמים לא. וחייך לא אזכור מקומן עד שנחפש אחריהן. ועל זה אני מצטער הרבה שאני אומר הרי אני המחבר ויתעלם ממני מקום דבר זה, מה יעשו שאר בני אדם? ועל זה נחמתי שלא חברתי עם חבור זה ענין שאני אומר לך ובדעתי אם גוזר השם יתברך שתעשנו אף על פי שיש בו טורח הרבה שכל הלכה שאינה במקומה באותו ענין אודיע מקומה, כיצד כגון הלכות שבת מחבורי כל דבר שהוא בפירוש בשבת או בעירובין איני צריך להודיע מקומו. והלכה שהיא מהלכות שבת שהיא בעבודה זרה או בפסחים או בזבחים או בכריתות אודיע מקומה ואומר הלכה פלונית מפרק פלוני מן החבור מקומה בפרק פלוני ממסכת פלונית.

(בהערות על שו"ת הרמב"ם סימן של"ד שנדפסו בלי לציין את שם הכותב, כתב (הנושא שם הוא הדין שכתב הרמב"ם שמזוזה לא צריכה עיבוד לשמה. ושאלו את הרמב"ם מקור לזה (כי תפילין וספר תורה כן צריכים עיבוד לשמה), והרמב"ם השיב שמכיוון שלא כתוב במזוזה בפירוש שהיא צריכה עיבוד לשמה ממילא נשאר שהיא לא צריכה, ולא כתוב בפירוש בשום מקום שהיא לא צריכה. והשיירי קרבן הקשה על הרמב"ם שיש מקום בירושלמי שכתוב בפירוש שמזוזה לא צריכה עיבוד לשמה ולמה הרמב"ם כתב שאין מקור מפורש לזה. ובעל ההערות על שו"ת הרמב"ם כתב לתרץ שהרמב"ם שכח את הירושלמי הזה כמו שכתב הרמב"ם בעצמו שהוא שכח את מקור הדין, באגרת שהבאתי אל רבי פנחס הדיין. זו לשון הערות שמצאתי בלי שם מחברן על שו"ת הרמב"ם:
"בירושלמי יומא פ"ג ה"ו גרסי' עור שעיבדו לשם קמיע מותר לכתוב עליו מזוזה רשב"ג אוסר, וכבר הקשה שם בשיורי קרבן וז"ל כתב הרמב"ם שאין מזוזה צריכה עיבוד לשמה ולא מצאו לו ראיה ולפי הנמצא כתוב בתשובותיו לחכמי לוני"ל גם ממנו נשכח טעמו אבל לפי סוגיין ראייתו מבוררת דפסק כת"ק דרשב"ג, עי' באגרת הרמב"ם לר' פנחס הדיין ת דף ח' ב' ק סי' ק"מ איך שרבי' בעצמו שכח לפעמים מאיזה מקום בש"ס הוציא הדין עד שנצרך לחפש אחריו זמן רב,"

.

.

לא מדובר כאן לזכור את התלמוד בעל פה, או לזכור את לשונו, אלא רק לדעת שסוגיא שמבוארת בה הלכה מסויימת מהלכות רוצח כתובה במסכת יבמות ולא במסכתות שעוסקות בהלכות רוצח. והדבר תמוה עד להבהיל, כי בזמננו כל אברך חשוב או רב קהילה יודע דברים כאלה וזוכר היטב. והרבנים הגדולים זוכרים את התלמוד כמעט בעל פה או בעל פה ממש, ויכולים להעביר בזכרונם במהירות את כל התלמוד ולזכור מה שכתוב בכל מקום ויודעים מה לא כתוב. והרבה מהם זוכרים כך גם את המפרשים הראשונים והפוסקים. הרמב"ם כתב על הר" מיגאש שהוא רבו (למשל הלכות שאלה ופקדון ה' ו'), לכל הפחות אביו של הרמב"ם היה תלמיד של הר"י מיגאש (המחקר טוען שהרמב"ם היה ילד קטן כשנפטר הר"י מיגאש), והרמב"ם כתב עליו בהקדמתו לפירוש המשניות: "כי לב האיש ההוא בתלמוד מבעית, למי שיסתכל בדבריו ועומק שכלו בעיון, עד אשר כמעט נאמר בו: 'וכמותו לא היה לפניו מלך'", והר"י מיגאש היה תלמיד הרי"ף, וכשהרמב"ם כתב שאין שום אדם שזוכר את כל התלמוד הוא התכוון גם לגדולי עולם האלה, והרי הוא עצמו נחשב אף גדול מהם, ולא היה גדול בתלמוד והלכה כהרמב"ם מאז התלמוד ועד זמננו, וכמו שאמרו עליו שהוא האחרון לגאונים בזמן והראשון במעלה, וכל ישראל סומכים עליו כעמוד ההלכה ומדקדקים בכל אות מדבריו ומכריעים הלכות אף מדיוקים בלשונו. והרי יש בדורנו לא מעט חכמים שיכולים ממש לומר את כל התלמוד מהזכרון מילה במילה.

אמנם יש גדולים שכל דורנו נסמך עליהם כעמודי התורה, והם לא היו ידועים בבקיאות בתלמוד ואדרבה ידוע שלא היו בקיאים כל כך לזכור כל דבר בעל פה ולזכור בדיוק את לשונו ומקומו. למשל רבי חיים הלוי סולובייצ'יק מבריסק והחזון איש.

ראיתי בספר שכתבו על הגרי"ז מבריסק סולובייצ'יק, בנו של רבי חיים, שלפני חתונתו בחנו אותו וידע את כל התלמוד. הדבר נראה לא לפי רוחו ודרכו של רבי חיים (אביו של הגרי"ז), ושאלתי על זה את מו"ר רבי מענדיל אטיק, שהכיר את הגרי"ז מקרוב באופן אישי ולמד אצלו, והוא אמר לי שפתחו סוגיא וראו שהוא מכיר ויודע על מה מדובר ואומר בה דברי טעם, אבל בטח שלא בחנו על זכרון לחוד, שלזה אין שום ערך, ואינו לפי דרכנו.

