א. לא הבנתי את האמירה שהמחשבות של האדם הן חלק ממנו באיזשהו אופן. או שאולי המילה "מחשבות" לא מתארת מה שאתה אומר. ברגע אחד ביום יכולות להיות מחשבות נוראיות של שנאה, תאווה, כעס, וכו' וכו'. האם הן חלק ממני? ולהיפך, גם אם פתאום הייתה לי איזו תובנה גאונית – האם היא חלק ממני? האם היא שלי באיזשהו אופן? אם היא נכונה אז היא פשוט נכונה, אין לי שום בעלות עליה.
ב. לא הבנתי את ההפרדה בין שכל שימושי לשכל ששואף למעלה. למה השאיפה למעלה מוגדרת שכל? גם לפי מה שלמדנו היא לא מגיעה מהשכל אלא מתחושת ההעדר, החסרון, הריק. זה משהו הרבה יותר רגשי משכלי.
אנחנו מנסים ללמוד הגדרה של 'שכל' שהיא שונה מההגדרה שאנו רגילים אליה. זה בעצם עיקר מה שהמורה נבוכים בא ללמד, זה העניין של סוד מעשה מרכבה.
כתוב " ונחמד העץ להשכיל", וכתוב "ומצא חן ושכל טוב בעיני אלוהים ואדם", וכתוב "משכיל לדוד", ועוד הרבה. השכל פירושו חיבור בדרך של זיווג. העץ נחמד להשכיל, ההשכלה תלויה בחמדה. וגם "והאדם ידע את חוה אשתו ותהר ותלד" ידיעה והשכלה הם אותו עניין. מההשכלה הזו את אשתו היא נכנסה להריון. על דרך זו אומר אלפארבי בשם אריסטו שמה שהגלגל הראשון משיג את הבורא נולד מזה הגלגל השני, וממה שהגלגל השני משיג את הגלגל הראשון נולד מזה גלגל שלישי וכן הלאה. ההשגה מביאה ללידה, כי היא זיווג.
שכל הוא לא עניין נפרד מרגש. בשמונה פרקים אומר הרמב"ם שכל כוחות האדם הם נפש אחת לגמרי, פשוטה. אין נפשות נפרדות ולא כוחות חיים נפרדים. מונח בזה ששכל ורגש הם לא שני דברים נפרדים. אנחנו מורגלים שהם נפרדים אבל זה גופא הקלקל שקרה בחטא עץ הדעת, ואת זה באים לתקן על ידי עבודת השכל, להחזיר אותו לחיים, לרגש, לחיבור ולזיווג.
בעצם כל קומת האדם היא שכל, אם מגדירים שכל כידיעת מה שמחוץ לתודעה של האדם. הגוף יודע שקר או חם, שחסר לי מזון, וכו'. הרגש שלי יודע שאני רוצה להיות חבר של אנשים אחרים, ויודע גם אם חבר שלי שמח או עצוב, כח הדמיון שלי יודע להתפעל ממראה שמי הלילה או מציור יפה (כח הדמיון ורגש שייכים לאותה קומה באדם). מהכי נמוך עד הכי גבוה הכל הוא שכל, לכל יש יכולת לדעת משהו על העולם שמחוץ לי. הידיעה הזו עניינה להתחבר לעולם שמחוץ לי, וזה בדרך של זיווג, וזה חיבור לכללי שהוא האנושות, והוא עצמו גם חיבור לבורא. בין אדם לחברו שווה לבין אדם למקום. והלכ הוא באופן של ואהבת לרעך הוא כלל גדול. רעך זה חברך כפשוטו וגם הבורא, וכמו שכתב רש"י במסכת שבת על המאמר של הלל למי שבא להתגייר.
ההרגל שלנו ששכל זה רק רובד אחד בקומת האדם, שמנותק מרגש, והוא יודע את מה שבחוץ לא בדרך של זיווג שכלול בו גם רגש וגם ידיעה שכלית כאחד, אלא בדרך של ידיעה אובייקטיבית קרה לוגית "מדעית", זה שורש הקלקול שמנתק אותנו מהכללי ומהבורא.
