0042 – מורה נבוכים א ה

קובץ לשמיעה בלבד

סיכום נקודה חשובה ויסודית שלא הודגשה כל צרכה עד עכשיו:

במורה נבוכים א' ע"ב מבאר את הסתירה היסודית שהיא סוד מעשה מרכבה, שמצד אחד הבורא נבדל ונקי לגמרי מכל ענייני העולם, והפירוש שלפי הצד הזה הוא אחד מוחלט פשוט מכל צד בלי מורכבות כלל, ולכן אין לו שייכות לדעת את ענייני העולם כי יש בהם מורכבות, יש מידת החסד ויש מידת הדין, יש סוס ויש כלב, ובאמת לא שייך כלל שיברא את העולם, כי אז הוא צריך שיהיה לו במחשבה או ברצון מושג של סוס ושל כלב, והמחשבה והרצון המוגדרים האלה כבר אינם אחדות פשוטה שעיקרה הוא שהוא נעלה מכל הגדרה, כמו שביאר בפרקי שלילת התארים (חלק א' פרקים נ' עד ס').

מצד שני אין ספק שהוא יודע ומנהיג ומשגיח על כל פרט בעולם, גם הכי קטן, שהרי הכל אינו נמצא אלא מאמיתת הימצאו, ובאמת הכל לא נמצא מחוץ לו, כמו שביאר בהלכות יסודי התורה פרק ב' הלכות ט'-י'. מה שהכל מקבל מציאות מאמיתת הימצאו, אין הכוונה שמקבל כמו מי שמקבל מטבע במתנה וכעת היא שלו, אלא שהכל נמצא כלול במציאותו של הבורא שרק היא המציאות. ואם כן במציאותו יש ריבוי ושינוי ואין זו אחדות פשוטה מוחלטת.

.

.

זה מה שכתב במורה נבוכים א' ע':

"ודע כי הושאל לו ית' 'רוכב שמים' לדמיון הזר המופלא וזה כי הרוכב יותר מעולה מן הנרכב (ולא יאמר 'יותר מעולה' אלא בהקל מן המאמר – שאין הרוכב ממין הנרכב); והרוכב גם כן הוא אשר יניע הבהמה ויוליכנה כאשר ירצה והיא כלי לו ישתמש בה כרצונו והוא נקי ממנה בלתי נדבק בה אבל חוצה לה. כן האלוה (יתעלה שמו!) הוא מניע הגלגל העליון אשר בתנועתו יתנועע כל מתנועע בו והוא ית' נבדל ממנו ואינו כח בו:

ובבראשית רבה אמרו בפרשם למאמרו ית' "מעונה אלוקי קדם" – אמרו "הוא מעון עולמו ואין עולמו מעונו"; וסמכו לזה אמרם "הסוס טפלה לרוכב ואין הרוכב טפלה לסוס – הדא הוא דכתיב "כי תרכב על סוסיך"". זה הוא לשונם והסתכל בו ותבין איך בארו יחסו ית' לגלגל ושהוא כלי לו אשר בו ינהיג המציאות."

.

.

ושם א' ע"ב כתב את הסתירה הזו כך:

"והשם יתברך אינו כוח בגוף העולם, אבל נפרד מכל חלקי העולם;

והנהגתו יתעלה והשגחתו מחוברת לעולם בכללו חיבור נעלם ממנו תכליתו, וכוחות בני אדם מקצרות לדעתו;

כי המופת יעמוד על הבדלו יתעלה מן העולם והנקותו ממנו,

והמופת יעמוד על מציאות מעשה הנהגתו והשגחתו בכל חלק מחלקיו, ואפילו הדק הפחות;

ישתבח מי שנצְחָנו שלמותו!"

.

"המופת יעמוד" הפירוש שאי אפשר כלל לערער על האמת המוחלטת של העניין, כי המופת עליו "עומד", אין אפשרות להפיל אותו.

.

התוצאה מהסתירה הזו היא:

"ישתבח מי שנצְחָנו שלמותו"

.

.

במורה נבוכים חלק א' פרק ל"ב כתוב:

"וכיוצא בזה יקרה לך בהשגות השכליות. והוא, שאתה אם תעמוד על הספק ולא תונה נפשך להאמין כי יש מופת במה שאין עליו מופת, ולא תתחיל לדחות ולגזור בהכזיב מה שלא בא מופת על סותרו, ולא תשתדל להשיג מה שלא תוכל להשיגו, עם זה כבר הגעת אל השלמות האנושי, ותהיה במדרגת רבי עקיבא ע"ה אשר נכנס בשלום ויצא בשלום [כמו שנאמר במסכת חגיגה י"ד ב'], בעיונו באלו העניינים האלהיים.