.

.

אני מביא דברים נפלאים שאמר רבי ירוחם הלוי ליבוביץ' בעניין זה:

.

.

כעין זה בברכות ו' ב':

"אגרא דשמעתא סברא [השכר שיש בלימוד סוגיא הוא הסברא]."

וכתב על זה רש"י: שהוא יגע וטורח ומחשב להבין טעמו של דבר"

ויש עוד הרבה מאוד כעין זה.

.

.

תנא דבי אליהו זוטא פרשה ט"ז (יש בזה כמה גרסאות ולא אאריך כאן).
""שִׁמְעוּ דְּבַר ה' הַחֲרֵדִים אֶל-דְּבָרוֹ אָמְרוּ אֲחֵיכֶם שֹׂנְאֵיכֶם מְנַדֵּיכֶם לְמַעַן שְׁמִי יִכְבַּד ה' וְנִרְאֶה בְשִׂמְחַתְכֶם, וְהֵם יֵבֹשׁוּ (ישעיהו ס"ו ה')".

אמרו גדולה שנאה ששונאים עמי הארץ את תלמידי חכמים, יותר משנאה ששונאים אותנו אומות העולם. כו'.

"אָמְרוּ אֲחֵיכֶם שֹׂנְאֵיכֶם מְנַדֵּיכֶם". אחיכם, אלו בעלי מקרא ששונאין לבעלי משנה; שונאיכם, אלו בעלי משנה ששונאין בעלי תלמוד; מנדיכם, אלו מלמדי תינוקות שקורין ואין שונין, ואם קורין ושונין אין בהם דעת, ואסור לכבדן, ומכבדן יורש גיהנם לעצמו".

.

ובפסחים מ"ט ב':

"אמר רבי אלעזר עם הארץ מותר לנוחרו ביום הכיפורים שחל להיות בשבת. אמרו לו תלמידיו רבי אמור לשוחטו? אמר להן זה טעון ברכה וזה אינו טעון ברכה.

אמר רבי אלעזר עם הארץ אסור להתלוות עמו בדרך שנאמר (דברים ל, כ) כי היא חייך ואורך ימיך על חייו לא חס על חיי חבירו לא כל שכן.

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן עם הארץ מותר לקורעו כדג. אמר רבי שמואל בר יצחק ומגבו [שאז וודאי ימות].

תניא אמר רבי עקיבא כשהייתי עם הארץ אמרתי מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור. אמרו לו תלמידיו רבי אמור ככלב, אמר להן זה נושך ושובר עצם וזה נושך ואינו שובר עצם.

תניא היה רבי מאיר אומר כל המשיא בתו לעם הארץ כאילו כופתה ומניחה לפני ארי – מה ארי דורס ואוכל ואין לו בושת פנים אף עם הארץ מכה ובועל ואין לו בושת פנים.

תניא רבי אליעזר אומר אילמלא אנו צריכין להם למשא ומתן היו הורגין אותנו. תנא רבי חייא כל העוסק בתורה לפני עם הארץ כאילו בועל ארוסתו בפניו שנאמר (דברים לג, ד) תורה צוה לנו משה מורשה אל תקרי מורשה אלא מאורסה.

גדולה שנאה ששונאין עמי הארץ לתלמיד חכם יותר משנאה ששונאין עובדי כוכבים את ישראל ונשותיהן יותר מהן"

.

על מה השנאה הגדולה הזו?

וודאי מדובר כאן על השנאה שבין החומר לצורה, שהחומר בטבעו מתנגד לצורה, ותלמידי חכמים הם אנשים של צורה, כל עניינם הוא להשיג את הצורה ולגלות אותה בעולם, וצד החומר מתנגד לזה בכל כוחו.

בעלי משנה מן הסתם זכרו את המשנה יותר טוב מבעלי תלמוד. מדובר באנשים שישבו כל היום ולמדו את המשנה ושיננו אותה. אלא לא אנשים חומרניים במובן הפשוט, או חוטאים. המשנה היא ההלכה והם וודאי דקדקו בהלכה לא פחות מבעלי התלמוד, ואפשר שהיו רבנים בעלי זקן ארוך מתמידים גדולים ופועלים לבנות ישיבות ולהפיץ תורה וכיו"ב. ובכל זאת נאמר עליהם מה שנאמר. ואדרבא, שנאתם היא הגדולה ביותר. עמי הארץ שונאים את כל באי בית המדרש, ובעלי משנה יודעים את מי לשנוא בידיעה מדוייקת יותר ועמוקה יותר, לשנוא דווקא את העומק, את מי שמבקש את ה' באמת ולא רק את שינון התורה, וכמו שאמר רבי ירוחם שהוא מחדש חידוש גדול שכל תכלית התורה הוא רק הכרת ה'. ולשם כך יש הכרח להתעמק דווקא.

למה זה חידוש גדול? אם לא בשביל הכרת ה' אז למה יש תורה? הרי זה מובן מאליו.

.

.

המהר"ל בהקדמת תפארת ישראל כתב בזה דברים נוראים ומבהילים זה לשונו:

ודבר זה מן התימה, שיהיה חורבן הארץ בשביל שלא ברכו בתורה תחילה, ולא בשביל עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכת דמים שהיו בבית ראשון. […]

ולפיכך אם היו מברכין על התורה תחילה לומר ברוך נותן תורה לישראל, והיה אהבה אל הש"י במה שנתן תורה לישראל, כי זה עניין הברכה על התורה שהוא יתברך מבורך על זה ואוהב השי"ת בשביל הטוב שנתן לו התורה, ואז היה זה סיבה גם כן שתהיה התורה מתקיימת בישראל, שהיה השי"ת נותן בלבם לשמור ולעשות ולקיים אף אם היו עוברים לפעמים מצווה אחת, היו חוזרים מיד לשמור ולעשות ולקיים, וזה היה מן השי"ת אשר הוא סיבה לתורה והוא גם כן סיבה שלא תתבטל.[…]

אבל מפני שלא ברכו בתורה תחילה, שלא היו דבקים בו יתברך באהבה במה שנתן תורה לישראל, לא היה כאן סיבה מקיימת את התורה בישראל, ובאו לידי זה שעברו על התורה ודבר זה גורם שאבדה הארץ.