תנועת המחשבות שלי תמיד נובעת בדרך כלשהי מהרצון שלי להתחבר למציאות. אחרת למה שתהיה תנועה, מה מניע אותה. מחשב לא מפעיל את עצמו מצד הברזלים שבו, למרות שיש בהם יכולת חישוב, הוא צריך חשמל, אנרגיה, זה משול באדם לרגש, תשוקה. מדענים מדברים על "הסקרנות המדעית". למה שתהיה סקרנות? מה מסקרן אותי אם מולקולה מסויימת בנויה משלוש אטומים או מחמש (אני מדבר על מדע שלא נעשה למטרות רווח כלכלי או פיתוח טכנולוגי, שזו מוטיבציה אחרת, ואינה יכולה להספיק לכל הפעילות המדעית שהאדם עושה). אלא זה סוג סקרנות כמו שילד בגיל מסויים מתחיל להסתקרן מבנות. הוא עוד לא יודע מה זו בת ומה זו אהבה ומה הוא רוצה מבנות, אבל סקרנות מתחילה להתעורר. גם המדענים לא יודעים מה בדיוק חסר בעולם שבו אין ידיעה מדעית על שום דבר, אבל הם מרגישים שחסר משהו. בעולם בלי ידיעה מדעית כל כלום, חסרה משמעות, שמחה, אור, יש בדידות וסתמיות ותחושת בהמיות, שקיעה בחומר. כל פעילות מדעית מבוססת על זה, רק שהפילוסופיה הקדומה מבוגרת יותר מהבחינה שהיא יותר יודעת מה היא מחפשת, מה מניע אותה. היא לא כמו ילד בן תשע שמתעניין בבנות בלי לדעת במה הוא מתעניין ולמה, היא יותר כמו בחור בן שמונה עשרה שכבר יודע מה מניע אותו ומה הוא מבקש.
המחשבות שעולות בי הן חלק מעצם מהותי כי הן נובעות מהתשוקה להתחבר. לכאורה ערבבת כאן כי כתבת מחשבות של שנאה, שזה רגש ולא מחשבה במובן הרגיל, וכתבת תובנה גאונית שזה השגה שכלית בלי רגש, לפי המובן הרגיל. אבל באמת צדקת כי הכל הוא מחשבה, רגש הוא סוג של מחשבה. בחטא עץ הדעת הופרדו דרך התפישה של אמת ושקר ודרך התפישה של המפורסמות שזה בעצם רגש כשהוא נותר מנותק מהשכל של אמת ושקר. הנבואה מאחדת לאחד גמור ופשוט את כח השכל וכח הדמיון, זו חזרה למצב שלפני החטא, על זה אנו מנסים לעבוד. והכל הוא עצמי, כי אלה התנועות שלי כשאני נמשך להתחבר אל המציאות שמחוץ לי. התנועות נובעות מעצם הווייתי, כי הכיסופים להתחבר נובעים משם.
איש ואשה מתקוטטים בהכרח, בלי זה הם נשארו שני זרים. החיבור מצריך פירוק של המבנה של האישיות הנפרדת שלי, וזה לא עובר בשקט. אין כתובה שאין בה תגרה. אני בא להתחבר לפי הרצונות שלי, ורוצה שהחוץ יתאים את עצמו אלי, גם אשתי וגם העולם. אני רוצה לטייל לראות את יפי העולם כשמזג האוויר נוח, ואני כועס אם חם או קר מדי. הקב"ה נתן לגויים מצוות סוכה, והוציא חמה מנרתיקה והם בעטו ויצאו. אנחנו כאלה. זה עצמנו ומהותנו. ואם זכינו לתובנה גאונית גם זה אנחנו. זה כן בבעלותך. כבוד חכמים ינחלו, בתחילה תורת ה' ואחר כך נעשית תורתו שלו, של החכם. רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך, גם אם אתה מרגיש שהתובנה הגאונית נפלה עליך ולא באה כתוצאה ישירה מעמל שלך, עדיין זה נעשה שלך כי זה התאחד איתך ומאחד אותך עם המציאות, וגם אם כן עמלת על זה עדיין זה נפל עליך, ועדיין תמיד זה עצמי שלך. העמל בדרך כלל גורם לחיבור יותר, כי הוא שובר ומבטל יותר את ה'עצמי' שרוצה להיות קיים כנפרד. זה התיקון של בזיעת אפיך תאכל לחם, ושל העמל הקשה בלימוד. אבל גם בלי עמל, תמיד זה תוצאה של עמל כלשהו, אין בחינם, אולי זה פרי של יסורים שעברת לפני שנים ועכשיו התבשלו לתובנה, או כל דבר מעין זה.
