0017 – מורה נבוכים א א

קובץ לשמיעה בלבד

במקום סיכום השיעור אעתיק מכתב שנכתב אחרי השיעור ועוסק באותם נושאים. אחר כך אעתיק לכאן  מקורות שהזכרתי אותם בשיעור.

מתוך המכתב:

השאלה היתה האם עושה החסד עושה בשביל עצמו או בשביל מי שמקבל ממנו. אבן סינא כתב שעושה החסד לא עושה בשביל מי שמקבל ממנו, והבורא א עושה חסד איתנו למעננו. ועל זה היתה השאלה הרי חונכנו להיות נותנים וגומלי חסדים לא בשביל עצמנו אלא למען הזולת. גם אם הבורא לא עושה חסד למעננו אז הוא עושה למען עצמו, למה הוא צריך את זה?

.

.

מה שכתבתי על זה:
העניין הזה עמוק ודק.

בחלק ו' של רמיזות והערות מתחיל ביאור סדר ההוויה (ההשתלשלות של המדרגות, של הצמצום) מהגילוי הראשון כלפי מטה. על דרך ספרי הקבלה. זה החלק של מעשה מרכבה. בחלקים שלפני כן הוא עסק בהתבוננות בטבע ומתוכו לגלות את הצורות והתגלות הבורא שמוכרח מיניה וביה, זה החלק של מעשה בראשית.

סדר ההשתלשלות שמדובר בו בחלק ו', מתחיל בפרק ט' של חלק ו.

מפרק א' עד פרק ט של חלק ו', הוא מדבר על כוונת הבורא למה הוא התחיל את השתלשלות העולמות. לפני תיאור ההשתלשלות יש לדון על התכלית שלה, למה בכלל זה נעשה.

אני שולח לך את הספר, זה מתחיל בעמ' 391 שם, תחילת חלק ו'. לדעתי כדאי לקרוא בפנים.

.

.

בספר עץ חיים שער א' ענף ב' גם כן הקדים את התכלית לפני שהתחיל לבאר את השתלשלות הצמצום. וכתב על זה במהדורה תניינא:

"ולא היה שום חלל ושום אויר פנוי אלא הכל היה אור א"ס וכשעלה ברצונו להאציל הנאצלים ולברוא הנבראים לסיבה נודעת והוא ליקרא רחום וחנון וכיוצא ואם אין בעולם מי שיקבל רחמיו ממנו איך יקרא רחום וכן עד"ז [על דרך זה] שאר הכנויים הנה צמצם עצמו באמצע האור שלו"

ובמהד"ק הנוסח:

"אלא הכל היה אור אחד פשוט שוה בהשוואה אחת והוא הנקרא אור אין סוף. וכאשר עלה ברצונו הפשוט לברוא העולמות ולהאציל הנאצלים להוציא לאור שלימות פעולותיו ושמותיו וכנוייו אשר זאת היה סיבה בריאת העולמות כמבואר אצלינו בענף הא' בחקירה הראשונה. והנה אז צמצם את עצמו",

אם מדייקים לא כתוב כאן שהוא עשה זאת לתכלית הנבראים, לטובתם. הוא עשה זאת לשם גילוי, לא כתוב מי מרוויח מהגילוי הזה. גם לא שייך לומר שהוא עשה זאת להיטיב עם הנבראים, למלא את חסרונם שיהיה להם טוב, שהרי היה יכול שלא לברוא אותם בעלי חסרון, או לא לברוא אותם כלל, ואז גם לא צריך להיטיב איתם. אם אני יכול לברוא בני אדם, כמו המהר"ל שברא גולם, ואני בורא אדם עני מסכן ואחר כך תורם לו צדקה ועושה איתו חסד, לא שייך לומר שעשיתי את זה לטובתו של הגולם שבראתי.

הבורא גם לא עשה זאת לטובת עצמו, לתכלית עצמו, כי הוא לא חסר מאומה. לא עצוב לו שאין בעולם מי שיקבל רחמיו ממנו ויקרא לו רחמן, הוא לא בודד ולא משועמם. הוא לא הרוויח שום דבר כי לא חסר לו שום דבר. אי אפשר להוסיף על מה שכבר יש לו. שמחתו שלמה לחלוטין.

אז למה בעצם נברא העולם? לתכלית מי? לאיזה סיבה, מה המשמעות של זה ומה הטעם בזה?

זו שאלה עצומה.

אבן סינא שולל את הדעות הנפוצות שהבורא עושה חסד איתנו, מיטיב איתנו, אבל וודאי הוא לא עושה זאת בשביל עצמו.

בשיעור האחרון על מורה נבוכים קצת דיברתי על זה.

אי אפשר לתפוש את אור אין סוף ב"ה ואת העיגול הריק של הצמצום כשני דברים. בלי העיגול הריק אין אור אין סוף. אין סוף מוגדר רק כשלילת המוגבל. המילים הם "אין סוף", ללא שהיה העיגול הריק, לא הייתה המילה סוף, לא היה בכלל מושג מופשט של סוף, לא היה אפשר בכלל להתחיל להעלות על הדעת דבר כזה. אז לא היינו יכולים לומר "אין סוף" כי לא קיימת המילה סוף, אין תפישה כזו. זה לא רק עניין של מילה או תפישה, זה עמוק עד הסוף, עד השורש, אין לנו מילים לדבר על זה.

עיגול ריק כמובן שלא שייך כלל בלי שהוא מוקף באור אין סוף.

כלומר "אין סוף ברוך הוא" מצד עצמו אין דבר כזה כלל, העיגול של הצמצום גם כן אין דבר כזה כלל. אז מה יש?

תחילת עצמותו של הבורא, הגרעין עצמו, לפני הכל, השורש עצמו שאין התחלה לפניו כלל, הו אלא האין סוף, שהרי אין דבר כזה, אלא הוא אין סוף ועיגול ריק כדבר אחד גמור, שמהותו הכי ראשונה היא הגילוי. אין סוף שמתגלה בעיגול הריק.

הגילוי כפול מתחילתו. אלה שני גילויים של דבר אחד, כמו למשל אם יש ראי שבור ואני רואה בו פעמיים את עצמי.

בתפישה החומרית צריך שנתחיל מכך שיש אותי כדבר אחד, ואחר כך בגילוי שלי אני מתפצל לשני דברים כי הראי שבור. כלומר מתחילים מהדבר עצמו ואחר כך בסדר הווייה, בסדר ההגיון, מגיע הגילוי שלו. צריך שיהיה משהו כדי שמשהו יוכל להתגלות. בתפישה המופשטת זה תמיד הפוך (למשל בתפישה החומרית צריך שיהיו נמצאים שניים, א' וב', ואחר כך נוכל לומר שיש אהבה ביניהם, בתפישה המופשטת קודם יש אהבה בלי שיש מי שיאהב, אין א' שאוהב את ב', יש אהבה סתם, כיישות מופשטת. ורק אחר כך משתלשל מזה שיהיו א' וב'. קודם יש מצוות כיבוד הורים ורק אחר כך יש הורים. איך יתכן מצוות כיבוד הורים אם עדיין אין בכלל הורים, בתפישה המופשטת היחס קודם למציאות המוגבלת של גוף חומרי מסוים שהוא המתייחס באותו יחס. לכן כיבוד כיחס קודם במציאותו להורים עצמם. הסתכל בתורה וברא את העולם. יש מושג של גבול לפני שיש שני צדדים שהגבול גובל ביניהם, יש מציאות לפני שיש משהו שנמצא, וכן הלאה בכל דבר).

יש גילוי כמושג מופשט ורק אחר כך משתלשל מזה שיהיה משהו שמתגלה.

הגילוי הוא הכפילות, אין סוף ועיגול ריק. בלי כפילות אין שום גילוי, לא של זה ולא של זה. ההתחלה הכי ראשונה שהבורא נודע בה אינה אור אין סוף, יש משהו גבוה מזה, הגבוה יותר הוא הגילוי, וממנו השתלשלו שני דברים ביחד, אור וכלי כאחד גמור, כמו החגב שלבושו ממנו עצמו. וכמו שכתב בתחילת ספר הכללים שמודפס עם ספר עץ חיים ומסודר בתחילתו.