[…]

ואל יקשה לך למה לא היו מברכין בתורה תחילה. שאין פירוש הברכה הדיבור בפה בלבד, דוודאי הדיבור בפה היו מברכים. אבל הכוונה על הברכה בעצמה, היא האהבה הגמורה והדבקות אל השם יתברך, לאהוב השם יתברך במה שנתן תורה, וזהו עניין הברכה. ואין כל האהבות שוות, כי האהבה האמיתית היא האהבה בכל לב ובכל נפש, וכדכתיב (דברים ו') ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך. ולא היה להם האהבה הגמורה אל השם יתברך במה שנתן התורה לישראל, ובפרט על הטובה הגדולה שהיא התורה שהיא טובה על הכל, שיש לברך הש"י ויתעלה שמו על זה בכל לבו. וכפי הטובה העליונה לא היו מברכים בכל לבם.

וזה שאמרו שם (נדרים פ"א א) גם כן:
"מפני מה אין תלמידי חכמים מצויים שיוצאים מהם תלמידי חכמים? מפני שאין מברכין בתורה תחילה."

כי אף אם היו מברכין בפה, מכל מקום דבר הזה, שהוא נתינת התורה, צריך לברך הש"י בכל לבו, ובזה יש לו האהבה הגמורה אל השי"ת. ואף אם הוא תלמיד חכם והוא צדיק גמור רחוק הדבר הזה שיברך הש"י בכל לבו על נתינת התורה כפי הראוי.
ועוד, כי התלמיד חכם, לבו דבק אל התורה כי חביבה התורה על לומדיה, ובשביל אהבתם לתורה, דבר זה מסלק אהבת המקום בשעה זאת שבאים ללמוד, כי כאשר באים ללמוד תורה ואהבתם אל התורה, אין בלימוד שלהם האהבה אל השם יתברך במה שנתן תורה. כי אין האהבה לשנים, כי כל אהבה היא דבקות בנאהב, ואם דבק בזה אינו דבק באחר. ולפיכך אהבת התורה שהיא חביבה עליהם, דבר זה מסלק שאין הברכה בכל לבו אל השי"ת במה שנתן התורה.

וזה שאין מברכים בתורה תחילה, ולפיכך אין יוצאים מהם תלמידי חכמים. כי אילו היו אוהבים אותו במה שהתורה נמצא מאתו יתברך, היה השם יתברך גם כן סיבה לתורה לצאת מהם תלמידי חכמים. ועתה שהם דבקים ורודפים אחר התורה עצמה בלבד, ואינם דבקים בו יתברך, במה שהוא יתברך סיבה לתורה, לא היה יוצא מאתם תלמיד חכם שיש בו תורה, שאין כאן הסיבה המשפיע את התורה הוא התלמיד חכם.
וזה שאמר הכתוב (ירמי' ט') ולא שמעו בקולי, נגד התורה עצמה, ולא הלכו בה שלא לקחו התורה עם סיבתה, כי לקיחת התורה עם סיבתה נקרא הליכה בתורה לגמרי […].

וכן אם אין תלמיד חכם מברך בתורה תחילה, אין לוקח את התורה עם סיבת התורה, ויש כאן הסרה והפסק, ואין יוצאין ממנו תלמידי חכמים. כמו מי שלקח אילן בלא שורש אשר ממנו האילן, אז אין נמשך פרי ממנו.
ולפיכך אם מברך בתורה תחילה, יוצא מהם תלמיד חכם ועושה פרי. ומפני כך כאשר האדם מכווין בתורה להש"י אשר נתן התורה, גם כן הש"י מציל אותו מן השגיאה, ויאיר עיניו בתורתו."

.

הדברים קשים להבנה, מה כל כך חטא גדול בזה שאדם אוהב את התורה? לא מדובר על אנשים שדווקא לא רוצים לאהוב את הבורא ולהכיר אותו, אלא רק שמרוב שהם אוהבים את התורה הם לפעמים מרוכזים בה, וכמו שיש מצבים שאדם מרוכז בעניין שהוא משקיע בו את ליבו ובאותו רגע לא חושב כל הכרת הבורא, וזה לא סותר. אם הוא עסוק מאוד בהצלת מישהו, או בקיום מצוות עונה, או בעסקנות למען הכלל, וכיו"ב, ובאותו רגע ליבו מושקע בזה והוא לא חושב כל הכרת הבורא, אין בו חטא. זה גם עניין של מדרגה כמו שביאר במורה נבוכים ג' נ"א, מתחילים ללמוד בשביל התורה ואחר כך בהדרגה מתעלים ומזדככים ומגיעים להכרת ה' כפי המדרגה שאפשר לאדם.

אלא העניין שהרצון להכרת הבורא מעורב בכל דבר תמיד גם כשלא חושבים עליו. כל יציאה מהמעגל הסגור של תינוק והכרת משהו שמחוץ לאדם, היא מונעת מהרצון להכרת הבורא, כי הבורא הוא מי שברא את המציאות וגילה את עצמו בה. אריסטו בתחילת המטאפיזיק המדבר על העונג והצורך ש בני אדם לראות דברים, גם כשאין להן תועלת מזה, כי כל ראיה היא הכרה של משהו שמחוץ לי. הכל הוא מעשיו של הבורא והוא נודע על ידי מעשיו. לעצום עיניים זה לחדול מהרצון להכיר את הבורא, ולהסתכל זה עונג כי יש בזה הכרת הבורא. גם אם אדם סתם מסתכל על הנוף והציפורים החולפות ולא חושב כלל על הבורא. התורה היא כמו שרטוט אדריכלי של העולם כמו שאמרו חז"ל בבראשית רבה, ואפשר להכיר את נותן התורה דרך התורה באותה דרך שאפשר להכיר את בורא העולם דרך העולם.

