סיכום:
כדי להבין את הפרקים יש לראות בהם רצף. הפרקים בחלק א' שעוסקים בביאור מילים, בעיקר מפרק א' עד פרק מ"ט (לפני פרקי שלילת התארים), הם החלק הכי גבוה במורה נבוכים. לפי האמת צריך להתחיל מחלק ב' (בלי פרק ל'), ואחר כך חלק ג' (בלי שבעת הפרקים הראשונים שבו), ורק אחר כך ללמוד את חלק א'. ואחריו לחזור לפרק ל' בחלק ב' ולשבעת הפרקים הראשונים של חלק ג'.
הפרקים של תחילת חלק א' נראים מאוד פשוטים, אבל הם פשוטים מדי. מה בא הרמב"ם ללמדנו כשהוא מבאר את המילה תבנית בפרק ג', למשל. היא לא נאמרה על הבורא, אין כאן נושא של הגשמה, אין מקום לטעות, כל אדם יודע מה פירוש תבנית והרמב"ם לא מוסיף שום דבר שלא ידוע לכל אדם בפשטות. גם על ראה בפרק ג' הוא כותב שמפורסם אצל ההמון שראה נאמר גם על ראיית העין וגם על השגת השכל. אם כך למה הוא כותב מה שידוע. מה החידוש, מה נוסף לנו מהלימוד הזה שלא ידענו מקודם. הרמב"ם אומר שכל הספר עוסק באמיתת התורה, מעשה מרכבה. מה נוסף לנו בידיעת מעשה מרכבה כשאני לומד שתבנית היא מלשון בנה. לכן הפרקים האלה בהכרח אומרים דרשני, וכשקוראים אותם ברצף, מתגלים הסודות הגבוהים ביותר שבספר מורה נבוכים, שהם אותם דברים עצמם שמתבארים בתורת האר"י ז"ל כשרשי התחלת הבריאה.
דיברנו על כך שיש הבנת ההמון החומרית, והבנת החכמים המופשטת, כלוומר שתופשת במופשט את המציאות, ולא בחומר. וכמו שאומר המו"נ א' מ"ט שההשגה המופשטת כבדה מאוד על האדם. והבאנו שבהנה המופשטת היחס נמצא בסדר ההגיוני של הדברים לפני המוגדר. כלומר קודם על יש אהבה מופשטת, לא אהבה של א' את ב', אלא אהבה בלי א' וב'. ומזה משתלשל אחר כך הכלי, התבנית, של המציאות של א' וב' כישויות מוגדרות. קודם יש כיבוד ואחר כך משתלשל מזה מציאות של אבא ואמא שהם כלים לאור המופשטי של כיבוד כשלעצמו. וכן בכל דבר. קודם יש אהבה לא של זה את זה, אלא אהבה כמציאות מופשטת, בלי אוהב ואהוב כישויות מוגדרות, ורק אחר כך משתלשל מזה שיש יעקב ויש רחל.
