עוד מקור:
עוד מקור מהמורה נבוכים למה שדיברנו בשיעור, (לא הבאתי אותו בשיעור), חלק ב' פרק מ':
"כבר התבאר תכלית הבאות שהאדם – מדיני בטבע ושטבעו – שיהיה מתקבץ ואינו כשאר בעלי החיים אשר אין לו הכרח להתקבץ. ולרוב ההרכבה בזה המין – מפני שהוא המורכב האחרון כמו שידעת – היה ההבדל רב בין אישיו עד שאפשר שלא תמצא שני אנשים מסכימים במין ממיני המידות כמו שלא תראה צורותיהם הנראות – שוות. ועילת זה – התחלף המזג ויתחלפו החמרים ויתחלפו גם כן המקרים הנמשכים אחר הצורה – כי לכל צורה טבעית קצת מקרים מיוחדים נמשכים אחריה בלתי המקרים הנמשכים אחר החומר. ואין כיוצא בזה ההתחלפות האישי הגדול נמצא באחד ממיני בעלי החיים; אבל ההתחלפות בין אישי כל מין מתקרב מלבד האדם.
[…]
ומפני שטבעו נותן שיהיה בין אישיו זה החילוף וטבעו צריך אל הקיבוץ צורך הכרחי – אי אפשר בשום פנים שישלם קיבוצו אלא במנהיג בהכרח ישער פעולותיהם וימלא המחסר וימעיט מן המרבה ויחזוק פעולות ומדות ויעשום כולם על חק אחד תמיד עד שיעלם ההתחלפות הטבעי ברוב ההסכמה ההנחיית ויסודר הקיבוץ:
ולזה אומר שהתורה אף על פי שאינה טבעית יש לה מבוא בענין הטבעי. והיה מחכמת האלוה בהעמיד זה המין – למה שרצה מציאותו – ששם בטבעו שיהיה לאישיו כח הנהגה. ומהם – מי שיהיה הוא עצמו אשר ניבא בהנהגה ההיא והוא הנביא או מניח הנימוס; ומהם – מי שיהיה לו כח לחייב לעשות מה שצוה הנביא ההוא ולהמשך אחריו ולהוציאו לפועל והם – המלך הלוקח הנימוס ההוא והמתפאר בנבואה הלוקח מתורת הנביא אם כולה או מקצתה – יהיה לקיחתו הקצת והניח הקצת אם בעבור שזה היה יותר קל עליו או בעבור שיביא לחשוב שאלו הענינים באו לו בנבואה ואינו נמשך בהם אחר זולתו – על צד הקנאה. (עיין עוד שם)"
מה שכתב שהתורה אינה טבעית אבל יש לה מבוא בעניין הטבעי, זה מה שדיברנו, וכתב במורה נבוכים א' ע"ב, שהשכח הטבעי השימושי שהאדם נולד איתו, והוא נראה כמו השכל הטבעי של בעלי החיים, הוא מבוא לתורה שהיא השגת השכל העיוני את האלוהות. שהשכל העיוני הוא אופן התפתחות ואופן שימוש של השכל הטבעי ולא עניין נפרד מהשכל הטבעי. הטבע עצמו הוה ההקדמות, וממנו עצמו מתגלה המופשט האלוהי, ואין חילוק ביניהם מצד המהות עצמה.
.
.
.
.