אלא הסיבה שיש גילוי של הבריאה בעולם החומרי, ויש גילוי מקביל, שהא כמו שרטוט אדריכל של הבית, בתורה, הוא שבתורה אמנם חסר המגע המלא של כל כוחות קומת האדם, אין שם חוייה של גוף וחושים, ולכן צריך גם עולם חומרי. אבל מצד שני בתורה זה נקי ומזוכך, זו המפה, שנדע להסתכל נכון ולא נטעה בדרך. המפה אינה תחליף לטיול בשטח, אבל המטייל צריך מפה כדי ללכת בדרך הנכונה.

על הסתכלות בעולם החומרי לא קבעו ברכה (יש ברכה רק על דברים מיוחדים שגילוי האלוהות ניכר בהם לכוחות הדמיון, כמו רעמים והרים וכו'). כי זה דורש עמל של בירור גדול להפריד בין העונג החומרי שנהנה רק מפני השטח של העולם למבט העמוק שחווה את העולם ולומד אותו בכל הרבדים ורק כך מגיע ממנו להכרת בוראו. התורה כבר מבוררת מבחינה זו, על כל דבר כתוב "ויאמר אלוהים". בכל עלילה כתוב בפירוש שהבורא מעורב בה והוא משגיח בהשגחה פרטית גלויה והכל קורה רק לפי הצד הרוחני. בעולם החומרי לא רואים את זה בקלות ובתורה זה כבר מפורש בכל פסוק. לכן הברכה על הכרת הבורא היא על לימוד התורה ולא על ההתבוננות במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים שברא בעולמו ומהם רואים את חכמתו שאין לה ערך ולא קץ.

העולם החומרי יפה ואהוב ומענג גם בלי לראות בו ישירות במובחן את הכרת הבורא. אם מורידים את התור הלמדרגת חומריות, היא נעשית כמו העולם, היא עניין נעים ומענג ויפה מצד עצמו, גם בלי שמסתכלים כל הזמן על הכרת הבורא. זו דרך הלימוד של בעלי משנה. הם קוראים דף אחרי דף, הדברים יפים ומעניינים. מדובר באנשים שסוגיות הלכתיות יפות בעיניהם ומושכות את ליבם, כל אחד והטעם שלו. שמעתי ששחקני שחמט טובים יושבים כל יום מהבוקר עד מאוחר בלילה במועדון שחמט, בכל רגע שמתאפשר להם, ומתמכרים להנאה השכלית והיא אצלם מעל כל הנאות העולם. זה בעיה שיש בעולם החומרי, שהו איכול להיותיפה ומענג בלי שמייד מבחינים שמקור העונג והיופי הוא מגילוי הבורא של העולם שאורו גנוז בכל דבר שבעולם, ולא מהעולם כשלעצמו. וכנגד זה ניתנה התורה ללמד שהכל הוא אורו של הבורא ומזה נלמד גם להסתכל בעולם כך. בעלי המשנה מורידים את התורה למדרגת העולם החומרי, וכך ניגשים אליה. ולכן כמו שעל העולם החומרי לא מברכים הם גם לא באמת מברכים על התורה, גם אם מוציאים מפיהם את המילים לקיים את הדין ההלכתי. זה קלקול שהוא הכי קרוב לשורש, ולכן הוא הסיבה לחורבן של הכל.

.

פשוט שבעלי משנה זה לא תלוי אם הם לומדים רק משנה או גם תלמוד או גם מפרשים או גם ספרי רבי חיים סולבייצ'יק ותלמידיו ראשי הישיבות הגדולים. ופשוט שאם לומדים מסכתות שיש בהן רק משנה, כמו סדר טהרות זה יכול להיות לימוד מעמיק מאוד שנקרא תלמוד או גמרא. לא חשוב שם הספר, אלא רק האופן איך לומדים אותו. לכן גם מקובלים שיודעים בעל פה את כל כתבי האר"י יכולים להיות בעלי משנה בלבד.

זה לא עניין של התקדמות בהדרגה (ברור שאצל כל חכם הוא לא באופן מלא מכיר את הבורא דרך התורה, אלא רק מתקדם מעט מעט לכיוון הזה, מהשטחי אל העמוק), אצלם ההתקדמות היא רק לזכור בעל פה עוד מסכת. הם לא מכוונים כלל להתקדם בהבנה העמוקה, ולכן גם אחרי שנים לא יתקדמו בזה כלל.

.

.

.

מי שלומד את הדברים בחיצוניותם, לפי החומר ולא לפי הצורה, לפי מה שנראה במבט ראשון, קל לו לזכור הכל היטב. הוא צריך רק לזכור שכתוב כך וכך, ותו לא. כמו שרבי ירוחם אמר שהחומר שווה אצל הכל, כלומר כל מי שיקרא את דף הגמרא הזה בשטחיות, מצד החומר, יראה את אותו תוכן שכתוב בו. למשל כתוב בהתחלת בבא מציעא "שנים אוחזין בטלית, זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי […] יחלוקו". מה פשוט ומובן יותר מזה. כל מי שקורא בשטחיות יבין את אותה הבנה, והוא צריך לזכור רק שורה אחת של טקסט, מה קל יותר מזה. אם הוא יחזור מספיק פעמים הוא יזכור שזה מה שכתוב בלי קושי.

אבל הרי זה לא פשוט כלל, וכמו שהעירו שם התוספות ד"ה יחלוקו. אי אפשר לפסוק דין שממון יהיה של ראובן בלי סיבה הלכתית מספקת, לפי גדרי ההלכה, לפסיקה כזו. וכאן איך פוסקים לראובן חצי מהטלית בלי שיש שום ראיה או עדות שאכן חצי מהטלית שייך לו. ויש דין דומה שאם יש ספינה בנהר וראובן אומר שהיא שלו ושמעון אומר שהיא שלו, בית דין לא פוסקים שיחלוקו אלא מושכים ידיהם מהדין ולא פוסקים שום דבר, כי אין להם שום עדות או ראיה שהם יכולים לפסוק לפיה. ומסבירים התוספות ששם אינם אוחזים בספינה, אבל כאן האחיזה בטלית היא סיבה לפסוק שהיא שייכת למי שאוחז, ואחרי ששניהם אוחזין פוסקים את הטלית לשניהם, ולכן יחלוקו. ואיך אפשר להבין שאחיזה בחפץ היא סיבה לפסוק שהחפץ שלו? נניח שיש משחק כדורסל והשחקנים מוסרים זה לזה את הכדור, כל פעם ששחקן פלוני אוחז בכדור בית הדין פוסקים שהכדור שלו, וכל רגע הם פוסקים בעלות לשחקן אחר. או אם למשל מגיעה קשישה חלושה וטוענת שהתיק שלה נמצא בידי צעיר אלים שחטף ממנה, בית הדין פוסקים בתורת וודאי גמור שהתיק שייך לצעיר כי הצעיר מחזיק אותו בידו, ואם הקשישה תחטוף את התיק מהצעיר אחרי הפסק, היא תהיה נדונה כגזלנית.