זה לא שהאין סוף השתלשל מהגילוי ואחר כך השתלשל העיגול הריק והעיגול הריק הוא מתחת לאור אין סוף בסדר הווייה. אלא החגב אצלו האור והכלי הם אחד גמור ואין אחד מהם קודם לשני בסדר ההוויה. ואין אחד מהם "חגב" יותר מהשני, חגב זה כפילות של גוף ולבוש, אור וכלי. הבורא זה כפילות של אור אין סוף ועיגול ריק, וביחד הבורא עצמו כדבר אחד זה גילוי. הגילוי זה העצם האחד, המהות, השורש, ההתחלה. הכי גבוה. הכל מתחתיו. אפשר לגילוי לקרוא גם אהבה, זה עניין אחד, או הטבה, כמו שכתב הרמח"ל שהבורא ברא את העולם כי הוא טוב ותכלית הטוב להיטיב, אין הכוונה לעשות חסד עם מי שיש לו חסרון ולמלא לו את החסרון. אלא הטבה, חסד, זה הגילוי בעצמו, וזה לא כדי שמישהו שחסר לו יתמלא חסרונו. ההטבה היא הדבר עצמו, לא בשביל למלא חסרון. לכן כתב אבן סינא שהבורא לא עושה חסד, הוא לא משפיע כי אנחנו חסרים וצריכים חסד. הרי היה יכול לברוא אותנו לא חסרים. הנושא של חסרון לא שייך כלל לחסד. באמת איננו חסרים כלל אם איננו חוטאים, וכמו שביאר המורה נבוכים ג' י"ב. יעקב אמר יש לי כל. אז הוא לא צריך טובות, לא צריך צדקה וחסדים, לא זקוק לרחמי הבריות. הוא עשיר השמח בחלקו. אז איך שייך לומר שהבורא עושה איתו חסד?  לא נכון לומר שהחסד הוא מה שיעקב יש לו כל, בלי החסד הי החסר לו, והחסד שלם ולכן יש לו כל והוא לא צריך כלום. כי יעקב תמיד לא חסר לו כלום, לא חשוב אם משפיעים עליו או לא. רבי עקיבא סרקו את בשרו במסרקות של ברזל והוא היה שמח ולא חסר לו מאומה. בעוני הכי קשה היה לו הכל. שום דבר לא יכול לקחת ממנו את מה ששום דבר לא חסר לו, אם יקחו לו את המזון הוא יגסוס מרעב בשמחה ויאמר יש לי כל ואני צוחק ושמח. כמו איוב אחרי שלמד.

אם כולם היו יעקב היו סוגרים את כל הגמ"חים וקופות הצדקה והעניים היו גוססים מרעב ומתים ברחוב מאושרים ושמחים ממש, איזהו עשיר השמח בחלקו. כל חלק שיהיה. והעולם לא היה חסר כלום. הרי אין צורך בחסד וצדקה.

מה שאנו נותנים צדקה זה כי לא כולם יעקב וצריך לעשות את הדרך להגיע למדרגה הזו והדרך ללמוד היא בנתינת צדקה. צדקה זה רק הלכה, כלומר לא התכלית עצמה אלא רק כלי, אמצעי, להגיע לתכלית. העולם החומרי יכול להיות מכשול, ההלכות מסדרות אותו כך שלא יהיה מכשול להגיע לאמת. למשל יש הלכות מאכלות אסורות כדי שהגוף יהיה עומד על יושר טבעו ובריאותו מכל הבחינות, ואז הוא לא יפריע לקנות חכמה. אבל מצד האמת, האמת היא עולם הבא שאין בו גוף ואין שם מקום להלכות מאכלות אסורות כפשטן, ילמדו אותן אבל רק על פי סוד. כך גם החומר גורם להחשיב את החומריות ולהרגיש שהיא חסר ולרצות שכל הכסף יהיה שלי ואז מסדרים את זה כסידור של העולם החומרי על ידי הלכות חסד וצדקה. אבל האמת עצמה אין בה מקום לזה.

יש חסד של האמת השלמה, הרי יש ספירת חסד. אבל זה לא כי יש מישהו מסכן ובשבילו עושים חסד למלא את חסרונו שלא יהיה מסכן. אלא ההטבה, השפעת הטוב, היא עצם הגילוי. ועצם הבורא ממש הוא הגילוי. גילוי כשלעצמו. זה לא גילוי של הבורא כלפי הנבראים. אנחנו לא הקהל של ההצגה של הגילוי. זה לא גילוי כלפי מישהו שבחוץ. הנבראים הם עצם הגילוי, הם לא הקהל שכלפיו עושים את הגילוי והוא משתחווה ומוחא כפיים. הגילוי הוא בתוך הבורא עצמו, זה גם לא גילוי שלו אל עצמו, כי הוא לא שני דברים שאחד מהם יתגלה לשני. הוא עצמו גילוי, וזה לא גילוי של א' כלפי ב', זה גילוי סתם, מופשט. זה אותו עניין שהבורא יודע את עצמו, אין כאן א' שיודע את ב'. אבל קשה, הרי ידיעה זה יחס, זה בהכרח בין שני דברים. זה לפי התפישה החומרית שלנו שהדברים מוכרחים להימצא כדי שהיחס יימצא. יחס של ידיעה אצלנו מרכיח שיהיה א' וב' ואז א' יודע את ב'. ידיעה בלי א' ובלי ב', כשלעצמה, איננו תופשים, אבל הבורא הוא כך.

לכן במו"נ א' סוף פרק נ"ג כתב שכן אומרים שהבורא הוא חי וחכם ויכול ורוצה (כלומר אוהב). רק זה לא שיש חכמה והוא חכם בה, אלא הוא וחכמה זה דבר אחד לחלוטין, אלה מילים נרדפות. לומר שהוא חכם זה כמו לומר שהמים לחים, זה לא תואר (שיש 'לחות' ואנו דנים אם המים מתוארים בזה והם לחים) אלא זה מילה נרדפת למים, זה עצמותם של המים שהם לחים. כך עצמותו של הבורא שהוא חכם. אבל 'חכמה' זה מכריח שניים, היודע והידוע. אלא אצלו היחס קודם לדבר שהוא המתייחס. שנים זה מי שמתייחס. לפני שיש מי שמתייחס אין כאן שניים, ואע"פ שיש חכמה היא דבר אחד. היודע והידוע הם אחד, ולנו זה נשמע נגד השכל, כי אחד פשוט שאין בו מורכבות כלל לא יכול 'לדעת' אם אין משהו שאותו הוא יידע.

הבורא מתגלה מתחילה ככפילות, אין סוף ועיגול ריק. לכן הוא מתואר בעצמותו בתארים שיש בהם כפילות, מצוי ראשון שממציא כל נמצא, משפיע טוב (ומונח שיש מקבל), חכם (ומונח שיש את מי להשכיל), חי (חיים הם תנועה של רצוא ושוב של מציאות שלא יכולה להיות קיימת מצד עצמה והיא קיימת כבערה, סנה בוער. כשלהבת שקשורה בגחלת), יכול מונח בזה שהוא יכול לפעול, לחדש, והרי מונח שהוא לא אחד פשוט בלי מורכבות כלל. כי הפשטות המוחלטת שאין בה מורכבות היא הגילוי.

היו שאמרו שאי אפשר לייחס לבורא רצון כי זה שולל את אחדותו הפשוטה המוחלטת, משהו מפעיל אותו לרצות, יש את הרצון ואת מה שרוצים וכו'.