אעתיק לכאן גם את הקטע מחלק א' פרק ע"ב שדיברנו עליו בשיעור:
"ודע, כי זה שאמרנוהו כולו מדמות העולם בכללו באיש מבני אדם, לא מפני זה נאמר באדם, שהוא עולם קטן, כי זה הדמיון כולו נמשך בכל איש מאישי בעל החיים השלם באבריו; שלא שמענו כלל אחד מן הראשונים אמר כי החמור או הסוס עולם קטן. ואמנם נאמר באדם זה, מפני הדבר שייוחד בו האדם, והוא הכח המדבר, רצה לומר השכל ההיולאני, אשר זה הענין לא ימצא באחד ממיני בעל החיים זולתו. ובאור זה, כי כל איש מאישי בעלי חיים לא יצטרך בהמשכת מציאותו אל מחשבה והשתכלות והנהגה, אבל ילך ויעשה לפי טבעו, ויאכל מה שימצא ממה שייטב לו, וישכון באי זה מקום שיזדמן לו, וישכב עם אי זו נקבה שימצא בשעת הערת חמומו, אם יהיו לו עתת הערת חימום. ויתמיד בזה אישו המדה אשר יתמיד, וימשך מציאות מינו, ואינו צריך כלל לאיש אחר ממינו יעזרהו ויסמכהו על עמידתו, עד שיעשה לו דברים לא יעשם הוא בעצמו. אמנם האדם לבד, אילו ישוער איש ממנו לבדו, נמצא שיהיה נעדר ההנהגה ושב כבהמות, היה אובד לשעתו, ולא היה מתקיים אפילו יום אחד אלא במקרה, רצה לומר שימצא במקרה דבר יזון בו. והוא בעבור שמזונותיו אשר בהם עמידתו צריכים אל מלאכה והנהגה ארוכה, לא תשלם אלא במחשבה והשתכלות בכלים רבים ובאישים רבים, יתייחד כל אחד מהם בעסק אחד, ולזה הוא צריך למי שינהיגם ויקבצם עד שיסודר קיבוצם וימשך להעזר קצתם בקצתם. וכן השמרו מן החום בזמן החום ומן הקור בזמן הקור, והסתרו מן המטר והשלג ונשיבת הרוחות, צריך לזימון הכנות רבות, לא תשלם אחת מהם אלא במחשבה והשתכלות. ומפני זה נמצא בו זה הכח הדברי, אשר בו יחשוב ויסתכל ויעשה ויכין ויזמן במינים מן המלאכות מזוניו וכנו ולבושו, ובו ינהיג כל אברי גופו עד שיעשה מהם הראש מה שיעשה, ויתנהגו האברים אשר תחת יד האברים הראשיים במה שיתנהגו. ובעבור זה, אילו דמית בנפשך אחד מבני אדם נשלל זה הכוח, מונח עם הכוח החיוני לבד, היה אובד לשעתו. וזה הכוח נכבד מאד, יותר נכבד מכל כוחות בעלי חיים. והוא גם כן נעלם מאד, לא תובן אמיתתו בתחילת הדעת המשתתף כהבנת שאר הכוחות הטבעיות.
כן במציאות, דבר אחד הוא המנהיג לכללו המניע לאבריו, הראש הראשון אשר נתן לו כוח ההנעה, עד שהנהיג מה שזולתו. ואילו ידמה האדם בנפשו ביטול הענין ההוא, בטל מציאות זה הכדור בעצמו, הראש ממנו ואשר תחת יד הראש; ובדבר ההוא ימשך מציאות הכדור בכל חלק ממנו. והדבר ההוא, האלוה יתעלה שמו. ולפי זה הענין לבד נאמר באדם לבדו שהוא עולם קטן, מפני שבו התחלה אחת היא המנהיגה לכולו. ומפני זה הענין נקרא השם יתברך בלשוננו חֵי העולם, ונאמר: "וישבע בחי העולם" (דניאל יב, ז)."
.
.
.
.