שיעור שבועי על מורה נבוכים - על ידי ניר שטרן 
א. לא הבנתי את האמירה שהמחשבות של האדם הן חלק ממנו באיזשהו אופן. או שאולי המילה "מחשבות" לא מתארת מה שאתה אומר. ברגע אחד ביום יכולות להיות מחשבות נוראיות של שנאה, תאווה, כעס, וכו' וכו'. האם הן חלק ממני? ולהיפך, גם אם פתאום הייתה לי איזו תובנה גאונית – האם היא חלק ממני? האם היא שלי באיזשהו אופן? אם היא נכונה אז היא פשוט נכונה, אין לי שום בעלות עליה.
ב. לא הבנתי את ההפרדה בין שכל שימושי לשכל ששואף למעלה. למה השאיפה למעלה מוגדרת שכל? גם לפי מה שלמדנו היא לא מגיעה מהשכל אלא מתחושת ההעדר, החסרון, הריק. זה משהו הרבה יותר רגשי משכלי.
אהבתיאהבתי
אנחנו מנסים ללמוד הגדרה של 'שכל' שהיא שונה מההגדרה שאנו רגילים אליה. זה בעצם עיקר מה שהמורה נבוכים בא ללמד, זה העניין של סוד מעשה מרכבה.
כתוב " ונחמד העץ להשכיל", וכתוב "ומצא חן ושכל טוב בעיני אלוהים ואדם", וכתוב "משכיל לדוד", ועוד הרבה. השכל פירושו חיבור בדרך של זיווג. העץ נחמד להשכיל, ההשכלה תלויה בחמדה. וגם "והאדם ידע את חוה אשתו ותהר ותלד" ידיעה והשכלה הם אותו עניין. מההשכלה הזו את אשתו היא נכנסה להריון. על דרך זו אומר אלפארבי בשם אריסטו שמה שהגלגל הראשון משיג את הבורא נולד מזה הגלגל השני, וממה שהגלגל השני משיג את הגלגל הראשון נולד מזה גלגל שלישי וכן הלאה. ההשגה מביאה ללידה, כי היא זיווג.
שכל הוא לא עניין נפרד מרגש. בשמונה פרקים אומר הרמב"ם שכל כוחות האדם הם נפש אחת לגמרי, פשוטה. אין נפשות נפרדות ולא כוחות חיים נפרדים. מונח בזה ששכל ורגש הם לא שני דברים נפרדים. אנחנו מורגלים שהם נפרדים אבל זה גופא הקלקל שקרה בחטא עץ הדעת, ואת זה באים לתקן על ידי עבודת השכל, להחזיר אותו לחיים, לרגש, לחיבור ולזיווג.
בעצם כל קומת האדם היא שכל, אם מגדירים שכל כידיעת מה שמחוץ לתודעה של האדם. הגוף יודע שקר או חם, שחסר לי מזון, וכו'. הרגש שלי יודע שאני רוצה להיות חבר של אנשים אחרים, ויודע גם אם חבר שלי שמח או עצוב, כח הדמיון שלי יודע להתפעל ממראה שמי הלילה או מציור יפה (כח הדמיון ורגש שייכים לאותה קומה באדם). מהכי נמוך עד הכי גבוה הכל הוא שכל, לכל יש יכולת לדעת משהו על העולם שמחוץ לי. הידיעה הזו עניינה להתחבר לעולם שמחוץ לי, וזה בדרך של זיווג, וזה חיבור לכללי שהוא האנושות, והוא עצמו גם חיבור לבורא. בין אדם לחברו שווה לבין אדם למקום. והלכ הוא באופן של ואהבת לרעך הוא כלל גדול. רעך זה חברך כפשוטו וגם הבורא, וכמו שכתב רש"י במסכת שבת על המאמר של הלל למי שבא להתגייר.
ההרגל שלנו ששכל זה רק רובד אחד בקומת האדם, שמנותק מרגש, והוא יודע את מה שבחוץ לא בדרך של זיווג שכלול בו גם רגש וגם ידיעה שכלית כאחד, אלא בדרך של ידיעה אובייקטיבית קרה לוגית "מדעית", זה שורש הקלקול שמנתק אותנו מהכללי ומהבורא.