והמו"נ ב' י"ח כתב על זה:

"דע – כי כל פועל בעל רצון שיעשה פעולותיו בגלל דבר אחד הוא בהכרח יתחיב לו שיעשה עת אחת ולא יעשה עת אחרת מפני מונעים או מתחדשים. והמשלו – שהאדם על דרך משל ירצה שיהיה לו בית ולא יבנהו מפני מונעים; וזה כשלא יהיה החומר שלא נמצא או שיהיה נמצא ולא יבוא לקבל הצורה להעדר הכלים והנה יהיו החומר והכלים נמצאים ולא יבנה להיותו בלתי רוצה לבנות מפני שאינו צריך למחסה וכשיתחדשו מתחדשים כחום או קור יביאהו לבקש המעון אז ירצה לבנות. הנה כבר התבאר כי המתחדשים ישנו הרצון והמונעים יעמדו כנגד הרצון ולא יעשה בעבורם. זה כולו – כשיהיו הפעולות מפני דבר אחד חוץ לגוף הרצון; אמנם כשלא יהיה לפועל תכלית אחרת בשום פנים אלא היותו נמשך אחר הרצון, יהיה הרצון ההוא בלתי צריך למביאים, והרוצה ההוא – אף על פי שלא יהיו לו מונעים – לא יתחיב שיעשה תמיד, אחר שאין שם תכלית אחת יוצאת אשר בגללה יעשה, ויתחיב כשלא יהיו מונעים למצוא התכלית ההוא שיעשה, כי הפועל הנה נמשך לרצון לבד:

ואם יאמר אומר זה כולו אמת! אמנם היותו רוצה עת אחת ולא ירצה עת אחרת – האין זה שינוי? נאמר לו לא! שאמיתת הרצון ומהותו זה ענינה שירצה ולא ירצה; ואם היה הרצון ההוא לבעל חומר עד שיבוקש בו תכלית אחת יוצאת יהיה רצון משתנה לפי המונעים והמתחדשים; אמנם רצון הנפרד אשר אינו מפני דבר אחר בשום פנים אינו משתנה, ולא היותו רוצה עתה דבר וירצה זולתו מחר – שינוי בעצמו, ולא יביא זה לתת סבה אחרת כמו שהיותו פועל ולא פועל אינו שינוי, כמו שבארנו."

כשאדם רוצה בגד חם בחורף ומגיע הקיץ הוא מפסיק לרצות, וכשבא שוב החורף הוא שוב רוצה. הרצון משתנה. אבל אם הוא לא רוצה בגד אלא הוא רוצה ותו לא, לא רוצה 'משהו'. רוצה באופן מופשט, לפני שיש א' שרוצה את ב' יש רק רצון מופשט ותו לא. זה לא נתפש אצלנו כי זו תפישה מופשטת מחומר, חומר היינו משהו מוגבל, א' שמוגבל להיות א' ולא ב'. ואז אם הוא רוצה את ב' הוא רוצה משהו, כי א' מוגבל להיות רק א' וב' מוגבל להיות רק ב', ואז אם א' רוצה הוא רוצה משהו, את ב'. אבל תפישה מופשטת שאינה חומרית, אין אצלה הגבלות. לכן אין א' שמוגבל להיות רק א', ולכן יש רק רצון אבל לא רצון שרוצה משהו. רק רצון כשלעצמו.

התפישה הכי ראשונה של הבורא היא אין סוף וצמצום, ואז הוא נתפש כבעל רצון, שהרי העיגול קיים כי האין סוף רצה שיהיה קים. אבל אין סוף והעיגול אינם משהו, הם מופשטים לחלוטין, הם לא מוגדרים בהגדרה מסויימת שמגבילה שהם דווקא כך ולא אחרת. כלב מוגדר ככלב ומוכרח מזה שאינו חתול. לכן הוא חומרי כי הוא מוגדר ומוגבל, אם הוא היה מופשט הוא לא היה מוגבל להיות דווקא כלב ולא חתול, ואז הוא לא היה כלל, לכן האין סוף נקרא אין, ורק הגופים המוגבלים נקראים יש והם נבראו יש מאין. לכן מה שהאין סוף רוצה שיתקיים העיגול הריק זה רצון פשוט, מופשט, לא שא' רוצה את ב'. זה לא נתפש כי זה מצריך שכל מופשט לגמרי. אצילי בני ישראל טעו כאן וחשבו שהעיגול של הצמצום הוא הבורא, כי חשבו שהעיגול הוא 'משהו' שהרי אם לא כן הוא לא יכול להיות נבדל מהאין סוף (ויוצא לשיטתם שגם האין סוף הוא 'משהו'). אני יכול לומר שיש כלב ויש חתול והם שני דברים מובחנים, שיש הבדל ביניהם, רק כי כלב מוגבל להיות רק כלב ולא משהו אחר. אם הכלב מופשט ולא מוגבל להיות רק כלב ולא משהו אחר, לא אוכל לומר שיש שני דברים. אז איך יש אין סוף ועיגול ריק שהם שני דברים? אצילי בני ישראל נפלו כאן. בהכרח הם שני דברים ואז בהכרח הבורא מוגבל ולא מופשט.

איננו יכולים לתפוש את העניין הזה, זה הסוד של הצמצום, סוד מעשה מרכבה. צריך רק להגיד בדיוק מה הקושיא ומה בדיוק אינו תופשים ולא לנסות לתפוש את מה שאיננו תופשים ולא לצאת עם מסקנה שהאין סוף והעיגול הריק הם שני דברים.

חזרנו לענייננו שהגילוי הוא ההתחלה ולכן מה שמשתלשל ממנו הוא בתפישתנו החומרית כפילות, המתגלה וזה שכלפיו הגילוי, המושכל (המתגלה) והמשכיל (מי שאליו הגילוי). הבורא חכם כלומר שהוא משכיל, הוא רואה את הגילוי, והגילוי הוא המושכל, מה שאות רואים. והם אחד פשוט וגמור. כאן הסוד שאיננו יכולים לתפוש ואם נלחץ לתפוש יקרה לנו מה שקרה לאלה שנכנסו לפרד"ס ולא יצאו בשלום.

.

.

.

למעשה, אם נברא כלשהו, אדם, עושה חסד, הנכון הוא לעשות כי זה עצם גרעין הקיום, זה המהות, העצם. זה פשוט ככה. זה אמת, כמו שאומרים שהעולם עגול זו אמת והעולם שטוח זה שקר. פשוט כי זה ככה. זה עצם גרעין הקיום הכי ראשון גם שלי וגם של מי שאני משפיע אליו או מקבל ממנו. זה נקרא 'לשמה'.

זו הסוגיא בבבא בתרא י' ב' שיש חסד נכון של ישראל, ויש חסד לאומים חטאת שהוא להתייהר וכו'. ישראל במובן הזה לא מדובר על עם ישראל מצד שהוא בנש"ק ונולד מיעקב ולא חשוב מה הוא כעת באמיתתו וליבו ואם הוא עם חכם ונבון, אלא מדובר באותם שנענו לקריאתו של אברהם אבינו והם תלמידיו והם עם חכם ונבון. הם תופשים את אחדות הבורא, ונובע מזה שחסד זה עצם המציאות. כי האחדות היא הגילוי כשלעצמו, האהבה כשלעצמה, שהוא ההתחלה האחת שממנה השתשלשל שיהיה אין סוף ועיגול ריק, בורא ונבראים, והגילוי הוא עצמו החסד.

כמו שאחת ועוד אחת הם שתיים, צריך לחשוב שאם יש אותי ממילא הבורא אינו אחד. כי יש אותו ויש אותי. זו המחשבה הכי פשוטה. התירוץ המוכרח שהוא ואני אחד מוחלט. כלומר האל האחד הוא בורא-ונבראים (אין סוף וצמצום) כדבר אחד. זה הפירוש של האר"י שהבורא בעצמו, מצד אחדותו, הוא גילוי, והגילוי הוא מופשט, אין מתגלה ואלה שרואים את הגילוי, במופשט הגילוי הוא כשלעצמו ולא שא' מתגלה לב'. מי שלא מבין שזה כך (אע"פ שאיננו יכולים לצייר את זה) הוא כמו מי שלא משיג שאחת ועוד אחת הן שתיים. לכן זה יסוד פשוט בפיתגורס ואפלטון ואריסטו, ובמקרא כמובן וגם בעוד הרבה תרבויות. וספר יצירה שעוסק בזה הוא תורתו של אברהם אבינו שקיבל מאדם הראשון, זה יסוד לכל אדם. לא כמו החוקרים שחושבים שהאר"י המציא את זה ושזה זרם מיסטי מסוים ביהדות.

