אני מעתיק לכאן מכתב שנוגע לשיעור. היו בו שתי שאלות, האחת האם לדעתי לימוד בספר של אבן סינא שתרגמתי וביארתי, הרמיזות וההערות, יכול להועיל. השנייה היא ההרגה שהמחשבות לא מעוגנות במציאות עצמה.
ראשית, ההתחבטויות שלך מאוד יפות ומבטיחות, מזה צומח משהו אמיתי. לצמיחה יש את הקצב שלה, צריך סבלנות.
לגבי הספר, כתוב שאין אדם למד אלא ממקום שליבו חפץ. הכרתי מישהו שבלי לאכול בשר שלוש פעמים ביום הוא מרגיש שרעב וחלש, בלי תזונה, ויש טבעונים שמקבלים תזונה מסלט ירקות.
אם אתה מרגיש שהספר מזין אותך, אז זה לא נורא שצריך לעיסה רבה וסבלנות רבה. אבל אולי זה לא מזון מתאים בשבילך. אם אני אוכל שלוש פעמים ביום בשר אני ארגיש רע וזה יעשה אותי חולה ולא יוביל אותי לשום מקום טוב.
אתה צריך להרגיש את התיאבון שלך, את ה"מקום שליבו חפץ", מה מעורר בך חשק ותיאבון והנאה. מה שזה לא יהיה – כדאי לך ללמוד שם.
אם זה כן מושך אותך, אני עובד כעת על ספר נוסף של אבן סינא, שנקרא ספר הריפוי. כבר יש כ 150 עמודים שזה מספיק, למרות שלא הכל גמור. יש קישור לזה באתר. זה פחות או יותר אותו הדבר, הוא חוזר על אותם דברים שלימד ברמיזות והערות. רק שהתקדמתי וההסברה כמדומני יותר ברורה, וגם הכתיבה של אבן סינא עצמו קצת פחות חידתית. ברמיזות הוא אומר שזה ספר רק לתלמידים ותיקים שלמדו אצלו אישית ויודעים על מה מדברים, והוא רומז להם רמזים קצרים שיבינו מכח מה שכבר למדו אצלו.
גם מבחינת מלאכת התרגום הטכנית, אני כעת שולט בערבית הרבה יותר ופחות נעזר בתרגום האנגלי, ורכשתי מיומנות במלאכה של תרגום, כך שהניסוח יותר מדוייק ולכן גם אולי יותר מובן.
ספר הריפוי כתוב לכולם, לא רק לתלמידיו. זה לא פופולרי וכמו בן פונה רק לחכמים שעוסקים בזה, אבל בכל זאת פחות חידתי.
אבל גם זה, רק אם הלב שלך מושך אותך לזה וזה מתעכל וטעים ומזין. כל ספר יכול להיות חצץ לשיניים אם הוא לא מתאים לאותו לומד, לא חשוב כמה הספר טוב מצד עצמו.
לגבי השאלה הכללית של 'המחשבות לא מעוגנות במציאות',
זה נושא שכעת הגענו אליו בשיעורים על מורה נבוכים. בעיקר בשיעור 47, אבל זה מתחיל משני השיעורים שלפניו ונמשך בשעור שאחריו שהיה אתמול.
העניין הוא הקשר לעפר. הבאתי גם מקורות לזה מהזוהר וספרים, זה מופיע באתר של השיעורים.
כתוב שאין תפילתו של אדם נשמעת אלא אם כן ישים את עצמו כבשר. ההתחלה היא מלתפוש שאני גוש בשר. עוד לפני יצרים ותאוות ונפש בהמית. פשוט גוש חומר כמו הבשר עוף שיש במקפיא. משם הכל מתחיל, זה הדבר היחיד שהו אמת צרופה, שנוגע בצורה ממשית לגמרי. התסכול, החושך, הסתמיות, המוות, הבדידות, הקור. זו נקודת ההתחלה, זו האדמה שמשם הכל מתחיל לצמוח. זו החווייה היחידה שנוגעת באמת עד הסוף, ממש, אם רק לא נברח מזה. ואנחנו בורחים היטב.
הצמחים לא משתמשים באדמה לצמיחתם, אלא הכל כבר גנוז באדמה והיא זו שמצמיחה ומגלה את הכוחות שגנוזים בה. באופן כזה גם הצמחים אמיתיים.
כתוב קרוב ה' לכל קוראיו, אבל יש סייג, לכל אשר יקראוהו באמת. ה"באמת" שכתוב כאן הוא הבשר עצמו. החושך, הבדידות, החדלון, חוסר האונים, המוות והסתמיות, חוסר התוחלת. ממש קבר. ככה רבי ירוחם פירש את זה, לפי מקורות מחז"ל.
בשיעורים דיברנו על זה יותר,
לדעתי זו הדרך היחידה להגיע לנגיעה במציאות. כל דבר שלא מתחיל מזה הוא בסופו של דבר רק דמיונות, אין לו אחיזה במציאות הממשית.
בסוף השיעור שאלו אבל כל הזמן מלמדים שהעצמיות היא הנפש והנשמה והבשר הוא רק לבוש ולא עצם הדבר. נדבר על זה בשיעור של שבוע הבא.
נראה לי שיכול להוסיף לך לשמוע את זה. זה פחות פילוסופיה גבוהה מופשטת, ויותר המגע שלנו בחיים מהמקום שאנחנו בו.
זה הקישור
0047 – מורה נבוכים א ה (המקום של ההעדר בעבודת האדם) | שיעור שבועי על מורה נבוכים – על ידי ניר שטרן (wordpress.com)
שיעור שבועי על מורה נבוכים - על ידי ניר שטרן 