כאן כבר צריך לעיין לעומק, וכאן לא כל אדם יגיע לאותה מסקנה. וכדי לזכור את הסוגיא צריך לזכור את כל העיון העמוק בזה, שלא תמיד כולו בהיר ופשוט. הצורה עמוקה, צורת הסוגיא היא כמו פנינה בלב הים, הצולל רואה אותה בקושי, לא תמיד מגיע לאחוז אותה בידו ורק רואה אותה מרחוק. הסוגיא של שניים אוחזים בטלית קשורה לסוגיא בבא מציעא שהתוספות מביאים על ספינה בנהר, והיא סוגיא אחת עם הסוגיא העמוקה והקשה של נסכא דרבי אבא בבבא בתרא ל"ד א' (ובתוספות שם) ובסוגיא הכללית העמוקה מאוד של "כל המחויב שבועה שאינו יכול לישבע משלם".

'צורת סוגיא' היא לא רק צורה של הסוגיא המקומית באותו דף, אלא היא קשורה גם לצורת סוגיות אחרות, ולכללים הלכתיים עמוקים שהם כלליים ונוגעים להרבה יסודות הלכתיים ששייכים לסוגיות רבות. ובכל סוגיא אותו כלל עמוק של 'צורה' של סברא הלכתית מתבאר מצד אחר שלו, זו הסיבה שיש בעניינו כמה סוגיות, וכדי לראות איך כל הבחינות האלה מצטרפות לאותה צורה עיונית של עמקי ההלכה צריך הרבה מאוד עמל וכמעט אי אפשר להגיע לבהירות שלמה ופשוטה בזה. אדם חי בתוך הסוגיות האלה, כשהוא מתחיל לחדור לעומק הכל נעשה מעורפל ומבולבל, ועם מהלך חייו הוא לומד ולומד, בעמל של שנים, מעמיק ומחכים, וכל פעם העניינים קצת מתבהרים יותר, כל פעם מזווית אחרת. כשהלימוד הוא באופן כזה אז לזכור את הדברים לא דורש רק לזכור שורה אחת של טקסט פשוט ובהיר, אלא זה כמו מי שתעה ביער סבוך שצריך לזכור את כל הדרך שעבר בה, ועדיין הוא לא יצא מהיער והולך ומברר את דרכו בו.

.

.

רבי ירוחם אמר שהסכנה הכי גדולה היא לחיות חיי פשוט, וזה מוות רוחני וירידה בכל הדברים. הוא לא מדבר על אנשים ברחוב, אלא על בני ישיבה. הוא אומר שלבן ישיבה יש סכנה גדולה לחיות "חיי פשוט" ולאבד את חייו. מה כבר יכול להיות "חיי פשוט" אצל בן ישיבה שקם בבוקר ומייד פותח תלמוד ולומד את הסוגיות העיוניות ביחד עם בני הישיבה, ושומע את השיעור. זה לא אדם שבוחר בחיים של צבירת ממון וכבוד וכיו"ב, ולמה הסכנה אצלו לחיות חיי פשוט כל כך מסוכנת והוא מאבד בזה את חייו לגמרי ונחשב קהל רפאים, כלומר מת חי.

אלא דווקא בגלל שהסוגיות מצריכות העמקה אמיתית, וזה קשה מאוד, ודורש לצאת מהנטייה החומרית ביציאה הכי אמיתית וגדולה ועמוקה, גדול הפיתוי ללמוד את הכל בדרך פשוטה. אדם יכול ללמוד את חידושי הגר"ח וכל ראשי הישיבות העמוקים ביותר ולשמוע שיעור ישיבתי עמוק ביותר, ואת כל זה לזכור בדרך שטחית, כלומר לזכור את המילים שנאמרו ואת המובן הפשוט שלהן. ואז הוא לא יצטרך להילחם עם הנטיה החומרית ולהתייסר בעמל התרוממותו ממנה, הלימוד שלו לא יהיה בדרך של ממית עצמו באהלה של תורה, מתייגע בהבנה עד שמקיא את החלב שינק משדי אמו, מהפך את טבעו, ממית את חומריותו ומחייה את רוחו. הוא יהיה אדם שבוחר בחומר.

לפעמים אדם כזה ילמד בהתמדה עצומה להפליא, ויניח את רגליו במי קרח או יתמוך עפעפיו בגפרורים מפני השינה וכיו"ב. וכל ההתמדה העצומה הזו היא ללמוד בדרך פשוט ולשנן ולעשות מעצמו חמור נושא ספרים שמעמיס עוד ועוד ספרים על גב חמוריותו. כדי להימלט מלהפך את הנטייה החומרית באמת, כדאי להתאמץ עד כדי כך. וההמון חושבים שזה אדם שעמל בתורה.