כשלומדים את התורה בפנימיות, אין עובדות, יש רק יחסים. העולם נברא בעשרה מאמרות, מאמר הוא יחס, דיבור, פנייה, מהאומר אל השומע. רק שכאן זה יחס מופשט, בלי אומר ושומע. הקב"ה לא מגלה את עצמו אלינו. כי אז היה יוצא שאנחנו קיימים לפני הגילוי, מבחינת הסדר ההגיוני, סדר ההווייה. לפני שיש גילוי צריך שיש מי שאליו מתגלים. והרי הגילוי הוא ההתחלה הראשונה, לא יתכן שיהיה משהו לפניו. אנחנו חלק מהגילוי, קודם יש גילוי ורק אחר כך אנחנו, לכן לא יתכן שהגילוי הוא כלפינו. הגילוי גם לא כלפי עצמו של הבורא, כי הוא הוא, הוא לא צריך "להתגלות" לעצמו. אלא מדובר בגילוי כלשעצמו, גילוי סתם, מופשט, גילוי כגילוי (כניסוחו של אריסטו). מאוד מאוד קשה לתפוש את זה. כמו שכתב במו"נ א' מ"ט:
"וכבר ידעת, כי השגת הנקי מן החומר, הערום מן הגשמות לגמרי, כבדה מאוד על האדם, אלא אחר לימוד רב"
המילה "לגמרי" באה לומר שלא רק מה שאפשר לגעת בו הוא חומרי, אלא כל מה שמוגדר הוא חומרי, וכמו שכתב אריסטו במטאפיזיקה זטא ז', שהחומר פירושו האפשרות, הכוונה שכל מה שמוגדר יכול להיות בתוך ההגדרה או מחוץ להגדרה, ולכן יש בו אפשרות. רק הכרחי המציאות שאין בו שום הגדרה כלל לא יכול לא להימצא ולא יכול שום אפשרות אחרת, הוא מוחלט, אחד פשוט מכל צד בלי מורכבות כלל.
.
.
התורה לפי אמיתתה לעולם לא מדברת על עובדות, על ישויות, על נתונים. היא תמיד מדברת רק על יחסים. בעשרה מאמרות נברא העולם, מאמר הוא יחס. לעולם ה' דברך ניצד בשמיים, השמיים הם יחס, הם אומרים לנו משהו, השמיים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע, יום ליום יביע אומר ולילה לילה יחווה דעת, וכל כל מה שנמצא. העובדות הן מה שמתשלשל מהיחסים.
האר"י אמר שבתחילה היה אור אין סוף ברוך הוא ובאמצעו נעשה עיגול פנוי ריק שהוא המקום לנבראים. העיגול הזה נקרא הצימצום. אם מבינים שיש שתי ישויות, האחת אור אין סוף והשנייה העיגול הריק, מייד זו כפירה גמורה והגשמה. אם יש עיגול ריק הרי האין סוף נעצר בגבולו של העיגול, לא חודר לתוכו, כי אז ימחק אותו. אם כן יש לאין סוף גבול, יש לו סוף והוא לא באמת אין סוף, ויש משהו מחוץ לו, אחר, והרי הוא לא אחד. אלא מדובר כאן ביחס, לא יחס של משהו אל משהו, אלא ביחס מופשט. הגילוי המופשט הוא יחס מופשט. גילוי הוא יחס.
היחס שמגלה את הגילוי הכי גבוה, הוא היחס של מגע גופני. כמו שכתב במו"נ ג' נ"א על מיתת נשיקה, שמדובר בחשק, תשוקה מינית גופנית. כמו שכתוב בספר יצירה "נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן", ובפיוט לך דודי: "סוף מעשה במחשבה תחילה".
לכן הנפש הבהמית היא המלך של קומת האדם והשכל תחתיה, רק משרת שלה. המדרגה הכי גבוהה של מיתת נשיקה היא בחוש המישוש. האור מתגלה רק על רקע חושך, החושך הכי גדול הוא החומר העכור שמוחש בחוש המישוש, לכן החומר התעכר עד הקצה האחרון, חרפת חוש המישוש, ודווקא שם הגילוי הכי גבוה וגדול.
.
שבירת הכלים היא לא תקלה או הפסד, אלא זה חלק מעצם הגילוי. מה שהכלים נשברים זה מגלה שהאין סוף לא יכול להצטמצם בכלים. אם אדם אוהב אבל הוא לא חולה אהבה זה עדיין לא הגילוי של האהבה. עזה כמוות אהבה. הפרט לא יכול להכיל בגבולותיו המצומצמים את האור האין סופי של האהבה, הוא נעשה חולה, הוא מת, נשבר. כך מתגלה שהאהבה גדולה מכל גבול. השבירה היא במהות הגילוי עצמו. אם השבירה מגלה שהאין סוף רחב מכדי להצטמצם בכלי, הכלי נמחק מול בוהק אור האין סוף, אבל אז אין יותר גילוי כלל. אלא הכלי נשאר קיים גם אחרי השבירה. זה הקליפות והניצוצות. מה שנאמר בפרקים ד' וה' הוא הביאור על התיקון של השבירה, שלא מחזיר אותה למצב הראשון אלא למצב חדש, שהוא סוף מהלך הגילוי.