ואם תשתדל להשיג למעלה מהשגתך, או תתחיל להכזיב הענינים אשר לא בא מופת על סותרם, או שהם אפשריים ואפילו באפשר רחוק, תגיע כאלישע אחר – ואינו שלא תהיה שלם לבד, אבל תשוב יותר חסר מכל חסר, ותתחדש לך אז תגבורת הדמיונים ונטות אחר החסרונות והמידות המגונות והרעות לטרידת השכל ולהכבות אורו"

.

נאמר כן שיש ספק, וכשמגיעים אליו בלימוד יש "לעמוד עליו" ולא להונות את עצמו כאילו יש מופת שיצדיק את אחד מצדדי הספק, או יכזיב את אחד מצדדי הספק. "לעמוד עליו" הפירוש להבין שזה "מעמד שכלי", עניין שבידוע שאין לו הכרעה. יש לקבל את העובדה שזה ספק.

.

לכאורה אם נתקלתי בלימוד בסתירה, למה שאחליט מראש שאין יישוב לסתירה הזו ולא אתאמץ לחפש תירוץ. אם כרגע אינני רואה תירוץ שיכריע כאחד מצדדי הסתירה, אולי אמשיך ללמוד ולחפש ואפשר שלבסוף אמצא תירוץ.

אלא מבואר כאן שמדובר בספק כזה שאנו כבר משיגים את כל אחד מהצדדים שלו ויודעים על כל צד שהוא אמת שאי אפשר לעולם לערער עליה, ולכן ידוע מראש שלעולם לא תימצא הכרעה לספק הזה.

כל העולם הוא תחת ספירת החכמה, השורש הראשון של ספירת החכמה הוא חוק הזהות שמבאר אריסטו (מטאפיזיקה גמא ג' (עמ' 1005ב), ועיין גם במטאפיזיקה קפא פרק ה, 1062א. ועיין בבלוג עיונים בפילוסופיה אריסטוטלית רשימה 49 ורשימה 51). החוק הזה אומר שלא תיתכן סתירה. זה המושכל ראשון הכי ראשוני שכל השכל עומד עליו. לא ייתכן שאחת ועוד אחת שווים שתיים וגם שווים שלוש.

הניסוח של החוק אומר ש א' = א'. א' הוא כל דבר מוגדר, והוא שווה א' ולא שווה ב', כלומר הוא זהה רק לעצמו ולא למשהו מוגדר אחר. אחת שווה אחת ואחת לא שווה שתיים. אחת ועוד אחת שווים שתיים וזה מכריח שאינם שווים מספר אחר משתיים. חתול = חתול, כלומר חתול הוא חתול ואינו כלב.

בלי חוק הסתירה השכל נכבה לחלוטין, לכל מילה יכולה להיות כל הגדרה, אם אמרתי כלב התכוונתי לכלב אבל אפשר שגם לחתול, ואפשר לכל דבר, ואז אין שום מובן למילה.

יש סתירות שרק נדמה כאילו הן סתירות, ואחרי לימוד אנו מגלים שהיתה חסרה לנו ידיעה כלשהי ולכן היה נדמה לנו שיש כאן סתירה, ואחרי שהשגנו את הידיעה המסקנה שאין סתירה. אלו סתירות מדומות בלבד. בהכרח שכל הסתירות מדומות, אחרת יפול חוק הסתירה.

.

.

יש יוצא מהכלל אחד לסתירות והוא הסתירה של מעשה מרכבה. זו הסתירה שמדבר בה בפרק ל"ב, לעמוד על הספק ולא לרמות את עצמו שהוא יכול לפתור אותו על ידי דעות משל עצמו שאינן הוכחות חותכות.

הסתירה של מעשה מרכבה אינה סתירה אמיתית, זה לא ייתכן, זה מבטל את כל המציאות. רק שהפתרון שלה אינו נמצא תחת ספירת חכמה. הוא עצם הסוד.

הפתרון הוא עניין האהבה, שאם יש שני אוהבים שאוהבים באופן מוחלט, עד כלות, כמו שכתוב עזה כמוות אהבה רשפיה רשפי אש שלהבתיה, אז הם יודעים שהם אחד גמור ומוחלט אע"פ שמי שלא אהב מימיו רואה שיש כאן שני גופים נפרדים, שהרי כל אחד אוכל מאכל אחר וכיוצא בזה. אם מישהו אומר שיש כאן סתירה בשאלה האם הם אחד גמור או שיש גם בחינה שהם שניים, התשובה תהיה מי שלא אהב לא יכול להבין.