.

.

.

.

מקורות שהוזכרו בשיעור

לשון המורה נבוכים בסוף פרקנו:

"וכאשר ייוחד האדם בעניין שהוא זר בו מאד, מה שאין כן בדבר מן הנמצאות מתחת גלגל הירח, והוא ההשגה השכלית אשר לא ישתמש בו חוש ולא מעשה גוף ולא יד ולא רגל, דמה אותה בהשגת הבורא אשר אינה בכלי, ואם אינו דמיון באמת, אבל לנראה מן הדעת תחילה. ונאמר באדם מפני זה העניין, רוצה לומר מפני השכל האלוהי המדובק בו, שהוא בצלם אלוהים ובדמותו, לא שהשם יתברך גוף שיהיה בעל תמונה"

איך יתכן שהאדם ישיג באותה רמה של מופשטות כמו האלוה, הרי ההשגה של האלוה מופשטת לחלוטין, שהוא האין סוף ברוך הוא, הכרחי המציאות, שמופשט לחלוטין מכל הגדרה שהיא, וכך השגתו, הוא עצמו מופשט לחלוטין והוא לבדו משיג את עצמו ואת עצמו בלבד. ואת הברואים הוא משיג מחמת עצמו ולא מחמתם, כמו שכתב בהלכות יסודי התורה ב' הלכות ט'-י'. 

קראנו, שלפי ההמון האדם נברא בצלם אלהים פירושו שצלם האדם, שהוא תואר גופו, הוא גם תואר גופו של הבורא. לפי הרמב"ם האדם הוא צלם אלוהים כלומר הצורה הטבעית של האדם שהוא חי מדבר, היא צורתו של אלהים שהוא חי מדבר. וזה קשה כי באמצע הפרק, לפני העניין של דמות, מדבר על הכח המדבר שהוא השכל השימושי, ואיך זה שייך לבורא. והבורא אין לו צורה, איך יתכן שהאדם הוא בצורת הבורא. 

.

.

.

בהלכות יסודי התורה ד' ז' כתב:

"לְעוֹלָם אֵין אַתָּה רוֹאֶה גֹּלֶם בְּלֹא צוּרָה אוֹ צוּרָה בְּלֹא גֹּלֶם, אֶלָּא לֵב הָאָדָם הוּא שֶׁמְּחַלֵּק הַגּוּף הַנִּמְצָא בְּדַעְתּוֹ, וְיוֹדֵעַ שֶׁהוּא מְחֻבָּר מִגֹּלֶם וְצוּרָה […]

וְהַצּוּרוֹת שֶׁאֵין לָהֶן גֹּלֶם אֵינָן נִרְאִין לָעַיִן, אֶלָּא בְּעֵין הַלֵּב הֵן יְדוּעִין, כְּמוֹ שֶׁיָּדַעְנוּ אֲדוֹן הַכֹּל בְּלֹא רְאִיַּת עַיִן."

הצורות שאין להן גולם אלו המלאכים, כלומר עשר הספירות. וכמו שביאר בהלכות יסודי התורה פרק ב' (במו"נ מבאר שהמלאכים הם השכלים הנפרדים, והרמ"ק בפרדס רימונים כתב שהשכל הנפרד התחתון הוא השכל הפועל הוא ספירת מלכות, וממילא שאר השכלים הם שאר הספירות, וכם כתב רבי יוסף אלבו וכן הרמ"א בתורת העולה פרק ד' כתב שהשכלים הנבדלים הם הספירות. וכן עולה מלשון המו"נ ג' נ"ב.)

מעל הספירות יש רק את האין סוף ברוך הוא. הרמב"ם מחלק בין ידיעת הצורות שאין להן גולם לבין ידיעת אדון הכל, ומוכרח מזה שאדון הכל כאן פירושו האין סוף ברוך הוא. שכל מה שאינו האין סוף נכלל בספירות שהן הצורות שאין להן גולם. ושוב רואים שהאדם משיג את האין סוף.   

.

.

וכן הוא בהמשך שם בהלכות יסודי התורה פרק ד' הלכות ח'-ט':

"נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר הִיא צוּרָתוֹ שֶׁנָּתַן לוֹ הָאֵל, וְהַדַּעַת הַיְּתֵרָה הַמְּצוּיָה בְּנַפְשׁוֹ שֶׁלָּאָדָם הִיא צוּרַת הָאָדָם הַשָּׁלֵם בְּדַעְתּוֹ. וְעַל צוּרָה זוֹ נֶאֱמַר בַּתּוֹרָה: ״נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ״ (שם א,כו), כְּלוֹמַר שֶׁתִּהְיֶה לוֹ צוּרָה הַיּוֹדַעַת וּמַשֶּׂגֶת הַדֵּעוֹת שֶׁאֵין לָהֶם גֹּלֶם, עַד שֶׁיִּדְמֶה לָהֶן. וְאֵינוֹ אוֹמֵר עַל צוּרָה זוֹ הַנִּכֶּרֶת לָעֵינַיִם, שֶׁהוּא הַפֶּה וְהַחֹטֶם וְהַלְּסָתוֹת וּשְׁאָר רֹשֶׁם הַגּוּף, שֶׁזּוֹ – ׳תֹּאַר׳ שְׁמָהּ.
וְאֵינָהּ הַנֶּפֶשׁ הַמְּצוּיָה לְכָל נֶפֶשׁ חַיָּה, שֶׁבָּהּ אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה וּמוֹלִיד וּמַרְגִּישׁ וּמְהַרְהֵר, אֶלָּא הַדֵּעָה, שֶׁהִיא צוּרַת הַנֶּפֶשׁ, וּבְצוּרַת הַנֶּפֶשׁ הַכָּתוּב מְדַבֵּר. וּפְעָמִים רַבּוֹת תִּקָּרֵא זוֹ הַצּוּרָה ׳נֶפֶשׁ׳ וָ׳רוּחַ׳. וּלְפִיכָךְ צָרִיךְ לְהִזָּהֵר בַּשֵּׁמוֹת, שֶׁלֹּא תִּטְעֶה; וְכָל שֵׁם וָשֵׁם יִלָּמֵד מֵעִנְיָנוֹ. 

(ט) אֵין צוּרַת הַנֶּפֶשׁ הַזֹּאת מְחֻבֶּרֶת מִן הַיְּסוֹדוֹת כְּדֵי שֶׁתִּפָּרֵד לָהֶן, וְאֵינָהּ מִכֹּחַ הַנְּשָׁמָה עַד שֶׁתְּהֵא צְרִיכָה לַנְּשָׁמָה כְּמוֹ שֶׁהַנְּשָׁמָה צְרִיכָה לַגּוּף, אֶלָּא מֵאֵת יי מִן הַשָּׁמַיִם הִיא. לְפִיכָךְ כְּשֶׁיִּפָּרֵד הַגֹּלֶם, שֶׁהוּא מְחֻבָּר מִן הַיְּסוֹדוֹת, וְתֹאבַד הַנְּשָׁמָה, מִפְּנֵי שֶׁאֵינָהּ מְצוּיָה אֶלָּא עִם הַגּוּף וּצְרִיכָה לַגּוּף בְּכָל מַעֲשֶׂיהָ – לֹא תִּכָּרֵת הַצּוּרָה הַזֹּאת, לְפִי שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה לַנְּשָׁמָה בְּמַעֲשֶׂיהָ, אֶלָּא יוֹדַעַת וּמַשֶּׂגֶת הַדֵּעוֹת הַפְּרוּדוֹת מִן הַגְּלָמִים, וְיוֹדַעַת בּוֹרֵא הַכֹּל, וְעוֹמֶדֶת לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים. הוּא שֶׁאָמַר שְׁלֹמֹה בְּחָכְמָתוֹ: ״וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה, וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ״ (קהלת יב,ז)."