עוד מקור שלא דיברנו עליו בשיעור, בו כתוב שהשכל הטבעי השימושי שנולדים איתו, הוא השכל בכח, הוא אותו שכל שהוא השכל בפועל (אם משתמשים בו להסתכל כלפי מעלה אל מקור המציאות). ואותו שכל מופשט שמשיג דעת אלוהים, הוא אחד עם השכל שבו משיגים את המידות הטובות שהן כללי ההתנהגות החומריים בטבע והוא צד השכל הטבעי והם עניין אחד. זה לשון המורה נבוכים ג' נ"ד (פרק הסיום שבו הוא כולל את פרי לימוד כל הספר. האחדות של הכוחות השכליים בה מונחת האפשרות להידבק באלוה בכל כוחות האדם ולהשיג בזה סוד מעשה מרכבה, והיא התיקון לשבירת הכלים שביאר במו"נ א' ב'. ):
"שם חכמה נופל בלשון העברי על ארבעה דברים. הוא נופל על השגת האמיתות אשר תכלית כונתם – השגתו יתברך- אמר "והחכמה מאין תמצא וגומר" ואמר "אם תבקשנה ככסף וגומר" – וזה הרבה. ונופל על ידיעת המלאכות איזו מלאכה שתהיה "וכל חכם לב בכם" "וכל אשה חכמת לב". ונופל על קנות מעלות המדות "וזקניו יחכם" "בישישים חכמה" – כי הדבר שיקנה האדם בזקנה לבד הוא ההכנה לקבל מעלות המדות. ונופל על הערמה והתחבולה "הבה נתחכמה לו"; ולפי זה הענין אמר "ויקח משם אשה חכמה"; – רצונו לומר בעלת ערמה ותחבולה; ומזה הענין – "חכמים המה להרע" [זה מה שכתב במו"נ א' ז' על אותם בני אדם שהם כמו בעלי חיים ונקראים שדים כי חכמתם היא סיבה לנזק]; ואפשר שיהיה ענין חכמה בלשון העברי מורה על הערמה ושימוש המחשבה. ופעמים תהיה הערמה ההיא וההתחכמות – לקנות מעלות שכליות או לקנות מעלות מדות או ללמוד מלאכת מעשה או תהיה ברעות ובמדות מגונות. הנה התבאר שחכם יאמר לבעל המעלות השכליות ולבעל מעלות המידות ולכל בעל מלאכת מעשה ולבעל תחבולות במעשים מגונים וברעות:
ולפי זה הבאור יהיה החכם בכל התורה על אמיתתה נקרא חכם משני פנים מצד מה שכללה התורה מהמעלות השכליות ומצד מה שכללה ממעלות המדות [כאן היא אחדות השכל הטבעי והשכל העיוני]. אלא מפני היות השכליות אשר בתורה מקובלות בלתי מבוארות בדרכי העיון נמצא בספרי הנביאים ודברי החכמים שמשימים ידיעת התורה מין אחד והחכמה הגמורה מין אחר – החכמה ההיא הגמורה היא אשר התבאר בה במופת מה שלמדנוהו מן התורה על דרך הקבלה מן השכליות ההם. וכל מה שתמצא בספרים מהגדלת החכמה וחשיבותה ומיעוט קוניה "לא רבים יחכמו" "והחכמה מאין תמצא וגומר?" וכיוצא באלו הפסוקים הרבה – כולם יורו על החכמה ההיא אשר תלמדנו המופת על דעות התורה. אמנם בדברי החכמים ז"ל הוא גם כן הרבה מאד – רצוני לומר שגם הם משימים ידיעת התורה מין אחד וישימו החכמה מין אחר – אמרו ז"ל על משה רבנו "אב בחכמה אב בתורה אב בנביאים"; ובא בשלמה "ויחכם מכל האדם" – אמרו "ולא ממשה" – כי הוא רוצה באמרו מכל האדם – מכל אנשי דורו; – ומפני זה תמצא שהוא זוכר הימן וכלכול ודרדע בני מחול החכמים המפורסמים אז:
וזכרו החכמים ז"ל גם כן שהאדם נתבע בידיעת התורה תחילה ואחר כך הוא נתבע בחכמה ואחר כך הוא נתבע במה שראוי עליו מתלמודה של תורה – רצוני לומר להוציא ממנו מה שראוי לעשות. וכן ראוי שיהיה הסדר שיודעו הדעות ההם תחילה על דרך קבלה ואחר כך יתבארו במופת ואחר כך ידוקדקו המעשים המטיבים דרכי האדם."
.
.
.
.