כי אהבה היא הסתירה בעצמה, היא גם אחדות פשוטה לחלוטין, וגם יש בה צד של שניות, שא' אוהב את ב', והרי יש א' ויש ב', ולא שיש רק א' ותו לא. זו הסיבה שאי אפשר להבין אהבה בשכל, וצריך לחיות אותה, להיות אותה. האהבה האי הסתירה עצמה, רק לא באופן שמכבה את כל השכל ומאיין את המציאות לגמרי, אלא שמחזיק בתוכו את שני צדדי הסתירה כסתירה, גם אחדות מוחלטת וגם שני גופים, אבל החווייה של אהבה גורמת לתפוש שזו לא "סתירה", כלומר זה לא משהו בלתי נסבל וזר, אלא זו מציאות שאינה זרה, אלה החיים עצמם בשיא מדרגתם.

.

.

החידוש שרציתי להדגיש הוא שהתוצאה של הסתירה שהיא "ישתבח מי שנצחנו שלמותו", נובעת מהשגה של עניין האין סוף.

אני סופי, חי בעולם סופי, כל השגתי מבוססת על סופיות. אם הסתירה אומרת שיש 'אין סוף', הרי ה'אין סוף' מבטל אותי לחלוטין. הוא מוחק את כל ההגדרות ,כי הגדרה מבוססת על סוף, ובחיד עם זה את כל המציאות. האין סוף נקרא 'אין' כי בלי שום הגדרה אין שום דבר, והוא מחזיר את המציאות ל'אין', כי המציאות שהיא להיות עם סוף, לא יכולה לגבור על האין סוף.

.

האר"י ז"ל בספר עץ חיים שער א' ענף ב' כתב שתחילת המציאות היא שיש אור אין סוף פשוט, ובמרכזו נעשה עיגול פנוי, ריק, שהוא המקום למציאות הנבראים. העיגול מוקף בגבול, שבתוך הגבול פנוי מהאין סוף. אור אין סוף מתפשט עד הגבול הזה, הוא לא עוצר בגבול, כי אין סוף הפירוש שאין גבול, מבחינתו אין בכלל מושג של גבול ולא אפשר שיהיה, לכן אין מציאות של גבול וממילא הוא לא עוצר בגבול של אותו עיגול ריק. ממילא אותו עיגול מתמלא באור אין סוף, ויוצא שהעיגול נמחק. הוא מסיק להיות קיים. אם אני בתוך העיגול ומשיג שיש 'אין סוף', אני גורם לעצמי ולעיגול לחזור להיות אור אין סוף פשוט, לחזור אל האין, וה'יש' מתבטל.

.

.

יש למשל שאלה במתמטיקה, שיש אין סוף מספרים זוגיים, ויש גם אין סוף מספרים בכלל. אין סוף כל המספרים בהכרח יותר גדול מאין סוף המספרים הזוגיים, כי הוא כולל גם את המספרים הלא-זוגיים שהאין סוף של מספרים זוגיים לא כולל אותם.

המסקנה היא שבאמת יש הבדל בין אין סוף קטן ובין אין סוף שגדול ממנו.

זה סותר את העניין של 'אין סוף', כי אם אין לו שום סוף ושום הגדרה לא שייך בו שום עניין של כמות. כמות זה רק מה שניתן לספור אותו, וכשאין סוף אין מה לספור, אין יחידות ואין ריבוי של יחידות, כי אין שום סוף, שום הגדרה, שמחלקת את הנמצא ליחידות ומספרים שמודדים כמה כמויות יש.

.

באמת אותם מתימטיקאים שוגים . הם מגדירים את האין סוף כמספר שהגודל שלו אין סופי. אבל עצם העניין של 'מספר' מכריח סופיות. בלי סוף, בלי שום גבולות, כשהכל אחדות פשוטה מוחלטת מכל צד בלי מורכבות כלל, אין שייכות כלל לעניין של 'מספר', לא מתחיל להיות מושג של מספר כלל. לא נכון לומר שאין סוף הוא מספר שהכמות שהוא סופר היא אין סופית. אם זה אין סופי אז אין כלל כמות ואין כלל מספר.

.