.

.

.

הקדמת הרמב"ם לפרק חלק:

"ואם עניָנו כן בעולם הזה הגופני [שתענוג רוחני מעולה מתענוג חומרי], כל שכן בעולם הרוחני והוא העולם הבא, שנפשותינו משכילות שם מידיעת הבורא יתברך כמו שמשכילים הגופנים העליונים או יותר."

הגופנים העליונים פירושו הגלגלים, וזה כולל את הגלגל הקיצון, שהוא העיגול הריק של הצמצום. וקשה איך יתכן לומר "או יותר" שהגלגל הקיצון הוא עצמו הצמצום ומה שיורת ממנו זה כבר האין סוף ברוך הוא בעצמו. 

.

.

.

שם בעיקר האמונה השביעי מתוך י"ג עיקרי האמונה:

"והיסוד השביעי, נבואת משה רבינו עליו השלום. והוא שנאמין כי הוא אביהם של כל הנביאים אשר היו מלפניו ואשר קמו מאחריו – כולם הם תחתיו במעלה. והוא היה הנבחר מכל מין האדם, אשר השיג מידיעתו יתברך יותר מִמָּה שהשיג או ישיג שום אדם שנמצא או שֶׁיִּמָּצֵא. וכי הוא, עליו השלום, הגיע התעלוּתוֹ מן האנושוּת עד שהשיג המעלה הַמַּלְאֲכוּתִית ונכלל במעלת המלאכים. לא נשאר מסך שלא קרעוֹ. ולא מְנָעוֹ מוֹנֵעַ גופני, ולא נתערב לו שום חֶסְרוֹן בין רב למעט. ונתבטלו ממנו הכוחות הדמיוניים והחוּשיים בהשגותיו, וְנִבְהַל כוחו המתעורר והמשתוקק, ונשאר שכל בלבד. ועל העניָן הזה נאמר עליו שהוא מדבר עם השם יתברך בלא אֶמְצָעִיּוּת [=תִּוּוּךְ] מן המלאכים.

רצוני היה לבאר כאן זה העניָן הנפלא, ולפתוח הנעול במקראות התורה, ולפרש טעם "פה אל פה" וכל הפסוק וזולתו מעניָנו – לולא שראיתי שאלה העניָנים דקים עד מאוד, ויצטרכו לִרְאָיוֹת רבות מאוד, להצעות רבות והקדמות ומשלים, ושנבאר בתחילה מציאות המלאכים, וְשִׁנּוּי מעלותיהם מן הבורא יתעלה, ושנבאר הנפש וכל כוחותיה. ויתרחב העיגול עד שנדבר בצורות שזכרו הנביאים שראוי לבורא ולמלאכים, ויכנס בזה "שיעור קומה" ועניָנו. ולא יספיק בעניָן זה לבדו, ואפילו יהיה מקֻצר בתכלית הקיצור – מאה דפים. ולפיכך אניח אותו למקומו: אם בספר "פירוש הדרשות" שֶׁיָּעַדְתִּי לְחַבְּרוֹ, או ב"ספר הנבואה" שאני מתעסק בו, או בספר שֶׁאֲחַבֵּר אותו בפירוש אֵלּוּ היסודות."

הרמב"ם כותב בכמה מקומות שהשגת משה רבינו היתה בלי שום מחיצה חומרית. חומר לפי אריסטו זה כל מה שיש בו הגדרה כלשהי, גבול כלשהי, כל מה שאינו אין סוף מוחלט פשוט. איך אדם משיג אין סוף. 

שיעור קומה שמוזכר כאן הוא שמו של ספר שלא ידוע מי מחברו, שמתאר את האלוה כבעל גוף גדול מאוד וזוהר מאוד. הרמב"ם כתב בתשובה שמעולם לא סבר שיש אמת בספר הזה והוא ספר של מינים ואסור ללמוד בו ויש לשרוף אותו. לכן כנראה לא מדובר כאן על הספר הזה. אלא על "שיעור קומה" אחר, בספר הזוהר יש גם כן תיאורים של גוף הבורא ומידות גודלו של הגוף ואולי זה השיעור קומה שהרמב"ם מדבר עליו כאן. פרק ע"ב מחלק א' של המורה נבוכים גם כן נקרא פרק שיעור קומה, כי הוא מדבר על המציאות הכללית כעל צורת אדם, ואומר שהאדם הוא עולם קטן.

מה שיש אמת בתיאור האלוה כצורת אדם אינו אומר שכל אחד שיכתוב תיאור של גוף האלוה כדמות גוף אדם הוא אומר אמת. אותו ספר הנקרא שיעור קומה כתב אותו מין שאינו יודע מה הוא אומר ובודה דברים כפי דמיונו. תיאור הבורא כדמות אדם שכתוב בזוהר וגם בספר יחזקאל פרק א', הם תיאורים מדוייקים אומיתיים והם השיעור קומה שיש לדבר בו כדי להבין איך משה רבינו השיג את הבורא בלי מחיצות חומר, כלומר בלי כלי חומר, בלי צמצום, אלא בהשגה מופשטת לגמרי כמו השגת האין סוף את עצמו.

.

.

.

בראשית רבה ח' י':

"אמר רבי הושעיא בשעה שברא הקב"ה אדם הראשון טעו מלאכי השרת ובקשו לומר לפניו קדוש, משל למלך ואפרכוס [שר גדול] שהיו בקרוכין [חדר או קרון] והיו בני המדינה מבקשין לומר למלך דומינו [שבח] ולא היו יודעין איזהו, מה עשה המלך דחפו והוציאו חוץ לקרוכין, וידעו הכל שהוא איפרכוס. כך בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון, טעו בו מלאכי השרת ובקשו לומר לפניו קדוש, מה עשה הקדוש ב"ה הפיל עליו תרדמה [והפריד את חוה ממנו] וידעו הכל שהוא אדם, הדא הוא דכתיב (ישעיה ב) חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא."

מלאכי השרת היינו הגלגל הקיצון שהשגתו מרוב המשל כל הנבראים, והוא טעה באדם כי ראה בו צורה זהה לזו של הבורא, צורה אחת כשאין חומר פירושו שזה אחד לגמרי ממש. הבריאה של האדם היא שהאלוה עצמו יצא מחוץ לקרוכין, הצטמצם. היציאה היא האדם.    

.

.

.

.

יחזקאל פרק א', מעשה מרכבה.