אני מפנה לתגובה ששם נוסף ביאור ארוך בעניינים חשובים ויסודיים. שם הזכרתי את דברי טולסטוי באנה קרנינה לקראת סופו, ואי אפשר להכניס צילום לתגובה אז אני מכניס אותו לכאן:
שיעור שבועי על מורה נבוכים - על ידי ניר שטרן 
האמירה של אבן סינא שההורים והעצים שואפים למעלה וכו' לא מסתדרת לי. הקדמונים באמת האמינו שאלוהים נמצא "למעלה", אחרי הכל זאת מחשבה די הגיונית כשאין לך כלי מדידה ומחקר שיספקו לך מידע על גרמי השמיים. משם צומחות כל התורות על הגלגלים או האסטרולוגיה, זה נראה באמת כאילו האדם למטה על הארץ ובשמיים יש משהו אחר. אבל היום אין הבדל בין השמיים והארץ, הלמעלה והלמטה שותקים ודוממים באותה צורה. העצים שואפים למעלה כי הם רוצים את אור השמש, כמו שהאדם מחפש מים (והוא דווקא חופר למטה).
אהבתיאהבתי
יש שיחה של המהרי"ל בלוך מטעלז, בקישור הזה
https://www.hebrewbooks.org/39046
עברו יותר משלושים שנה מאז שקראתי ואני מן הסתם לא מדייק בדבריו, בכל אופן אני כותב את התוכן לפי מה שהבנתי ונשאר בזכרוני, מה שאינו משלו יהיה פרשנות או תוספת משלי.
לכאורה הלשון 'לעלות למעלה' המובן הראשון שלה הוא באופן גשמי פשוט, כמוש עולים לקומה שנייה בבניין. והמובן של מילים כמו לעלות במדרגות התורה, או אדם נעלה, איש המעלה, וכיו"ב זה רק השאלה, מטאפורה. ברור שגם כשאומרים על הבורא שהוא נעלה על כל גויים וכיו"ב זו מטאפורה כי אין לו גוף גשמי ולא שייך למעלה אצלו.
אבל זה לא נחווה אצלנו כשימוש במטאפורה כמו שדוד אמר אני כציפור בודד על גג, שאצל דוד מרגישים שהוא אל ציפור וזה רק דימוי. אבל כשאומרים על אדם שהוא נעלה, או עולה במעלות החכמה, זה נתפש כשימוש לשון עיקרי, כמו שבאמת הוא עולה. אלא אלה שמות משותפים ולא סתם מטאפורה.
גם כשאומרים על מישהו שהוא אדם גדול, זה לא כמו לומר מטאפורה אלא זה כמו לומר ממש, שהוא במציאות ממש גדול. רבי ירוחם שואל למה הכנסת האורחים של אברהם גרמה לזכויות כל כך גדולות, הרי גם בינינו יש אנשים שמכניסים אורחים בלב שלם, והוא מבאר שאברהם היה גדול, זה כפשוטו, הוא ממש גדול ולכן מעשיו גדולים ולכן יש להם כח השפעה גדול על המציאות.
גם אם אומרים על מישהו שהוא אדם חם או אדם קר, אדם יבש או אדם מלא לחלוחית, וכל כיו"ב.
העניין הוא שמושג של למעלה ולמטה נמצא במופשט כמציאות ממש, ודווקא הלמעלה הגשמי הוא הנולד ונגזר.
בהלכות יסודי התורה ב' ביאר מהו עניין למעלה ולמטה:
"וּבַמֶּה יִפָּרְדוּ הַצּוּרוֹת זוֹ מִזּוֹ, וַהֲרֵי אֵינָן גּוּפִין? לְפִי שֶׁאֵינָן שָׁוִין בִּמְצִיאָתָן, אֶלָּא כָּל אֶחָד מֵהֶן לְמַטָּה מִמַּעֲלָתוֹ שֶׁלַּחֲבֵרוֹ, וְהוּא מָצוּי מִכֹּחוֹ, זֶה לְמַעְלָה מִזֶּה, וְהַכֹּל נִמְצָאִים מִכֹּחוֹ שֶׁלְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְטוּבוֹ. וְזֶה הוּא שֶׁרָמַז שְׁלֹמֹה בְּחָכְמָתוֹ וְאָמַר: ״כִּי גָבֹהַּ מֵעַל גָּבֹהַּ שֹׁמֵר, וּגְבֹהִים עֲלֵיהֶם״ (קהלת ה,ז).