יש תפישה שנקראת אצל אריסטו בפיזיקה ספר ג' מפרק ד' עד ו' "אין סוף בכח". במתימטיקה זה נקרא 'שואף לאין סוף'. נניח שיש בלון גדול שמנפחים מהר, ובלון אחר קטן שמנפחים לאט. את שני הבלונים אנו מנפחים בלי לעצור אף פעם. גודלם אין סופי, ועדיין הבלון הגדול תמיד יהיה יותר גדול. כל רגע ש"נצלם" אותו, כמו רגע בתוך סרט, באותו רגע יש לשני הבלונים גודל סופי. תמיד יהיה קיים רגע של הווה שבו אם נעצור ונצלם את המציאות, נמצא שגודל כל בלון הוא סופי. אי אפשר לתת מספר לגודל הסופי של הבלון כי הוא בגדילה מתמדת שהיא רצף של גדילה ולא אוסף של נקודות על ציר הזמן, וכל זמן שהבלון גדל ברצף אין נקודה אחת שאפשר לעצור בה את הגדילה ולמדוד כמה הגודל של הבלון ברגע הזה. אבל אע"פ שאי אפשר למדוד, בכל רגע הווה נתון יש לבלון גודל מסויים שהוא סופי. עוד לא הגענו לאין סוף זמן של ניתוח אלא אנו בדרך לשם, וכרגע עבר זמן סופי מאז שהתחלנו לנפח והגודל של הבלון סופי.

.

אם התחלנו לרוץ על פני ציר המספרים והריצה הזו לא תעצור לעולם, נדמה לנו שהמספר שמציין את מקומנו על ציר המספרים הוא 'אין סוף'. אי אפש רלדעת מספר סופי מוגד רמסויים שאומר היכן אנו ברגע ההווה הזה על ציר המספרים. כי ההווה לא מורכב מרגעים וגם ציר המספרים לא מורכב מחלקיקי יסוד אטומיים, אלא ציר המספרים וגם הזמן הם רצף אחיד. לכן אין נקודה בזמן שאפשר לבודד אותה ולעצור בה לרגע ולומר זה רגע ההווה, ונבדוק לאיזו נקודה הגענו כרגע על ציר המספרים. כיוון שזה לא יכול להימדד, וזה לא יעצור לעולם, המספר שאנו עומדים בו ברגע ההווה נתנו לו את הסימן 'אין סוף', כי אין שום סימן אחר שיכול לומר כמה הוא (הסימן המתימטי של המספר 'אין סוף'הוא כמו 8 שוכב).

זה דוגמה חזקה למה שהמורה נבוכים א' ל"ב כותב שלא ירמה את עצמו שיש הכרעה לסתירה של האין סוף מול המצומצם המוגבל. ושאם ירמה את עצמו לא ייצא בשלום כמו רבי עקיבא אלא ייצא כופר ומשוגע כמו אלישע בן אבויה. וזה מה שקרה לאותם מתימטיקאים.

זייפו את מושג האין סוף, על ידי שעירבבו את העניין של 'אין סוף בכח' ו'שואף לאין סוף', עם האין סוף בפועל, האין סוף ממש, האמיתי. הוא אור אין סוף ברוך הוא שכתב עליו האר"י, והוא האין סוף שדיבר בו אריסטו ברמזים בפיזיקה ג' ד' בשם הפיתגוראים ואפלטון, שהוא האלוהות.

.

הם זייפו את עניין האין סוף כי בלי זה השכל נעצר ואומר ישתבח מי שנצחנו שלמותו. ואת זה הם לא רצו לעשות. כי הם לא רצו לבטל את עצמם, את ה'אני' שלהם, מה שנקרא ביטול ה'אגו', יוהרה. אם מאבדים את היכולת לתפוש שיש 'אין סוף', העולם מאבד את הסוד שבו, את הנשגב, את הקסם. החומר משתלט לגמרי. הכל נתפש כערימת חומר מת דומם מקרי חסר כל פשר. אין בו שום אור, שום תכלית, שום משמעות, שום אמירה, שום שכל. זו תפףישת המחשבה המערבית הרציונליסטית מתקופת דיקארט וחבריו שעד היום הולך בה כל מי שנחשב חכם בעיני ההמון הנבער, כיוון שהוא יושב על הקתדרה של האוניברסיטה ומתייהר לדבר במילים קשות שההמון לא מבין. זו החרבת העולם והחרבת האדם עד היסוד. מה שקרה לאלישע בן אבויה רק בקנה מידה היסטורי שכולל את כל האנושות, כלומר אותה אנושות שחושבת שדווקא היא החלק החכם של האנושות וכל השאר נבערים.