הלימוד האמיתי הוא לחדור לעומק הסוגיות, וזה גם חדירה לעומק עצמו ולעומק העולם. להשיג את הבורא שנמצא בכל, שמאיר בחומר. לא רק לדעת ולהבין אלא לראות ממש בעיני השכל איך הכל הוא אלוהות, וזה דורש  היפוך של העיניים, של דרך הראייה, של התפישה שהחומר הוא הוא המציאות. ההיפוך הזה הוא הקשה, הוא עמל התורה במסירות נפש, על זה אמרו שממית עצמו באהלה של תורה. מי שיש לו חנות למכור ירקות, והוא מתמיד מאוד במסחר, יומם ולילה מסדר את החנות עד שהוא כמעט מתעלף מעייפות, ומטפל בה היטב ונעשית חנות לתפארת והוא מרוויח הרבה, אדם כזה אינו אדם שמהפך את שכלו לשכל עיוני ולא יזכה מזה לראות את מציאותה בורא בתוך עולם החומר. אומרים שרבי איסר זלמן מלצר אמר לבחור מתמיד מאוד: אתה כל כך מתמיד עד שאין לך זמן להבין את מה שאתה לומד.

.

.

בנעורי היו מספרים על פקיד בגזברות עיריית ירושלים, שידע בעל פה את מספרי תעודות הזהות של כל תושבי העיר. איזו מעלה יש באדם כזה? יש אנשים עם כשרון כזה, כמו שיש כדורסלנים מוכשרים עד להפליא או שחמטאים מוכשרים עד להפליא. ראיתי פעם סרטון על מישהו שעמד על ידיו ורגליו למעלה, ובאצבעות רגליו אחז קשת וחץ, ועם הרגליים ירה חץ ופגע בדיוק באמצע מטרה רחוקה. מי שיודע את כל התלמוד והמפרשים והפוסקים בעל פה, זה כשרון מפליא, ואפשר גם שנקנה לו בעמל מרובה מאוד, והדיר שינה מעיניו, אבל מה שהוא זוכר לפי פשוטם את כל המילים בתלמוד ובפמרשים לא מעיד שיש לו מעלה יותר גבוהה מבעלי כשרונות מתמיהים כאלה. אם יש שני אברכים ששווים במעלתם בהבנת הגמרא, שניהם מבינים רק בדרך פשוט ברמה שווה, ואחד מהם במקרה יש לו כשרון של זכרון מפליא כמו אותו פקיד בעיריה, הציבור ברחוב יחשיב אותו לגדול הדור, ואת חברו ששווה לו רק פחות זוכר, לא יחשיבו כלל. וההמון שולט בשאלה מי גדול אמיתי בתורה, ואינו מבין שום דבר בעמקות, ולכן הכלי היחיד שלו להעריך גדלות בתורה היא רק לפי כמה האדם זוכר. ונעשה שזה המודד, ולכן רק אלה שבמקרה נולדו עם כשרון של אותו פקיד בעירייה זוכים להכרה כגדולי תורה ומי שאין לו זכרון כזה מייד נפסל מראש להחשב גדול, וגם אם יהיה עמקן כמו רבי חיים סולובייצ'יק לא יחשיבו אותו כגדול.

.

.

.

מדברי הרמב"ם שאמר שאין שום אדם שיכול לזכור את התלמוד בעל פה, נלמד שרק מי שלימודו שטחי הוא מאלה שזוכרים את התלמוד. באמת העולם כולו אחרי ימי הביניים, מה שנקרא תקופת הרנסאנס, איבד את היכולת לראות לעומק, את הצורה, את האלוהות, ונעשה עיוור בשכלו והתפישה נעשתה מטריאליסטית, שרואים רק את פני השטח החיצוניים, וכמעט כל הפילוסופיה והמדע והמחשבה נעשו בהדרגה כאלה ברובם, מלבד אצל בודדים. ועם ישראל הוא חלק מהאנושות וזה קרה גם בעם ישראל. לכן יש הבדל כל כך גדול ומובהק בין הלימוד של רבותינו בתקופת הראשונים ללימוד של רבותינו שנקראים ה'אחרונים'. רבותינו הראשונים התבוננו בעניין ועמלו לחדור לעומק שלו, ואת הקושיות הקשו כדי לסדוק את חומות ההסתכלות הפשוטה השטחית ודרך זה להגיע למחשבה שנייה, ולפי המחשבה השנייה, העמוקה, כבר לא קשה הקושיא כלל. ואילו האחרונים כשנתקלו בקושיא פלפלו להמציא תירוצים מחוכמים בחשבונות מסובכים מכל מיני סוגיות אחרות. לכן מילה אחת של רבותינו הראשונים ערכה גדול מפילפולי אחרונים ארוכים.

עד שבאו רבי חיים סולובייצ'יק ותלמידיו האמיתיים והחזירו עטרה ליושנה. רבי חיים החזיר את כלי המחשבה של אריסטו, על חומר וצורה, והשתמש בכלי העיון האלה להעמיק עד צורת הדברים, ועשה זאת מדעת עצמו וקרא להם בשמות אחרים מהמונחים של אריסטו, אבל הכוונה היא אותה כוונה. רבי חיים אמר על עצמו שהוא לומד גמרא עם רמב"ם ותו לא. לא עם רש"י ותוספות ולא שום מפרש אחר. מקובל שהתוספות לא פחותים בגדלותם בתורה מהרמב"ם, ורש"י וודאי שלא. אלא הרמב"ם כולו הוא כלי המחשבה של אריסטו, ועם זה הוא גם למד את התלמוד. ובאמת בזמן התלמוד כל החכמים שבעולם השתמשו בשיטת המחשבה של אריסטו וחכמי התלמוד בלי ספק גם הם עשו כך. הם השתמשו בשכל אנושי לנתח את דברי התורה, להקשות ולפרק, להגדיר כללים, להבין דב רמתוך דבר, להבין את הגדרים ההלכתיים העמוקים, ושכל אנושי בזמנם היה רק השכל שלימד אריסטו. לא היתה כלל אפשרות להעלות על הדעת שכל אנושי שפועל בדרך שונה. לכן וודאי שלהבין את עומק הגמרא צריך לדעת לחשוב וזה אומר להכיר את דרך המחשבה של אריסטו. מושג שרבי חיים חידש כגון "חלות דין" פירושו חלות צורת הדין בחומר, וזה דרך העיון של אריסטו שמנתח לראות חומר וצורה, וכל בכל המונחים הלמדניים שחידש רבי חיים. יש התמהים למה עולם התורה קיבל כל כך את רבי חיים, ששינה את כל דרך הלימוד שהיתה נהוגה מקודם. כל הגדולים שכחו הכל וכאילו רבי חיים הוא משה רבינו.