"ד וָאֵרֶא וְהִנֵּה רוּחַ סְעָרָה בָּאָה מִן הַצָּפוֹן עָנָן גָּדוֹל וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב וּמִתּוֹכָהּ כְּעֵין הַחַשְׁמַל מִתּוֹךְ הָאֵשׁ. ה וּמִתּוֹכָהּ דְּמוּת אַרְבַּע חַיּוֹת וְזֶה מַרְאֵיהֶן דְּמוּת אָדָם לָהֵנָּה. ו וְאַרְבָּעָה פָנִים לְאֶחָת וְאַרְבַּע כְּנָפַיִם לְאַחַת לָהֶם. ז וְרַגְלֵיהֶם רֶגֶל יְשָׁרָה וְכַף רַגְלֵיהֶם כְּכַף רֶגֶל עֵגֶל וְנֹצְצִים כְּעֵין נְחֹשֶׁת קָלָל. ח  וידו [וִידֵי] אָדָם מִתַּחַת כַּנְפֵיהֶם עַל אַרְבַּעַת רִבְעֵיהֶם וּפְנֵיהֶם וְכַנְפֵיהֶם לְאַרְבַּעְתָּם. ט חֹבְרֹת אִשָּׁה אֶל אֲחוֹתָהּ כַּנְפֵיהֶם לֹא יִסַּבּוּ בְלֶכְתָּן אִישׁ אֶל עֵבֶר פָּנָיו יֵלֵכוּ. י וּדְמוּת פְּנֵיהֶם פְּנֵי אָדָם וּפְנֵי אַרְיֵה אֶל הַיָּמִין לְאַרְבַּעְתָּם וּפְנֵי שׁוֹר מֵהַשְּׂמֹאול לְאַרְבַּעְתָּן וּפְנֵי נֶשֶׁר לְאַרְבַּעְתָּן. יא וּפְנֵיהֶם וְכַנְפֵיהֶם פְּרֻדוֹת מִלְמָעְלָה לְאִישׁ שְׁתַּיִם חֹבְרוֹת אִישׁ וּשְׁתַּיִם מְכַסּוֹת אֵת גְּוִיֹתֵיהֶנָה. יב וְאִישׁ אֶל עֵבֶר פָּנָיו יֵלֵכוּ אֶל אֲשֶׁר יִהְיֶה שָׁמָּה הָרוּחַ לָלֶכֶת יֵלֵכוּ לֹא יִסַּבּוּ בְּלֶכְתָּן. יג וּדְמוּת הַחַיּוֹת מַרְאֵיהֶם כְּגַחֲלֵי אֵשׁ בֹּעֲרוֹת כְּמַרְאֵה הַלַּפִּדִים הִיא מִתְהַלֶּכֶת בֵּין הַחַיּוֹת וְנֹגַהּ לָאֵשׁ וּמִן הָאֵשׁ יוֹצֵא בָרָק. יד וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב כְּמַרְאֵה הַבָּזָק. טו וָאֵרֶא הַחַיּוֹת וְהִנֵּה אוֹפַן אֶחָד בָּאָרֶץ אֵצֶל הַחַיּוֹת לְאַרְבַּעַת פָּנָיו. טז מַרְאֵה הָאוֹפַנִּים וּמַעֲשֵׂיהֶם כְּעֵין תַּרְשִׁישׁ וּדְמוּת אֶחָד לְאַרְבַּעְתָּן וּמַרְאֵיהֶם וּמַעֲשֵׂיהֶם כַּאֲשֶׁר יִהְיֶה הָאוֹפַן בְּתוֹךְ הָאוֹפָן. יז עַל אַרְבַּעַת רִבְעֵיהֶן בְּלֶכְתָּם יֵלֵכוּ לֹא יִסַּבּוּ בְּלֶכְתָּן. יח וְגַבֵּיהֶן וְגֹבַהּ לָהֶם וְיִרְאָה לָהֶם וְגַבֹּתָם מְלֵאֹת עֵינַיִם סָבִיב לְאַרְבַּעְתָּן. יט וּבְלֶכֶת הַחַיּוֹת יֵלְכוּ הָאוֹפַנִּים אֶצְלָם וּבְהִנָּשֵׂא הַחַיּוֹת מֵעַל הָאָרֶץ יִנָּשְׂאוּ הָאוֹפַנִּים. כ עַל אֲשֶׁר יִהְיֶה שָּׁם הָרוּחַ לָלֶכֶת יֵלֵכוּ שָׁמָּה הָרוּחַ לָלֶכֶת וְהָאוֹפַנִּים יִנָּשְׂאוּ לְעֻמָּתָם כִּי רוּחַ הַחַיָּה בָּאוֹפַנִּים. כא בְּלֶכְתָּם יֵלֵכוּ וּבְעָמְדָם יַעֲמֹדוּ וּבְהִנָּשְׂאָם מֵעַל הָאָרֶץ יִנָּשְׂאוּ הָאוֹפַנִּים לְעֻמָּתָם כִּי רוּחַ הַחַיָּה בָּאוֹפַנִּים. כב וּדְמוּת עַל רָאשֵׁי הַחַיָּה רָקִיעַ כְּעֵין הַקֶּרַח הַנּוֹרָא נָטוּי עַל רָאשֵׁיהֶם מִלְמָעְלָה. כג וְתַחַת הָרָקִיעַ כַּנְפֵיהֶם יְשָׁרוֹת אִשָּׁה אֶל אֲחוֹתָהּ לְאִישׁ שְׁתַּיִם מְכַסּוֹת לָהֵנָּה וּלְאִישׁ שְׁתַּיִם מְכַסּוֹת לָהֵנָּה אֵת גְּוִיֹּתֵיהֶם. כד וָאֶשְׁמַע אֶת קוֹל כַּנְפֵיהֶם כְּקוֹל מַיִם רַבִּים כְּקוֹל שַׁדַּי בְּלֶכְתָּם קוֹל הֲמֻלָּה כְּקוֹל מַחֲנֶה בְּעָמְדָם תְּרַפֶּינָה כַנְפֵיהֶן. כה וַיְהִי קוֹל מֵעַל לָרָקִיעַ אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁם בְּעָמְדָם תְּרַפֶּינָה כַנְפֵיהֶן. כו וּמִמַּעַל לָרָקִיעַ אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁם כְּמַרְאֵה אֶבֶן סַפִּיר דְּמוּת כִּסֵּא וְעַל דְּמוּת הַכִּסֵּא דְּמוּת כְּמַרְאֵה אָדָם עָלָיו מִלְמָעְלָה. כז וָאֵרֶא כְּעֵין חַשְׁמַל כְּמַרְאֵה אֵשׁ בֵּית לָהּ סָבִיב מִמַּרְאֵה מָתְנָיו וּלְמָעְלָה וּמִמַּרְאֵה מָתְנָיו וּלְמַטָּה רָאִיתִי כְּמַרְאֵה אֵשׁ וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב. כח כְּמַרְאֵה הַקֶּשֶׁת אֲשֶׁר יִהְיֶה בֶעָנָן בְּיוֹם הַגֶּשֶׁם כֵּן מַרְאֵה הַנֹּגַהּ סָבִיב הוּא מַרְאֵה דְּמוּת כְּבוֹד יְהוָה וָאֶרְאֶה וָאֶפֹּל עַל פָּנַי וָאֶשְׁמַע קוֹל מְדַבֵּר."

.

החיות הן המלאך הגבוה ביותר, הן העיגול של הצמצום. מהן מצטיירות כל שאר הספירות, כמו שכתב האר"י ז"ל שבעיגול נכנס קו מאור אין סוף ומצייר בהן את הספירות. בציור אחד של עיגול בתוך עיגול ובציור אחר של שלושה קוים, קו ימין, קו שמאל וקו אמצע, ועל שלושת הקוים כתב שזה כדמות אדם.

יש בחיות זיו האין סוף, הן תואר שלו, תואר עצם או תואר פעולה. לכן הן במראה אדם. המורה נבוכי ביאר שה כולן פני אדם רק שלזו פני אדם שמזכירים אריה ולזה פני אדם שמזכירים נשר וכן הלאה.

כשמסתכלים למעלה יש רקיע כעין הקרח הנורא. יש את הסתירה של סוד מעשה מרכבה, איך האין סוף והמוגבל הם ביחד אלוה אחד. והתפרות לזה הוא דמות אדם שהיא מעל החיות, שזה עצמו של האין סוף יתברך. והוא דמות אדם. הכוונה שהגבול של הלידה מהאין סוף למוגבל הוא האדם.

ועל זה כתב שם רש"י:

""וארא כעין חשמל" – לא נתן רשות להתבונן במקרא זה" 

   .

.

.

בדברים כ"א כ"ג על הפסוק שאומר שאסור להלין אדם תלוי כי קללת אלהים תלוי, כתב רש"י:

""כי קללת אלהים תלוי" – זלזולו של מלך הוא, שאדם עשוי בדמות דיוקנו, וישראל הם בניו.

משל לשני אחים תאומים שהיו דומין זה לזה, אחד נעשה מלך ואחד נתפס ללסטיות ונתלה. כל הרואה אותו אומר "המלך תלוי"."

.

.

ישעיהו נ"ט כ"א:

"וַאֲנִי זֹאת בְּרִיתִי אוֹתָם אָמַר יְהוָה רוּחִי אֲשֶׁר עָלֶיךָ וּדְבָרַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְּפִיךָ לֹא יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ וּמִפִּי זַרְעֲךָ וּמִפִּי זֶרַע זַרְעֲךָ אָמַר יְהוָה מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם."