.

בהלכות יסודי התורה ב' כתב:

"וְהֵיאַךְ הִיא הַדֶּרֶךְ לְאַהֲבָתוֹ וְיִרְאָתוֹ? בְּשָׁעָה שֶׁיִּתְבּוֹנֵן הָאָדָם בְּמַעֲשָׂיו וּבְרוּאָיו הַנִּפְלָאִים הַגְּדוֹלִים, וְיִרְאֶה מֵהֶן חָכְמָתוֹ שֶׁאֵין לָהּ עֵרֶךְ וְלֹא קֵץ – מִיָּד הוּא אוֹהֵב וּמְשַׁבֵּחַ וּמְפָאֵר וּמִתְאַוֶּה תַּאֲוָה גְּדוֹלָה לֵידַע הַשֵּׁם הַגָּדוֹל"

הברואים יש להם קץ, אבל החכמה שנגלית מהתבוננות בהם אין לה קץ. היא אור אין סוף, זיו אור אין סוף טמיר ונעלם ששורה על הבריאה בדרך של סוד נעלם. כתוב על רחל שהיהת יפת תוא רויפת מראה. רש"י פירש שיפת תואר זהו תווי הגוף, ויפת מראה זהו זיו קלסתר. זיו קלסתר הוא זיו שמיימי, אלוהי, שמאיר ממנה. איך ייתכן שמאשה חומרית גשמית מוגבלת מאיר זיו שמרמז בדרך סוד על האין סוף, זה עניין הסוד של התורה ושל המציאות. זו אותה סתירה שאנו מדברים בה, שהאין סוף למרות שמבחינתו אין אפשרות למציאות נבראים כלל, בכל זאת מאיר בנבראים. מי שלא מקבל שיש סתירה, ולא נכנע לה, לא מסכים להיות מנוצח, בתפישה של "ישתבח מי שנצחנו שלמותו", מאבד את הזיו הזה מחייו ומכל הבריאה. כי אין לו כלי להשיג את אור אין סוף שבבריאה, את חכמתו שאין לה קץ, כי היא ממקור האין סוף.

.

.

הזיווג של השגת החכמה הוא כמו של נקבה כלפי הזכר, שהתשוקה היא מכח שאין לה משל עצמה מאומה, וכל הקשר של החכם עם הזכר, המושכל, בנוי על כך שאין למשיג משלו מאומה וכל רצונו רק להיות מקבל. מכבד, עניו, מתבטל לגמרי. כמו שאמרו שמשה לא הסתפק במה שאמר אברהם ואנכי עפר ואפר, אלא אמר ונחנו מה. אפילו לא עפר ואפר. אפיסה גמורה. יש בזה צד תשוקה עצום ומיוחד, דווקא בתפישת החסרון, בלהיות מקבל גמור. הצדיקים מעלים מיין נוקבין, מים של בחינת נקבה, כלומר התפישה של ביטול מוחלט כלפי מי שהם עמלים להשיג אותו. מים הכוונה חיבור, והוא גם עניין של ביטול צורה שיש במים.

זה התיקון לחטא עץ הדעת.

"וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל הָאִשָּׁה לֹא מוֹת תְּמֻתוּן. כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע. וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל."

טוב העץ "למאכל", הוא אותו עניין שנאמר באצילי בני ישראל "ויחזו את האלוהים ויאכלו וישתו".

אכילה במובן של השגת דעת אלוהים עניינה שהשגת הדעת היא בלי התבטלות. המשיג רוצה להנות, כמו לאכול.

הטעות של אצילי בני ישראל, שעליה התחייבו מיתה, היא שלא השיגו את האין סוף המוחלט הפשוט שממנו מקור המציאות. השגתם הגיעה רק עד החומר הראשון, שהוא ספירת חכמה, ולא השיגו את מה שלמעלה מספירת חכמה, היא ספירת כתר שמורה כלפי מעלה לכיוון אור אין סוף ברוך הוא.

.