רבי ברוך בער יבוביץ, גדול תלמידי רבי חיים, אמר שלפני שהכיר את רבי חיים היה יכול למלא קרונות של רכבת בפילפולים על סוגיות הגמרא, ואכן הוא הוכר כעילוי עצום. ואחרי שהגיע לרבי חיים הוא שכח מכל הדרך הזו, ועמל הרבה מאוד, עד קצה גבול היכולת, להבין שורה אחת.

על רבי חיים אמרו שהיה יושב לבד בבית כנסת ריק, שותק, לא נע, מבטו נעוץ בנקודה אחת בקיר, וכך שעות רבות, עד שנפל מהכסא כשהוא ישן. הוא לא עמל לעשות חשבונות, ובשביל חשבונות, ולהביא מכל מיני מקומות כל מיני ידיעות, יותר טוב לעמול עם חברים שמביאים מקורות ולפלפל איתם.

מספרים על רבי ברוך בער שהיה בפגישה של גדולי ישראל מהרבה מקומות באירופה בעניין גזירת השחיטה, והרבנים פילפלו בקטע קשה של הרשב"א, זה מקשה וזה מפרק, זה מביא מגמרא זו וזה מגמרא אחרת. ורבי ברוך בער שתק. שאלו אותו מה דעתו על הרשב"א הזה, והוא השיב שהרשב"א זה לא כדורגל שבועטים לפה ולשם, אלא הוא צריך להיות חולה שבועיים על הרשב"א הזה ואז אולי יהיה לו משהו לומר עליו. גם הוא כשלמד היה יושב על המרפסת לבדו והסתכל באוויר בשקט, ולא היה נראה כלומד, עד שבני העיר תמהו על הבטלה שלו.

.

.

כח הדמיון רואה את הדברים רק לפי שטחיותם, ולא חודר פנימה למהות, לצורת הדבר. כשמדובר על שימוש בשכל חיצוני שמיוסד על כח הדמיון, לא מדובר בהכרח על התמכרות לדמיונות של תאוות העולם, אלא גם מי שלומד תורה, תלמוד והלכה, ואף חכמת הקבלה, ומדיר שינה מעיניו בהתמדה עצומה, בהחלט אפשר שיקרא את הדברים שכתובים בדרך פשוט ויראה את מה שקרא רק בכח השכל השטחי שרואה רק את החוץ.

במקרים רבים אנשים כאלה יש להם ביקורת על מי שלומד בעיון עמוק. בישיבות היה מקובל שלומדים במשך כחצי שנה כעשרה דפי גמרא. מי שלמד רק חמישה או ארבעה דפים היה מתגאה שהוא במעלה יותר גבוהה בלימוד. היום יש שאומרים שצריך ללמוד את כל המסכת ושזה ביטול תורה מה שלמדו רק כמה דפים. ועוד הגדילו לעשות בגסותם וטפשותם להמציא חידושים לעשות "מבחנים על החומר", שזה היפך התורה באופן נורא מאוד.

.

.
מה שאמרו בגמרא "למגמר איניש כו'" כלומר שיש ללמוד מקודם את התורה כמו שהיא כתובה ולזכור אותה היטב, ורק אחר כך לעמול על ההבנה, זה שייך רק לזמנם שלא היו ספרים כתובים, והחכמים לא זכרו כל מילה, והיה צריך מישהו בעל כשרון לזכור שיהיה במקום ספר או גוגל. רואים בגמרא שמי שהיה זוכר את המשנה והיה יכול לדקלם אותה בדייקנות מילה במילה, היה יושב אצל החכם ואומר לפניו את הנוסח של המשנה, והחכם היה שומע ומבאר את העומק. מוכח מזה כמו שראינו ברמב"ם שהחכם עצמו לא היה זוכר את המשנה מילה במילה (יש ראיות גם שחכמי התלמוד לא היו זוכרים את פסוקי התנ"ך היטב כלשונם, ולפעמים שיבשו אותם כשאמרו מהזכרון, ורבי עקיבא איגר כבר עמד על זה), ורואים גם שמי שזכר את המשנה לא היה נחשב חכם ולא שמעו ממנו ביאורים, התייחסו אליו רק כמכשיר הקלטה מהלך.

לכן בזמננו מה שלומדים בישיבות "בקיאות", ללמוד רק את מה שכתוב כפשוטו ולנסות לזכור, הוא בזבוז זמן ואין לזה שום ערך, ואדרבא זה לא לימוד חי ושמח, וזה משניא את התורה על הצעירים והופך אותה לחומר משעמם כמו הלימודים בתיכון לבגרות, וזה חורבן נורא. וממילא הם שואלים מה יתן ומה יוסיף לזכור מאות דפי גמרא ולהיבחן עליהם, אפשר במקום זה ללמוד תיכנות מחשבים.

בישיבות שלפני המלחמה, לא תמיד למדו "בקיאות", ובמקומות שלמדו זה גם היה בהבנה עמוקה, רק שעמלו להבין רק את שיטת רש"י ורק את התחלת העניין העיוני שיש בדף הזה, את הקושיות שמובילות אליו, ולא נכנסו לכל השיטות ולכל המקומות האחרים שאותו תוכן עיוני נדון בהם ואל התאמצו לעמול להכנס עוד ועוד לתוך העומק שיש בו מדרגות מדרגות רבות של עומק, וככל שהעניין מעמיק יותר, קשה לזכור אותו ברור ומסודר. לכן כדי שתהיה אחיזה, למדו רק עד רמה מסויימת של עומק וקראו לזה בקיאות. ולא הספיקו כמויות רבות של דפים כמו שעושים היום, ובטח לא עלה על הדעת להיבחן על זה, והבחורים המוכשרים התגאו שהם היו פטורים מלימוד הבקיאות.

.

.