.

דברים ל':

"כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְו‍ֹתָיו וְחֻקֹּתָיו הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה כִּי תָשׁוּב אֶל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ. כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ."

 

2 מחשבות על “0017 – מורה נבוכים א א

  1. שאלה על מה שדיברת על החטא בסוף השיעור לא הצלחתי להבין.
    אם המצווה היא הצמצום, הדיוטה התחתונה של הגילוי האלוהי, אז מה זה החטא? הרי שום דבר לא יכול להיות קיים מחוץ לגילוי האלוהי. החטא הוא גילוי אלוהי גבוה יותר? לא הצלחתי להבין

    אהבתי

    • הגילוי האלוהי הוא על דרך שהאור נגלה מתוך החושך, על רקע של חושך, וככל שהחושך יותר חשוך כך הוא רקע שיותר מדגיש את האור ומגלה אותו מבהיק יותר.
      החושך זה מה שהחומר המוחשי מראה את עצמו שיש לו מציאות חזקה עצמאית שלא תלויה במצוי ראשון שממציא כל נמצא. אם יש לי כסף בבנק אני חושש מאינפלציה או פשיטת רגל של הבנק, ולא מכך שהמצוי הראשון שממציא כל נמצא יחדל לרגע מלהמציא את הכסף שלי.
      גילוי האור על רקע החושך הוא לא רק בהפרכת הסיפור שהחומר מספר על עצמו. הר החרמון הוא חזק ויציב מצד עצמו. רק הוא נוצח והתגלה שאין לו עמידה עצמאית כמו שהוא טוען. הבורא גרם להר החרמון לרקוד ולהתפרק והתגלה שהבורא אחד על רקע חושך גדול שמכחיש את זה שהוא קיומו העצמאי של הר החרמון שנראה כאמיתי בעליל.

      זה לא גילוי האחדות, כי נשאר שאם מסתכלים על הר החרמון כמו שהוא נראה, כמו שהוא מציג את עצמו, רואים שהוא חזק ויציב מכח עצמו ולא צריך שהבורא ימציא אותו תמיד. המראה הזה התגלה כשקר, אבל השקר הזה עדיין הוא משהו שמספר סיפור על עצמו. גם אם הסיפור הזה התגלה כשקר אחרי שהבורא פירק את ההר, אפשר לקרוא סיפור שקרי ולצייר אותו בדמיון ולחוות אותו. אחרי שראיתי את הים נקרא לשניים אני יכול לצייר את הים כמו שהיה לפני קריעת הים, ולראות מהציור ההוא שחקוק בזכרוני איך הים הוא דבר חזק שעומד מכח עצמו ולא תלוי בבורא.
      החושך של הכחשת הבורא נשאר כסיפור, כציור, ואע"פ שהתגלה שאינו אמת הוא עדיין קיים כסיפור שאפשר לראות ולחוות. ואולי אם הבורא ניצח את ים סוף הוא לא יצליח לנצח את האוקייאנוס השקט, הסיפור שים הוא חזק בכח עצמו נשאר כסיפור שמצד מה שהוא מספר הוא משכנע. לכן אין לשלול מראש את האפשרות שהוא אמיתי, וצריך לבחון את זה על כל ים מחדש.

      לכן יש בבריאה החומרית סדר, חכמה. החומריות שמכריזה על עצמה כעומדת בלי תלות באחדות הבורא, אמורה להיות שכל גוף חומרי לא קשור לאחרים, שהרי הוא עומד מכוחו שלו ואינו נצרך לאחרים כדי להתקיים. כל הגופים החומריים קיימים לפי הסדר של הספירות, הצורות המופשטות, החכמה העליונה, האחת, שאת זה רואה המתבונן המעמיק, שרואה שחומר לא יכול להיות קיים אלא רק מכח שהוא מצע לגילוי הצורה, שהיא סדר כולל אחדותי אלוהי.
      הלכות יסודי התורה ד' ז':
      "לְעוֹלָם אֵין אַתָּה רוֹאֶה גֹּלֶם בְּלֹא צוּרָה אוֹ צוּרָה בְּלֹא גֹּלֶם" זה המבט שרואה שהעצם החומרי קיים בפני עצמו וצורתו שייכות לו כעצם נפרד.
      "אֶלָּא לֵב הָאָדָם הוּא שֶׁמְּחַלֵּק הַגּוּף הַנִּמְצָא בְּדַעְתּוֹ, וְיוֹדֵעַ שֶׁהוּא מְחֻבָּר מִגֹּלֶם וְצוּרָה" זה המבט של החכם על הגוף החומרי, שרואה שהצורה של הגוף היא עניין נפרד, בפני עצמו, והיא יסוד מציאות הגוף, והחומר מציאותו היא רק כמצע לצורה ואין לו מציאות מצד עצמו. והצורה היא חכמה והיא חלק מסדר כולל של חכמה ויופי אחדותיים. כך מתגלה מהגוף החומרי עצמו שבהכרח מציאותו היא רק מצע לגילוי הסדר האלוהי של החכמה האלוהית הכללית, כי אין לו מציאות אלא בצורתו שהיא מחולקת מחומרו לפי הסתכלות הלב. אם כך הגוף המוחשי עצמו מעיד על אחדות הבורא ומכחיש את האפשרות של פירוד ממנו ומציאות עצמאית. ואין בכל שום אפשרות להעלות על הדעת ציור של קיום נפרד, אין סיפור כזה, החומר מגלה על האחדות כמו הצורה, כי הוא רק צל שלה, מצע להתגלותה, כלשעצמו חדל קיום לחלוטין. זה באמת גילוי האחדות על רקע החושך של העיוורון מלראות שהגוף החומרי יסוד מציאותו היא רק צורתו. מי שהתפכח מהעיוורון הזה כבר לא יכול כלל לחזור אליו או לזכור איך רואים כשעיוורים. זה בטל לחלוטין ונשכח לחלוטין. ההשגה בשכל הפועל אין בה שכחה, המשכיל מתאחד עם המושכל, ואין שום דרלך לא לראות שהמציאות גם של הגופים החומריים היא רק הצורה, שהיא גילוי של אחדות וושל מה שהמציאות כולה מושפעת ממנו כמצוי שממציא כל נמצא והכל רק מאמיתת הימצאו.

      כל זה הוא אם הגוף החומרי קיים כפי טבעו וכמו שהבורא ברא אותו, והאדם מסתכל עליו במבט צלול של חכמה ואמת.
      אם היה עיוות בגוף החומרי וכבר לא רואים בו את צורתו, אם עיני האדם עיוורות, אז הגוף החומרי לא מגלה את אחדות הבורא. גם כשהכל כתיקונו השלב הראשון הוא העיוורון שרואה שלגוף החומרי יש מציאות עצמאית חזקה, והשלב השני הוא לב האדם מחלק ויודע שהוא מחובר מגולם וצורה. זה עמל השגת החכמה שרק אחריו נגלה האור. החטא פירושו שנשארים בשלב הראשון ולא עוברים לשלב השני. בינתיים. זה רק מחדל, זה לא משהו שקיים וצריך לשאול איך יש לו מקום להתקיים אם הוא היפך האחדות האלוהית. זו עבודה שלא נעשתה עדיין גם כשהיה אפשר שתיעשה. אז נשאר המצב כמו לפני העבודה, כמו שהאדם נולד. הוא כבר בן שישים ועדיין טיפש כמו תינוק בן יומו. זה מחדל, לא משהו שקיים נגד רצון הבורא ומחוץ לאחדותו.