האין סוף לא יכול להיות מקור המציאות, כי אין בו שום הגדרות ולכן הוא 'אין'. לכן הם רימו את עצמם לחשוב שיש איזשהו פתרון לסתירה הזו, והאין סוף הוא לא מוחלט פשוט לחלוטין, אלא הוא באופן שיתכן שיימצאו ממנו נבראים מוגבלים. וכך הגשימו את הבורא, והחליפו אותו במעשה לבנת הספיר שהיא החומר הראשון (כמו שמבאר המו"נ א' כ"ח וב' כ"ו). ההגשמה שלהם היא משום שלא יכלו להיות עד כדי כך מנוצחים, שיאמרו "ישתבח מי שנצחנו שלמותו". לבטל את שכלם באופן כל כך מוחלט. לכן זייפו את עניין האין סוף ודימו שהם יכולים לפתור את הסתירה, על ידי דעה עצמית משלהם, שהיא לא רק הסתכלות על המופת והעובדות. כמו שכתב לגבי אלישע בן אבויה.

.

משה רבינו ירא מהביט את האלוהים. הוא קיים:

"ולא יגזור בתחילת דעת שיעלה בלבו, ולא ישלח מחשבותיו תחילה וישליטם להשגת הבורא. אבל יבוש וימנע ויעמד, עד שיעלה ראשון ראשון." (מו"נ א' ה')

והרי הבורא הזמין אותו, קרא לו, אמר לו שהוא ראוי להשיג. אחרי שהבורא אמר שהוא ראוי ויכול, איך נשאר מקום להימנעות. אלא הוא ניסה להשיג, והבין שהבורא הוא אין סוף גמור מוחלט מכל צד, כמו שמוכיח המו"נ ב' א' עיון שלישי שהבורא הכרחי המציאות, והכרחיות המציאות היא שהוא משולל כל הגדרה באופן מוחלט.

מעתה הוא לא יכול להתקדם, אע"פ שהקב"ה מעודד אותו וקורא לו ומבטיח לו שהוא יכול. כי אחרי שהשיג את האין סוף, אם כן מעתה לא יתכן שיש נבראים, כי אם הבורא חשב עליהם ורצה אותם הרי יש בו מורכבות ואינו אחדות פשוטה. וכאן הוא "נתקע". שכלו עמד. הוא בוש על קוצר יכולתו שכבר מהעיון הראשון הוא נעצר ואין לו יכולת לחשוב הלאה. הוא לא זייף את מושג האין סוף, להחליף אותו במשהו דומה אבל שיש לו גבול, כמות, כמו שעשו המתימטיקאים. ולא החליט בדעתו שום דבר שאינו מוכרח מכח מופת גמור מחוייב, כי מי הוא שתהיה לו דעת משלו בעניינים כמו אלה. אבל הבורא קרא לו, הוא לא יכול ללכת לביתו ולרעות צאן. וגם כל מי שנשאו רוחו ונדבו ליבו לבקש את בוראו לא יכול לעזוב וללכת לרעות צאן. לכן הוא עמד על מקומו. ואז עלה ראשון ראשון. כלומר יש מדרגה אחת, שהיא לא עצם השאלה על הסתירה, היא לא עצם השגת האלהות, אלא היא רק הקדמה. את ההקדמה אפשר ללמוד. הוא לא ראה לאן הלימוד של ההקדמה יוביל אותו, הוא לא ראה דרך של שלב ראשון ואחר כך שלב שני, אלא כל פעם מחדש נגלה לו רק שלב אחד שהוא כעת "ראשון".

כמו שי שנביעת מים ואין להם לאן לזרום, הם מוצאים מקום אחד ששם אפשר להתקדם ואע"פ שאפשר שבסופו הוא סגור, בכל אופן הם יזרמו לשם וכשיגיעו לסוף הסגור אז רק יבקשו משם לאן אפשר לזרום ויעלו ויציפו עד שיגיעו למקום שיש בו דרך לזרום וכך יעלו ראשון ראשון.

כך הדרך מובילה את ההולך בה. הוא לא יודע לאן הוא הולך. את האלוהים התהלך נוח, הוא היה מובל, לא הוביל בעצמו. מובל על ידי המציאות עצמה שהיא האלוהים.

כיוון שהעצמי מבוטל לגמרי, אין תשוקה לרוץ קדימה, אין "ישלח מחשבותיו תחילה וישליטם להשגת הבורא."

זה הפירוש של "ימית תאוותיו ותשוקותיו הדמיוניות"

הדמיון הוא השורש לזה. כי הדמיון לא יכול להשיג 'אין סוף' כלל. רק השכל יכול. כמ"ש על השכל העיוני במו"נ א' סוף פרק א', ובהלכות יסוה"ת ד' סוף הלכה ז', ובפרק חלק שכתב שכשהוא מופשט מהגוף השכל אפשר שיכול להשיג אפילו יותר מהגלגל הקיצון, דהיינו עיגול הצמצום, שזה האין סוף ממש.