(ו) זֶה שֶׁאָמַרְנוּ ׳לְמַטָּה מִמַּעֲלָתוֹ׳ – אֵינָהּ מַעֲלַת מָקוֹם, כְּמוֹ אָדָם שֶׁיּוֹשֵׁב לְמַעְלָה מֵחֲבֵרוֹ, אֶלָּא כְּמוֹ שֶׁאוֹמְרִים בִּשְׁנֵי חֲכָמִים שֶׁאֶחָד גָּדוֹל מֵחֲבֵרוֹ בְּחָכְמָה, שֶׁהוּא לְמַעְלָה מִמַּעֲלָתוֹ שֶׁלָּזֶה, וּכְמוֹ שֶׁאוֹמְרִים בָּעִלָּה, שֶׁהִיא לְמַעְלָה מִן הֶעָלוּל."
לומר שא' למעלה מב', הכוונה שא' הוא סיבה למציאותו של ב'. זה הפירוש של שמיים וארץ בפסוק בראשית ברא כו', כי אז עוד לא היה מקום פיזי. השמיים הם ה'למעלה' מבחינת הסיבה.
'הלמעלה' הארצי הגשמי לא מנותק מה'למעלה' המופשט. אלה שמות משתתפים שבעומק מובנם אחד. ה'למעלה' המופשט מצטמצם לגילוי בעולם החומרי כ'למעלה' גשמי.
כשאדם חושב על סיבת מציאותו הוא פונה באופן טבעי כלפי מעלה, כי זה המשל. העולם החומרי הוא כמו משל, וזה משל ונמשל שיש ביניהם אחדות אורגנית.
בברכות, דף מ"ח, עמוד א' (מתורגם):
אביי ורבא ישבו [בילדותם] לפני רבה, אמר להם: למי מברכים? אמרו לו: לרחמן (הקב"ה).
והרחמן איפה יושב?
רבא הצביע למעלה אל התקרה. ואביי יצא החוצה והצביע לשמיים.
אמר להם רבה: שניכם חכמים תהיו. כמו שאומרים אנשים: "כל דלעת ודלעת משעה שמתחיל בה השרף (כלומר, כאשר הדלעת מתחילה לגדול) יודעים (מה יצא ממנה) (כלומר, משל הוא שלפי מה שהוא בצעירותו יודעים מה יהיה בבגרותו).
רבא ידע גם בילדותו שהקב"ה לא נמצא בתקרת הבית. ובכל זאת הוא הצביע אל התקרה. כי הבין שזה לא 'למעלה' גשמי אלא התפישה שהקב"ה למעלה היא נובעת מתפישה פנימית שהקב"ה הוא סיבת המציאות. כנראה זה גם האיר על כוונת אביי שלא התכוון שהקב"ה נמצא פיזית בשמיים אלא גם הוא התכוון לסיבת המציאות, רק שהוא תפש את זה על כל העולם ולא רק במקום שישבו.
במורה נבוכים ב' ד' כתב:
"ויתחייב גם כן מזה שיהיה לגלגל תשוקה למה שציירהו, והוא הדבר האהוב, והוא האלוה יתעלה שמו. ובאלו הפנים אמר שיניע האלוה הגלגל; רצוני לומר, בהיות הגלגל כוסף להדמות במה שהשיג, והוא העניין ההוא המצויר, אשר הוא בתכלית הפשיטות, ואין שינוי בו כלל ולא התחדשות עניין, והטוב ממנו שופע תמיד. ואי אפשר כן לגלגל, מאשר הוא גשם, אלא אם תהיה פעולתו תנועת סיבוב, לא דבר אחר – כי זה תכלית מה שאפשר בגשם שתתמיד פעולתו עליו, והיא הפשוטה שבתנועות ההוות בגוף, ולא יהיה בעצמו שינוי ולא בשפע מה שיתחייב מתנועתו מן הטובות."