.
.
הצלם הוא גילוי שלם, לפני השבירה. יחס בין האין סוף לעיגול, העיגול זה הצל, צלם הוא משורש צל. וזה לא מציאות עובדתית שיש צל אלא רק יחס. הנקבה אין לה משלה מאומה, זו תשוקתה, להיות בטלה מול הזכר, לדבוק בו על ידי התרוקנות מכל דבר שיש לה, להיות חסרה מולו, מקבלת. ככל האפשר, זו התשוקה של הזיווג עד התאחדות. העיגול הריק של הצמצום הו אהצלם, והצלם הוא יחס, והוא אהבה וזיווג. שוב, לא אהבה בין אחד לשני, אלא אהבה מופשטת לגמרי, כאהבה, מושג מופשט. רק במובן הזה אפשר לומר שהקב"ה הוא זכר ונקבה. כל הבנה אחרת כאילו יש משהו שמתייחס למשהו, זעיר אנפין לנוקבא וכיו"ב, זו הגשמה נוראה.
בספר הזוהר (בשלח רל"ז) נאמר: "רבי אבא אמר, אדם הראשון יצא מזכר ונקבה, זה שאמר: "ויאמר אלקים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו", ואחר כך נפרדו זה מזה. ואם תאמר הרי אמר, "הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם", ומשיב כן הוא ודאי, וזו היא נוקבא, והקב"ה נשתתף עמה, וזה זכר ונקבה, והכל הוא דבר אחד."
.
.
האדם נולד מזכר ונקבה דהיינו היחס שבאלוהות, אפשר לומר שהאלוהות עצמה היא יחס. כי אין אפשרות כלל לתפישה בלי שני הצדדים ביחד, האין סוף והצמצום. הנבדלות המוחלטת והמעורבות כמנהיג ומשגיח, כמו שכתב במו"נ א' ע"ב שאלה צדדי הסתירה של מעשה מרכבה (עיין שם גם בפרק ע'). האדם היה בעצתמו זכ רונקבה. ההפרדה היא שבירת הכלים.
.
.
ליקוטי הש"ס מדברי רבי חיים ויטאל:
מסכת סנהדרין מ"ו א:
"שוב מעשה באדם אחד שהטיח את אשתו תחת התאנה והביאוהו לבית דין והלקוהו לא מפני שראוי לכך אלא שהשעה צריכה לכך:"
דע שיצה"ר הזה נתהווה מן הקליפות של שברי הכלים כאשר נשברו לשנים נחלקו אל ב' חלקים לדין ולרחמים והדינים היו דינים של הקדושה ולא היו עדיין נקראים יצה"ר כי קדושים היו אך כאשר בא אדה"ר והטיח את אשתו תחת התאנה ואכל פגה כי הי' לו להמתין עד ליל שבת שהוא עונת ת"ח כי חטא אדה"ר הי' ממש כמו חטא דוד המע"ה שאכל פגה כי אשתו הית' ולכן כיון שהשעה הית' צריכה לכך ששימש מטתו ביום הלקוהו ונגזר עליו מיתה ואז הנחש נתאווה להם וקליפת הדינים נתלבשו בנחש זה והנחש לא רצה לילך אצל אדה"ר כי לא יכול לו והלך לו אצל חוה שהיא מסטרא דדינא כי נעשית מתרדמה שנפלה על אדם מלקיחת צלעו כנודע שהוא דוגמת שבירת הכלים ממש וכאשר בא הנחש אל חוה אשר היא נעשית עיסת הזוהמא של היצה"ר וכאשר חזר אדה"ר והזדווג אל אשתו אז עוקצת כקוץ מכאוב ונכנס בו היצה"ר ואירע לו מה שאירע. מהרח"ו ז"ל:"
.