      הרמח"ל אומר שכל חטא יתוקן לבסוף. הכל יגלה את האחדות, את הצורה שהיא המציאות האמיתית. הנושא הוא רק עד כמה הגילוי הזה נזקף לזכותו של האדם. כמה הוא עשה לבד וכמה עזרו לו. כמה הוא התמהמה. אם הוא פועל שלא עשה את מלאכתו, ובעל הבית היה צריך לעשות במקומו, הוא לא שותף לבניין ומציאותו תיבטל, החוטאים נפשם אובדת ואין להם חלק לעולם הבא. גילוי האחדות יושלם באופן אחר, יד ה' לא תקצר, הוא אחראי על הגילוי, ואם רצונו שדווקא אדם יזכה להיות מי שמגלה הוא יסובב שזה ייעשה על ידי אדם אחר, או שהחוטא יבוא על תיקונו אפילו בעל כרחו בגיהנום, כמו שבגיהנום בי קורח אומרים משה אמת וקורח ועדתו רשעים. אין לנו דרך להבין בדיוק איך זה מתנהל, וגם לא צריך, זה :"מאחרי הקלעים" של איך הקב"ה מנהיג את עולמו ומסובב שהכל יהיה כפי רצונו ויגלה את אחדותו. שום דבר לא יעצור את גילוי אחדותו השלם. אלה שתי דרכים שמובילות לאותו מקום, אם האדם חטא הוא לא עשה את המלאכה של גילוי האחדות והבורא יסובב שהיא תיעשה באופן אחר, ותהיה בו פחות זכות לחוטא, פחות השתתפות שלו בזה. ורק הוא יצא נפסד, תיבטל מציאותו כלא היתה, והגילוי לא יינזק כלל, ויד ה' לא תקצר שלא יהיה בגילוי האחדות עצמו שום איחור ושום חסרון.

      החוטא רק מפסיד לעצמו, הוא לא פוגע בשום דבר אחר ולא יוצר שום דבר שחיצוני לבורא ולרצונו. אין לאדם כח להזיק לבורא או לצאת מאחדותו, יש לו רק כח להפסיד את עצמו, וגם זה בתוך אחדות הבורא שנתן לו בחירה חופשית ומה שהחוטא נפסד מהמציאות זה גם בתוך מהלך גילוי אחדותו. הרמב"ם אומר במו"נ סוף חלק ב' שיש לייחס כל מעשה שנעשה בבחירה חופשית לבורא ולומר שהוא מעשה הבורא, כי הבורא עשה את הבחירה החופשית ולכן כל מה שנעשה מבחירה זה מעשה שלו.
      הלכות תשובה פרק ח':
      "וּפִרְעוֹן הָרְשָׁעִים הוּא שֶׁלֹּא יִזְכּוּ לְחַיִּים אֵלּוּ, אֶלָּא יִכָּרְתוּ וְיָמוּתוּ. וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ זוֹכֶה לְחַיִּים אֵלּוּ, הוּא הַמֵּת שֶׁאֵינוֹ חָיֶה לְעוֹלָם, אֶלָּא נִכְרָת בְּרִשְׁעוֹ וְאוֹבֵד כַּבְּהֵמָה. וְזֶה הוּא הַכָּרֵת הַכָּתוּב בַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִיא״ (במדבר טו,לא); מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ: ״הִכָּרֵת״ בָּעוֹלָם הַזֶּה, ״תִּכָּרֵת״ לָעוֹלָם הַבָּא. כְּלוֹמַר שֶׁאוֹתָהּ הַנֶּפֶשׁ שֶׁפָּרְשָׁה מִן הַגּוּף בָּעוֹלָם הַזֶּה אֵינָהּ זוֹכָה לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, אֶלָּא גַּם מִן הָעוֹלָם הַבָּא נִכְרְתָה."
      החטא הוא לא משהו שקיים, הוא רק ביטול מציאות שהתגלתה כלא-מציאות וממילא בטלה וזה לפי החכמה האלוהית ולכן גם זה מגלה את אחדותו.

      החטא לא עושה שום שינוי בשום דבר. לא מחדש מציאות של שום דבר. לא יוצא מהמציאות האלוהית, לא מגלה משהו גבוה וגם לא משהו נמוך. לא מגלה שום דבר אבל גם לא מונע את הגילוי של שום דבר. זה לא שום דבר. כשלון שפקע כמו בועת סבון ולא השאיר שום רושם בעולם.

      אם דרכי הבריאות אומרות שפעולה מסויימת תגרום לחולי קשה ומסוכן, וטיפש אחד עשה אותה וחלה ומת. הוא לא מגלה שום דבר שלא ידענו על דרכי הבריאות ואמיתתן, רק מגלה שוב את אמיתתן, הוא לא חידש שום דבר בעולם, לא הותיר שום רושם ושום אמירה ושום טענה, לא פעל ושום שינוי. הוא נפל (בסגול), כאילו לא נולד. סתם מת ונשכח בלא טעם, הכסיל אבד בסכלותו. ויבוא אחר ויירש את נחלתו ויקרא לה בשמו.
      המורה נבוכים לא מדבר בשום מקום על חטא, זו לא סוגיא. גם לא חז"ל או ספרי הקבלה. צריך פשוט לא לחטוא, לא להיות טיפש. זה לא נושא שיש משהו מיוחד להבין לגביו.

      יש משהו אחר שמדובר עליו בעיקר בספרי קבלה וגם בחז"ל. ככל שהשקר של החומר שהוא עצמאי בקיומו יותר חזק, כך אור גילוי האחדות בוקע על הרקע שלו באור יותר מהבהיק. לכן המציאות ירדה עד תכלית ההתגשמות האפשרי. עד תכלית היותה מראה עצמה כקיימת בלא הבורא. הבורא מדייק לגמרי, אם ההתגשמות היא עד הקצה, זה ממש עד הגבול, זה עומד בדיוק על הגבול של יציאה מגילוי האחדות. קצה הגבול מכיל בתוכו את האפשרות להעלות על הדעת את צידו השני של הגבול. אם יש אפשרות להעלות על הדעת מציאות שמכחישה את אחדות הבורא מרוב שהיא מגושמת ועכורה, זה לבד כבר חסרון בגילוי האחדות.
      צורה וריח רע יש דיום באפלטון ואריסטו אם אלה גופים שיש להם צורה. כי ההגדרה של צורה זה יופי וחיים וחכמה וסדר והרמוניה ואור וחיבור לכל סדר החכמה האלוהית, וכיו"ב. וקשה לנו לראות את זה בצואה וסרחון וכינים וכיו"ב. לכם לא מברכים ליד צואה כי היא פוגמת ביכול ההסתכלות שלנו על כל המציאות כאור האחדות האלוהית שהוא היופי ששורה בהרמוניה של הכל. הצורה היא קרובה לגבול של התגשמות. אין מחוץ לגבול, אבל יש את הגבול עצמו במדוייק. שם היכולת לראות בשלמות את אור האחדות האלוהית לא שלמה. זה לא שאי אפשר לראות, אז זה יהיה מחוץ לגבול והמציאות לא תהיה רק גילוי כבוד ה' ואחדותו ויפיו. זה לא אי אפשר אבל זה בדיוק על הגבול של חוסר האפשרות. כמו הנקודה של בין השמשות שהיא לא מהיום ולא מהלילה (וגם אין משהו שלישי שהוא לא יום ולא לילה) ואי אפשר לעמוד עליה. הגבוליות של המקום הזה נקראת הסטרא אחרא, מרכבה של הטומאה, על ספירת מלכות אומרים ורגליה יורדות מות, וזה אות התי"ו וזה עשיו.
      יש מעלה מיוחדת להיות שם ולראות שם את האחדות האלוהית בשלמותה, זה מלחמת יעקב בשרו של עשיו. אלה הצדיקים הגמורים שיורדים אל בין הקליפות ומעלים את הניצוצות.
      זה לא קשור לחטא שאדם חוטא, כלומר מחטיא את המטרה, נכשל בעבודתו. זה משהו במהות המציאות מצד עצמה. וזה מחייב דווקא את מי שאינו חוטא לדעת מה עושים עם זה, איך לא מגיעים שם להסתכלות שמכחישה את האחדות. ומי שאינו במעלה הראויה יכול להיכשל שם ולראות שיש מציאות מחוץ לבורא ולכן נכון לו לא להביט לשם.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s