יש לגלגל כיסופים מופשטים שנובעים מכך שמציאותו מושפעת עליו ממציאות הבורא, והוא עלול לגבי העילה. זה מתחבר אצלו לתנועה המעגלית. לכאורה מה הקשר, הכיסופים הם עניין מופשט והתנועה הסיבובית היא עניין גשמי. אלא התנועה הסיבובית היא הצורה המופשטת של הכיסופים כשהיא מתלבשת בחומר. על דרך זו התפישה של 'למעלה' היא הצורה המופשטת של הכרה שיש סיבה למציאות, כשהיא מתלבשת בחומר.
אריסטו ידע שהירח הוא גוש אבן.
למשל ב"התהוות בעלי החיים" ג יא 761b16-24
הוא כותב שלכל אחד מהיסודות שייך סוג של בעלי חיים שיש לו אופי ששייך לאותו יסוד. בעולם הארצי יסוד האש לא מתגלה בפני עצמו. האש היסודית לא מאירה ולא חמה, שהרי אם היתה מאירה בלילה השמיים היו מלאים אור, והיא גם לא חמה.
אלא רק השפעת האש על היסודות האחרים מתגלה בעולם, וההשפעה הזו גורמת שאותם יסודות מושפעים יאירו ויתחממו. לכן אין לחפש את היצורים ששייכים ליסוד האש בעולם הארצי.
היסוד שמרוחק במדרגה השלישית מהארץ הוא האש. המדרגה הראשונה הם המים, המדרגה השנייה היא הרוח, והמדרגה השלישית היא האש. מעל גלגל האש המקיף את הארץ נמצא גלגל הירח, הם גובלים זה בזה, ולכן לירח יש שייכות עם האש היסודית עצמה, ולא רק השפעותיה על היסודות האחרים. לכן יצורים ששייכים ליסוד האש יש לחפש אותם באזור של הירח שיש לו מגע עם יסוד האש.
כלומר יש לירח פני שטח שיכולים ללכת עליו בעלי חיים.
בעיונים בפילוסופיה אריסטוטלית רשימה 50 הארכתי בזה, שבאמת החומר החמישי נמצא גם בכל דבר שעל הארץ, והחומר של ארבעת היסודות נמצא גם בכל גרמי השמיים, ואין הבדל מבחינה זו. ההבדל הוא מה שנראה בעיני האדם.
יש באנה קרנינה של טולסטוי קטע, לקראת הסוף, שנאמר בשם איכר שנקרא אפלטון, הוא מדבר שם על אמונה, וכותב שהאמונה היא כשהוא הסתכל בשמי הלילה ופתאום תפש שבאמת הכוכבים סובבים סביב הארץ.
התפישה של הקדמונים היא שהמציאות כולה היא דיבור. בעשרה מאמרות נברא העולם. יום ליום יביע אומר וכו', לעולם ה' דברך ניצב בשמיים. זה כמו למשל כשרואים סרט, הקהל רואה דמויות ועלילות, ואת הסיפור שהבמאי בא לספר. יבוא מדען ויגלה שאין כאן באמת אנשים ועלילות אלא יש רק בד לבן ופנס שמאיר עליו דרך שקופיות מתחלפות. המדען לא סותר את מה שכן יש כאן דמויות ועלילות שהבמאי מספר. העולם בא לדבר איתנו, לספר לנו סיפור, הסיפור שאדם פשוט רואה בתמימות, בהקשבה לאמירה שנאמרת במציאות החיה והמדברת, הוא שהשמש סובבת סביבו. המדען בא ואומר שהאפקט הקולנועי הזה של הבמאי שהוא הקב"ה מושג בדרכים טכניות כך וכך (בברכות י' א' נאמר שאין צייר כאלוהינו, והציורים שלו הם לא כמו ציורים של צייר בשר ודם אלא הדמויות שלו תלת ממדיות וחיות ונעות. כלומר הם ראו בטבע הצגת קולנוע עוד לפני שהמציאות את הקולנוע).