תנועת המחשבות שלי תמיד נובעת בדרך כלשהי מהרצון שלי להתחבר למציאות. אחרת למה שתהיה תנועה, מה מניע אותה. מחשב לא מפעיל את עצמו מצד הברזלים שבו, למרות שיש בהם יכולת חישוב, הוא צריך חשמל, אנרגיה, זה משול באדם לרגש, תשוקה. מדענים מדברים על "הסקרנות המדעית". למה שתהיה סקרנות? מה מסקרן אותי אם מולקולה מסויימת בנויה משלוש אטומים או מחמש (אני מדבר על מדע שלא נעשה למטרות רווח כלכלי או פיתוח טכנולוגי, שזו מוטיבציה אחרת, ואינה יכולה להספיק לכל הפעילות המדעית שהאדם עושה). אלא זה סוג סקרנות כמו שילד בגיל מסויים מתחיל להסתקרן מבנות. הוא עוד לא יודע מה זו בת ומה זו אהבה ומה הוא רוצה מבנות, אבל סקרנות מתחילה להתעורר. גם המדענים לא יודעים מה בדיוק חסר בעולם שבו אין ידיעה מדעית על שום דבר, אבל הם מרגישים שחסר משהו. בעולם בלי ידיעה מדעית כל כלום, חסרה משמעות, שמחה, אור, יש בדידות וסתמיות ותחושת בהמיות, שקיעה בחומר. כל פעילות מדעית מבוססת על זה, רק שהפילוסופיה הקדומה מבוגרת יותר מהבחינה שהיא יותר יודעת מה היא מחפשת, מה מניע אותה. היא לא כמו ילד בן תשע שמתעניין בבנות בלי לדעת במה הוא מתעניין ולמה, היא יותר כמו בחור בן שמונה עשרה שכבר יודע מה מניע אותו ומה הוא מבקש.
המחשבות שעולות בי הן חלק מעצם מהותי כי הן נובעות מהתשוקה להתחבר. לכאורה ערבבת כאן כי כתבת מחשבות של שנאה, שזה רגש ולא מחשבה במובן הרגיל, וכתבת תובנה גאונית שזה השגה שכלית בלי רגש, לפי המובן הרגיל. אבל באמת צדקת כי הכל הוא מחשבה, רגש הוא סוג של מחשבה. בחטא עץ הדעת הופרדו דרך התפישה של אמת ושקר ודרך התפישה של המפורסמות שזה בעצם רגש כשהוא נותר מנותק מהשכל של אמת ושקר. הנבואה מאחדת לאחד גמור ופשוט את כח השכל וכח הדמיון, זו חזרה למצב שלפני החטא, על זה אנו מנסים לעבוד. והכל הוא עצמי, כי אלה התנועות שלי כשאני נמשך להתחבר אל המציאות שמחוץ לי. התנועות נובעות מעצם הווייתי, כי הכיסופים להתחבר נובעים משם.
איש ואשה מתקוטטים בהכרח, בלי זה הם נשארו שני זרים. החיבור מצריך פירוק של המבנה של האישיות הנפרדת שלי, וזה לא עובר בשקט. אין כתובה שאין בה תגרה. אני בא להתחבר לפי הרצונות שלי, ורוצה שהחוץ יתאים את עצמו אלי, גם אשתי וגם העולם. אני רוצה לטייל לראות את יפי העולם כשמזג האוויר נוח, ואני כועס אם חם או קר מדי. הקב"ה נתן לגויים מצוות סוכה, והוציא חמה מנרתיקה והם בעטו ויצאו. אנחנו כאלה. זה עצמנו ומהותנו. ואם זכינו לתובנה גאונית גם זה אנחנו. זה כן בבעלותך. כבוד חכמים ינחלו, בתחילה תורת ה' ואחר כך נעשית תורתו שלו, של החכם. רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך, גם אם אתה מרגיש שהתובנה הגאונית נפלה עליך ולא באה כתוצאה ישירה מעמל שלך, עדיין זה נעשה שלך כי זה התאחד איתך ומאחד אותך עם המציאות, וגם אם כן עמלת על זה עדיין זה נפל עליך, ועדיין תמיד זה עצמי שלך. העמל בדרך כלל גורם לחיבור יותר, כי הוא שובר ומבטל יותר את ה'עצמי' שרוצה להיות קיים כנפרד. זה התיקון של בזיעת אפיך תאכל לחם, ושל העמל הקשה בלימוד. אבל גם בלי עמל, תמיד זה תוצאה של עמל כלשהו, אין בחינם, אולי זה פרי של יסורים שעברת לפני שנים ועכשיו התבשלו לתובנה, או כל דבר מעין זה.
אהבתיאהבתי