להשליט את השכל על הדמיון (לא בדרך של רמיסה אלא של התאחדות), לאחד אותם, גורם שהדמיון ישתעב דלתפישת האין סוף, ויעצור כשהוא בא לעיין, מכח שהאין סוף עוצר את יכולת העיון. בלי זה הדמיון חושב שיש כאן הר מאוד גבוה אבל סופי, ולכן הוא יכול לטפס עליו, והוא מתאווה ורץ לטפס.

.

שעבוד הדמיון הוא על ידי שהשכל מעיין בעניין האין סוף. זו לא עבודה רגשית של תיקון המידות להתבטל ולהיות עניו ונכנע. עבודה כזו לא מתקיימת, היא דורשת תחזוקה, ויש נפילות. מדובר בהשגה שכלית על האין סוף, והיא מתקיימת ואי אפשר ליפול ממנה, כמו שאי אפשר ליפול מההשגה שאחת ועוד אחת הן שתיים ומתוך חולשה רוחנית לחשוב שהן שלוש. וההשגה מורה בבירור שהאדם בטל באמת מול השגת החכמה.

.

.

הסוד של ההקדמות הוא שהן גם לימוד של המציאות שהיא מעשיו של הבורא, וממילא מהתבוננות בה רואה את חכמתו שאין לה קץ, משיג את זיו האין סוף בהשגת סוד ואהבה, אע"פ שאינה השגה שכלית מילולית.

.

.

במו"נ א' ל"ד כתב על ההקדמות הנצרכות להשגת האלוהות:

"ואתה יודע כי אלו העניינים נקשרים קצתם בקצתם, והוא שאין במציאה זולתי השם יתברך ומעשיו כולם, והם כל מה שכללה אותו המציאה, בלעדיו; ואין דרך להשיגו אלא ממעשיו, והם המורים על מציאותו. ועל מה שצריך שיאמין בו, רוצה לומר: מה שיחויב לו או ישולל ממנו יתברך, יתחייב אם כן בהכרח לבחון הנמצאות כולם כפי מה שהם עליו, עד שניקח מכל מין ומין הקדמות אמתיות צודקות, יועילונו בבקשתנו האלוהיות.וכמה הקדמות ילקחו מטבע המניין ומסגולות צורות התשבורת, יורו לנו על עניינים נרחיקם ממנו יתברך, ותורנו הרחקתם על הרבה עניינים. אמנם ענייני התכונה הגלגלית והחכמה הטבעית, איני רואה שתספק בהיותם דברים הכרחיים בהשיג ערך העולם להנהגת השם איך היא על האמת, לא כפי הדמיונות. ויש עניינים רבים עיוניים, ואף על פי שלא ילקחו מהם הקדמות לזאת החכמה, אלא שהם ירגילו השכל ויקנוהו קניין עשות המופת וידיעת האמת בעניינים העצמיים לו, ויסירו השיבושים הנמצאים ברוב דעות המעיינים מהסתפקות העניינים המקריים בעצמיים, ומה שיתחדש בעבור זה מהפסד הדעות; מחובר אל ציור העניינים ההם כפי מה שהם עליו גם כן, ואם לא יהיו שורש לחכמה האלהית, ואינם נמלטים מתועלות אחרות בעניינים מקרבים לחכמה ההיא. אי אפשר אם כן בהכרח, למי שירצה השלמות האנושי, מבלתי התלמד תחילה במלאכת ההגיון, ואחר כן בלימודיות על הסדר, ואחר כן בטבעיות, ואחר כן באלהיות."

.

העולם כולו הוא נבראים סופיים שמאיר עליהם זיו אור אין סוף. כמו שכתב שמהתבוננות בברואיו שהם סופיים רואה חכמתו שאין לה קץ, שהיא אין סוף. והיא לא מובנת אבל נראית בדרך שאוהב רואה את הזיו קלסתר של אהובתו, בדרך סוד. הזיו הזה נקרא גם זוהר וממנו נגזר שמו של ספר הזוהר.

מהתבוננות בברואים אי אפשר להבין את האין סוף, אי אפשר לדבר עליו במילים. זו תפישת סוד, בשתיקה (כמו שכתב במו"נ א' סוף פרק נ').