מה שכתב הרמב"ם שאין אדם בעולם שיכול לזכור את כל התלמוד, לכאורה קשה, שאם יש גדול אמיתי בתורה, ובמקרה יש לו כשרון מסויים, נניח שהוא מוזיקלי או שחמטאי או מהיר ריצה וכיו"ב, מה שנפל בחלקו כשרון כזה לא בהכרח סותר את היותו גדול בתורה. ואולי אפשר שאם במקרה נפל בחלקו של תלמיד חכם אמיתי כשרון כמו של הפקיד בעירייה ולכן הוא זוכר את כל התלמוד, זה אפשרי.

אפשר שהרמב"ם דיבר על הרוב ואל התייחס לצירוף מקרים נדיר. בזמננו שהכל לפי ההמון, רק מי שמראש יש לו כשרון של פקיד בעירייה יכול להיות מועמד להחשב גדול בתורה, ולכן יצא שהגדולים ברובם הם בעלי כשרון כזה. אבל בזמן הרמב"ם שלא היתה שייכות בין גדלות בתורה לכשרון כזה, כיוון שפחות מאחד מאלף מהאוכלוסיה הם בעלי כשרון כזה, היו גם בין החכמים רק אחד מאלף עם כשרון לזכור הכל והרמב"ם לא התייחס לזה.

אפשר גם שמי שיש לו כשרון ריצה יכול להיות חכם אמיתי, אבל חכם לא ישקיע בכשרון כזה לפתח אותו ולעמול בו כדי להחשב אלוף הריצה. אולי גם מי שיש לו כשרון לזכור צריך להשקיע בזה עמל לדפדף בתלמוד הרבה ולשנן, וחכם אמיתי לא ישקיע בהבלים כאלה את זמנו וכוחו.

.

ידוע שהגר"א והגאון הרוגוצ'ובר זכרו היטב את כל התלמוד מילה במילה, וזה לכאורה לא כמו שהרמב"ם כותב, ולכאורה לומדים מזה שאין ראייה שכל מי שזוכר היטב את התלמוד הוא בהכרח לא תלמיד חכם אמיתי, ורק איש פשוט בתחפושת של חכם.

באמת אמרו כבר על שני אלה שהם מיוחדים ויוצאי דופן גם לפי ערך תקופת הראשונים, ואין לי השגות באנשים כאלה ואינני יודע לומר על זה דבר. אמנם אלה יוצאים מהכלל, והכלל נשאר עומד במקומו שזכרון היטב של התורה עד רמה שזוכר כל הלכה איפה סוגיית התלמוד שהיא נדונה בה, זה מעיד על חוסר גדלות אמיתית בתורה.

אצל הרבה מאותם זוכרים מופלגים יש ביקורת על המעמיקים, לפעמים באופן מוסווה ולפעמים באופן בוטה, תלוי בדרך כלל ברקע שגדלו בו, ולפעמים באופיים ובמידת יהירותם. וזה מה שאמרו חז"ל שבעלי משנה שונאים את בעלי הגמרא.

.

.

.

(שאלו שבכל מקום אני מדבר לטובת החומריות, שזה רובד שהוא חלק אורגני ממציאות האדם וחייו, ואף הוא היסוד לשמחת חיים ובכלל חיוניות ואסור לנסות לפגוע בו, אלא להיפך, לטפח אותו בכל צרכיו.

כל זה הוא רק במקום שהצד שנקרא חומריות, הוא הצד של כח הדמיון, שהוא גם צד הילד שבנו, מצטרף לצד המופשט הרוחני השכלי ומתאחד איתו כשכל צד תופש את מקומו הנכון בקומה הכללית של האדם. כמו במשפחה שהילדים והמבוגרים לכל אחד מקומו, והם יכולים וצריכים לחיות ביחד כשהצרכים של כולם מטופחים. המלחמה נגד החומריות היא רק במקום שהיא מורדת ושמה את עצמה בראש. כמו ילד שלא מוכן כלל להקשיב להוריו ולכבד אותם ולהבין שיש דברים שם היודעים יותר ממנו, אלא הוא בטוח שהוא יודע יותר מהם והוא זה שצריך לנהל לפי תפישתו את החיים של כל המשפחה ואת ההורים הוא מנסה להשתיק באלימות. ילד חצוף כזה אומרים לו שהוא שטחי ושהוא צריך להכיר בזה ולתת את המקום למי שחכם ובוגר יותר ממנו. מול זה כל הדיבור בגנאי החומריות, וזו גם כוונת הרמב"ם שלפעמים מדבר בחריפות נגד דעת ההמון ונגד החומריות. בעלי המשנה שונאים את בעלי התלמוד כי הם חושבים שהם יודעים תורה יותר מהם. אם יש אדם שבטבעו מתאים לו ללמוד רק משנה ולא לעמול בהעמקה, והוא לא חושב שאם הוא יודע היטב משניות הוא עדיף בחכמתו על ראש הישיבה העמקן, אז הוא ברוך ואהוב מאוד ועליו לא נאמר שום גנות חלילה. וגם אם הוא רק אומר תהילים או רק מוכר בחנות ונושא ונותן באמונה הוא חביב לא פחות מתלמידי החכמים, כמו שילד חביב לא פחות מההורים. וחלילה לתלמיד חכם להתייהר על אדם כזה.

.

ברכות דף י"ז עמוד א':
מרגלא בפומייהו דרבנן דיבנה [מורגל בפיהם של רבותינו שביבנה]: אני בריה [בנו. של הקב"ה] וחברי [עם הארץ] בריה [בנו]. אני מלאכתי בעיר והוא מלאכתו בשדה [כלומר נוחה מלאכתי ממלאכתו. רש"י]. אני משכים למלאכתי והוא משכים למלאכתו. כשם שהוא אינו מתגדר במלאכתי [מתגדל לתפוש אומנותי. רש"י], כך אני איני מתגדר במלאכתו. ושמא תאמר אני מרבה והוא ממעיט [ושמא תאמר הדין עמו שאינו מתגדר במלאכתי, שאילו היה תופס אומנותי לא היה לו לב פתוח להרבות בתורה כמותי, והיה ממעיט ואין לו שכר. רש"י], שנינו: "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים".)