.
השבירה בתוך האדם היא הפירוד בין השכל לכח הדמיון.
נעשה מזה שתי אפשרויות תפישה של כח הדמיון (כוונתי גם לגוף עצמו, לחושים וכל החוויות הגופניות, לרגשות בכל המדרגות. כל זה נקרא לב, או נפש הבהמית, ואין צורך כאן לחלק בין המדרגות שיש בתוך זה).
רחל היתה יפת תואר ויפת מראה. יפת תואר זה התואר של הגוף עצמו, כמון שיש לדוגמנית. יפת מראה כתב רש"י שהפירוש "זיו קלסתר". אור אלוהי עליון שמאיר מהפנים.
שתי הבחינות האלה הן חווייה של כח הדמיון. התואר לחוד זה כח הדמיון שמנותק מהשכל, ולכן מהמציאות האמיתית, גילוי האלוהות. זיו קלסתר זו גם חווייה חושית, גופנית, זה לא עניין שכלי. זה גם גורם לתאוות ביאה, ועוד יותר. וביאה כזו אין בה גנות, כמו שאמר יעקב הבה את אשתי ואבוא אליה.
הדמיון המנותק רואה שקר, זו מרכבת הטומאה שהיא כמו ראי ביחס למציאות, או כקוף, היא בבואת שווא, של תארים חיצוניים בלי הזיו האמיתי שבהם. אלא הם תמונה אחרת, כמו שכתוב בדברים ד' על תמונה דמיונית, פסל, סמל, שאחר כך נפרטת לתבניות, זו קומה שלמה שהיא לא מה שראינו, אלא ציור שקר של הדמיון. ואת זה מביא המורה נבוכים א' ג'.
תבנית ותמונה זה לא היינו הך כמו חומר וצורה. גם תבנית וגם תמונה הם תפישת כח הדמיון. תבנית זה יפת תואר, תמונה זה זיו קלסתר. זו תפישת הדמיון כשלעצמו ותפישת הדמיון שמחובר באמצעות השכל לגילוי האלוהי.
לעומת זאת ב'חומר וצורה' הצורה היא תפישת השכל העיוני, והחומר היא תפישת כח הדמיון בין מנותק ובין מחובר.
.
.
ההתחלה של עבודת החיבור בין השכל לדמיון היא היפוך ההיררכיה ביניהם. ברגיל השכל עליון, הוא בוש בגוף, רואה בגוף מפריע להשגה השכלית. והגוף מפחד מהשכל. אבל באמת השכל הוא משרת של הדמיון. כמו מורה חכם של בן המלך, שהמורה החכם הוא משרת של בן המלך שהוא התכלית. השכל צריך ליישר את כח הדמיון, רק זו תכליתו. הספר "אדם חי" נכתב על העניין הזה. זהו כל שמעשיו מרובים מחלכמתו חכמתו מתקיימת, כמו אילן ששרשיו מרובים מענפיו. העיקר זה השורשים, הגוף, השכל רק משרת לזה. אם הוא נוטש את תפקידו ומתייהר על הגוף הכל נהרס, אין חכמתו מתקיימת.
.
.
כח דמיון מנותק רואה את התואר לחוד, זה מרכבת הטומאה, וכשהוא מחובר על ידי השכל הוא רואה את הזיו האמיתי, לא זיו השקר של לא ראיתם כל תמונה (תמונה היא הזיו ותבנית היא התואר).
.
.
בעניין השכל, מהותו, ואיך הוא מתקן את השבירה, נדבר בשיעור הבא.
שיעור שבועי על מורה נבוכים - על ידי ניר שטרן 