התבוננות ישירה בבורא, באין סוף, גורמת להתמוטטות מיידית גמורה של כוחות ההשגה. כי אי אפש רלהבין את האין סוף ,מה שאין לו שום הגדרה לא יכול להיתפש, ואם היה נתפש היה סותר את כל השכל והמציאות לגמרי ומחזיר הכל לאין. וכמו שכתב בהלכות יסודי התורה א' י', שמשה ביקש להשיג את עניין הכרחי המציאות שהיא מציאותו של האין סוף שאין לה שום גבול ושום הגדרה ולכן לא יתכן להעלות על הדעת את ביטולה. וזה אי אפשר למי שחומרי, לילוד אשה, לכל הפחות בהיותו חי בגוף בשר.

הפתרון לזה הוא להימנע מלהסתכל ישר בשמש שמעוורת את העיניים, ולהסתכל בברואים המוגבלים, הסופיים, ולראות מהם רק את הזיו. בלי הבנה, רק תפישת סוד של זיו.

האר"י בספפר עץ חיים שער א' ענף ב', אחרי שאומר שהתחלת המציאות היא שהתהווה מקום ריק פנוי באמצע אור אין סוף, נכנס לתוך אותו מקום קו אור אין סוף והוא זה שצייר את הנבראים, את הצורות. צורות צריכות סוף, גבול, הגבול הוא הציור שלהן, הן אינן אלא רק גבול. אש שחורה על גבי אש לבנה. לבן הוא רמז לפשיטות הכוללת כל של אין סוף, והשחור הוא רמז להעדר, שהוא הגבול.

קו אור אין סוף זה מושג שסותר את עצמו, אם הוא אין סוף הוא לא קו, אם הוא קו הוא מוגבל, וכבר אינו אין סוף. אלא מדובר במשהו שאי אפשר להבין, אבל הוא תפישה של זיו. זיו זה כמו לראות מהחלון חלקה מוארת באור השמש, בלי לראות את השמש עצמה. זה הזיו של השמש. אור בלי לראות את המקור של האור, את הסיבה של מציאות האור, ולכן בלי הבנת האור. רק תפישת זיו שלו, משהו לא מוסבר. זו לא מיסטיקה מעורפלת של חוויה מיסטית שמוציאה מהמציאות ואחריה חוזרים למציאות האפורה. למשל יש מתימטיקאים שאומרים שהוכחה מתימטית מסויימת היא מאוד יפה, הם מתפעלים מיופיה מאוד. מה שייך יופי למתימטיקה? ז הלא יכול להיות מסובר, אלא זה זיו ששורה על המציאות של הישויות המתימטיות שהן פחות עכורות המהגופים החומריים המוחשיים. הזיו הוא תפישת הנשגב, הטמיר, הוא קו אור אין סוף, הוא ההתבוננות במוגבל שנראה ממנה החכמה של אין לה קץ, שהיא מהאין סוף.

הזיו הוא בכל מה שנברא. לכן כל לימוד של המציאות יש בו מהזיו הזה. אלה ההקדמות שמדובר בהן כאן. אם אדם לא יכול ללהתחיל בלימדו השגת המציאות האלוהית, כי האין סוף עוצר אותו, הו איכול להתחיל מללמדו גיאומטריה. זו כחמה שמגלה את טבע העולם, שהוא נברא על ידי הבורא, וזיו אור אין סוף מאיר בו, נגלית ממנו חכמתו שאין לה ערך ולא קץ בדרך שאינה לימודית ומובנת באופן גמור, אלא כאור זיו החכמה. מהגיאומטריה מתקדמים לאסטרונומיה, למוזיקה במובן של פיתגורס, להשגת מערכת הספירות, הן השכלים הנפרדים של אריסטו, שהגילוי שלהם בחומר הוא הגלגלים. וכך הלאה עולים ראשון ראשון כל פעם להקדמה יותר גבוהה. והכל הוא תמיד רק הקדמות, לעולם אין לנו יכולת תפישה אלא רק בהקדמות. רק שההקדמות הולכות ומתקרבות לעניין עצמו שהוא השגת האין סוף, מה שמשה ביקש ולא זכה, אבל משמע שאחרי המוות כן זוכים לזה. העולם הבא הוא ההשגה המופשטת שמשיגים אחרי המוות שאינה נעצרת בחוסר היכולת להשיג אין סוף, כי רק כח הדמיון הוא שלא יכול להשיג את האין סוף, והגוף מכריח שיהיה בנו כח דמיון.

מחשבה אחת על “0042 – מורה נבוכים א ה

  1. פינגבק: 249 – בהשגת האין סוף, שהיא על ידי התבטלות, וההקדמות שהן זיו אור אין סוף | אדם חי – האתר של ניר שטרן

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s