אפשר שההצגה היא על ידי דרכים אחרות ממה שמוצג, כדי להראות שזה סיפור, שיש פה במאי שמתבטא. אם במציאות הפיזית באמת השמש היתה סובבת סביב בהארץ לא היה לנו פתח לראות שיש כאן במאי שמספר סיפור, היינו חושבים שזה סתם ככה. אבל אחרי שיש סתירה, שטכנית הארץ מסתובבת, ומצד החווייה של האדם התמים המאמין הוא חווה שהשמש מסתובבת, זה מראה לו שהחוויה שלו היא בכוונה תפורה לפי מידותיו ותמימותו כדי לספר לו את הסיפור.
טולסטוי מתאר את המעבר מלחיות במציאות אילמת וסתמית לחיים במציאות שהיא מדברת, מספרת סיפור, זה רגע ההתגלות של האמונה, עצם האמונה. להקשיב למה שחי במציאות ומדבר באמצעותה. לכן עצם ההתגלות של האמונה היא בתפישה שהכוכבים הם שסובבים סביב הארץ.
אכניס את הצילום של הדף מטולסטוי לסוף הרשימה (בתגובה אי אפשר).
מבחינה זו רואים בשמיים (במבט התמים הטבעי הפשוט של המאמין) את התנועות והכוחות והממדים יותר מאשר את החומר של ארבעת היסודות, ולכן הם הגילוי לבחינה הזו שהיא החומר החמישי. אבל אם נוסעים לשם אז כבר רואים שם במבט פשוט ותמים גושי אבן כמו על כדור הארץ. זה לא סותר מבחינת הסיפור, מכל נקודת מבט יש סיפור שונה.
רבי ירוחם מדבר על זה, בברכת הלבנה, שאומרים
"פּוֹעֵל אֱמֶת שֶׁפְּעֻלָּתוֹ אֱמֶת. וְלַלְּבָנָה אָמַר שֶׁתִּתְחַדֵּשׁ עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת לַעֲמוּסֵי בָטֶן שֶׁהֵם עֲתִידִים לְהִתְחַדֵּשׁ כְּמוֹתָהּ."
והוא שואל שהרי אנו יודעים, וגם הקדמונים בזמן אריסטו והתורה ובעיקר המצרים ידעו היטב, שחידוש הלבנה הוא פעולה טבעית וזה כמו שאבן נופלת על הארץ, שאין בזה גילוי אלוהות מיוחד יותר מכל שאר הטבע. והוא למד מזה את התמימות הנדרשת ממאמין, להסתכל במבט של ילד.
מותר ואף מצווה להיות מבוגר וחכם לדעת את המדע ולדעת את חוקי תנועות הכוכבים והירח לפי מכניקת ניוטון או תורת היחסות. הרובד של אמונה פשוטה רגשית תמימה שבנוייה על כח הדמיון אמור לחיות במקביל בלי ששני הרבדים יפגעו זה בזה. והרובד התמים הוא חי ומפותח יותר ככל שהוא ילדותי וחווייתי יותר.
הצמחים גם הם ילדותיים, ופועלים וחיים לפי כח הדמיון, וכשהם נכספים למקור שלהם הם שואפים כלפי מעלה. כמו אביי ורבא בילדותם שהצביעו למעלה. ויש גם תנועה כלפי מטה להשריש באדמה עמוק ככל הניתן. זו תנועה כפולה, להימתח גם כלפי מעלה וגם כלפי מטה. לא אכנס כאן לנסות להאריך בזה, אבל הכיוונים של למעלה ולמטה משלימים זה את זה ומצטרפים, ולא סותרים.
אהבתיאהבתי
ההרים*
אהבתיאהבתי