0021 – מורה נבוכים א א (במורה נבוכים א מו – גדול כוחם של נביאים שמדמים צורה ליוצרה)

קובץ לשמיעה בלבד

את סיכום השיעור הוספתי למה שכתבתי לעיל על שיעור 20, כדי לרכז את כל מה שלמדנו על המורה נבוכים א' מ"ו במקום אחד. 

אוסיף כאן רק הערה חשובה אחת, לגבי מה שהנביאים מדמים צורה ליוצרה:

מה שכתב המורה נבוכים א' סוף פרק מ"ו שהבורא מתגלה כמשהו שאפשר לדמות אליו צורה, כלומר כמשהו שאינו אין סוף פשוט ומוחלט שהוא אחדות פשוטה מכל צד בלי מורכבות כלל, ונעלה מכל הגדרה שהיא, והוא המציאות כמציאות, או "הכרחי המציאות", שזה ספירת כתר, מה שנקרא באר"י אור אין סוף ברוך הוא, שהוא מעל ספירת חכמה שהיא העיגול של הצמצום, והיא העולם הנברא והיא הבורא שמתגלה כבורא עולם מוגבל והוא עצמו לא מופשט לחלוטין (כי אי אפשר שהמופשט לחלוטין יברא עולם מוגבל עם הגדרות וריבוי ושינוי), זו תפישת כל הנביאים מלבד משה רבינו. משה רבינו היה היחיד מכל בני האדם שהיהת לו התחלת תפישה במציאות כלשעצמה, האין סוף באין סופיותו. זה מה שכתב בהלכות יסודי התורה א' י' שמשה ביקש לדעת את מציאותו של הבורא היאך היא, ונאמר לו וראית את אחורי ופני לא ייראו. ומבואר גם במורה נבוכים א' נ"ד. 

וכמו שכתב בהלכות יסודי התורה ז' ו':

"כָּל הַנְּבִיאִים – עַל יְדֵי מַלְאָךְ, לְפִיכָךְ רוֹאִין מַה שֶּׁהֵם רוֹאִין בְּמָשָׁל וְחִידָה; מֹשֶׁה רַבֵּנוּ – לֹא עַל יְדֵי מַלְאָךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ״ (שם יב,ח), וְנֶאֱמַר: ״וְדִבֶּר יי אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים״ (שמות לג,יא), וְנֶאֱמַר: ״וּתְמֻנַת יי יַבִּיט״ (במדבר יב,ח), כְּלוֹמַר שֶׁאֵין שָׁם מָשָׁל, אֶלָּא רוֹאֶה הַדָּבָר עַל בֻּרְיוֹ, בְּלֹא חִידָה, בְּלֹא מָשָׁל. הוּא שֶׁהַתּוֹרָה מְעִידָה עָלָיו: ״וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת״ (שם) – שֶׁאֵינוֹ מִתְנַבֵּא בְּחִידָה אֶלָּא בְּמַרְאֶה, שֶׁרוֹאֶה הַדָּבָר עַל בֻּרְיוֹ."

.

.

משה התעלה בהשגתו מעל ספירת החכמה והגיע עד להתחלת השגה בספירת כתר (רק התחלה כי נאמר לו וראית את אחורי, ופני לא ייראו). וזה שכתב בהקדמת פרק חלק שאחרי המוות הנשמות של הצדיקים אפשר שמשיגות עוד יותר מהשגת הגלגל הקיצון, כי השגת הגלגל הקיצון היא ספירת חכמה, ובאדם יש אפשרות להגיע להשגה מעל לזה (ועיין גם במו"נ א' סוף פרק א'). מי שהגיע רק לחכמה, כלומר כל הנביאים, צריך מזה לראות שיש זיו של האין סוף ששורה על החכמה (כמו שכתב בהלכות יסודי התורה פרק ב' שיראה מהברואים את חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מה שאין לה קץ הוא זיו האין סוף שמתגלה בחכמה שמצד עצמה היא מוגבלת ויש לה קץ). וזה על ידי משל וחידה. אבל משה שמשיג ישר במקום שמעל החכמה רואה את מציאות הבורא כאין סוף בהשגה בלתי אמצעית ולא צריך משל וחידה. 

עניין זה נאמר יפה ברש"י על יבמות מ"ט ב', שהגמרא אומרת שם[:

"כל הנביאים נסתכלו באספקלריא שאינה מאירה משה רבינו נסתכל באספקלריא המאירה"

ורש"י שם כתב על זה:

"נסתכלו באספקלריא שאין מאירה – וכסבורים לראות ולא ראו ומשה נסתכל באספקלריא המאירה וידע שלא ראהו בפניו"

"בפניו" הכוונה ל"ועל הכסא כמראה דמות אדם" שכל הנביאים ראו בזה את הבורא והיו צריכים להבין שיש כאן חידה ומשל לאין סופיות של הבורא, ומשה כלל לא ראה בזה את הבורא, ואל נצרך למהלך של חידה ומשל להבין שהבורא הוא אין סוף ואין לו מראה כדמות אדם.   

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s