סיכום השיעור:
קראנו את פרק א' של חלק א', ושאלנו שאלות. זו רק קריאה מקדימה, להעיר על השאלות המתעוררות. בשיעורים הבאים ננסה לעסוק בשאלות ולבהיר עד כמה שנוכל.
הפרק נקרא "צלם ודמות".
אנו לומדים כאן תורה ולא פילוסופיה. כלומר את מעשה בראשית ומעשה מרכבה של ספר בראשית א' ויחזקאל פרק א', שהם על דרך משלי הנבואה, ולא את הפיזיקה והמטאפיזיקה של אריסטו שהם מעשה בראשית ומעשה מרכבה על דרך החכמה. וכמו שהתבאר כל זה בפתיחה.
.
.
בדרך כלל בפרקים דומים בחלק א' הרמב"ם עוסק בקריאת מילה במקרא, ומביא את המשמעויות שלה כפי שאנו מוצאים במקרא עצמו. בפרק שלנו יש חידוש שהוא עוסק במשמעות מוטעית שמישהו לא ידוע טעה בה ולא רק מברר את המשמעויות השונות שנמצאות במקרא.
תמוה מאוד שהוא עוסק בטעות שמישהו פעם חשב אותה. בוודאי אי אפשר לאסוף את כל הטעויות שמישהו אי פעם חשב ולהפריך את כולן, ואין בזה שום טעם.
המורה נבוכים הוא לא ספר שבא לחנך את העם. הוא לא בא להתייחס לדעות שרווחות בעם ולעקור מהעם דעות פסולות. הוא הבהיר בפתיחה, וכן בהקדמה שבחלק ב' פרק ב', שהוא עוסק רק במעשה מרכבה, ואין בו שום מילה שלא עוסקת בזה. הוא נכתב ליחידי סגולה, אחד מעשרת אלפים, ללמד אותם את התורה לפי האמת, הפנימיות, הסוד.
אם יש כאן עסק ב "כבר חשבו בני אדם, כי צלם בלשון העברי כו'" זה בהכרח רק כדי ללמד משהו על מעשה מרכבה, ולא כדי ללמד את ההמון שאסור להגשים את האלוה. ההמון לא אמור ללמוד את המורה נבוכים ולא יכול להבין אותו. אם הרמב"ם רוצה ללמד תורה להמון הוא יעשה זאת בהקדמות לפירוש המשנה או במשנה תורה בהלכות יסודי התורה, שם אכן כתב שהאלוה אין לו גוף. ולא זה עניין הפרק שלנו.
.
.
אותה טעות של "כבר חשבו בני אדם" היא כפולה. הם טעו מבחינה לשונית בקריאת המילה "צלם", וגם טעו בכך שמשיקול דעת הם הגיעו למסקנה שהבורא בהכרח בעל גוף כי אם לא כן הרי אינו קיים.
הטעות שמקורה בשיקול הדעת אין מקומה כאן. כי כאן אנו לומדים רק את הקריאה במילים צלם ודמות, ולא עוסקים בפילוסופיה ובהוכחות פילוסופיות לכך שהבורא אינו גוף. וכן כתב המורה נבוכים בעצמו שהנושא הפילוסופי האם הבורא אינו גוף לא שייך לכאן והוא דובר לקמן חלק ב' פרק א' (ובא' מ"ו דן בכך מבחינת הפסוקים).
הרמב"ם מביא את הטעות הפילוסופית שלהם שאומרת שבהכרח הבורא בעל גוף שאם לא כן אינו קיים, ולא מברר אותה מהבחינה הפילוסופית. אם כן יש לשאול למה בכלל הביא את הטעות הפילוסופית שלהם ולא שתק ממנה.
.
.
הרמב"ם מוכיח שצלם הוא בהכרח הצורה הטבעית ולא התואר החיצוני, מהפסוק:
" ולכן נאמר צַלְמָם תִּבְזֶה (תהלים עג, כ), כי הבזיון דבק בנפש אשר היא הצורה המינית, לא לתכונת האיברים ותארם."
לפי רש"י הפירוש של "צלם" בפסוק הזה הוא התואר של הגוף. לפירושו מדובר במחנה אשור שבאו על ירושלים, וכתב:
""אדני בעיר צלמם תבזה" – בירושלים שהרעו עליה שם נתבזה צלם דמותם ונשרפו כולם"
מה שנשרף הוא הגוף שהוא התואר החיצוני ולא הצורה הטבעית שהיא 'חי מדבר'.
מעשים שבכל יום שמבזים אדם בגלל תארו החיצוני. הרמב"ם יכול לטעון שזה לא נחשב ביזוי כלל ורק ביזוי שמתייחס לנפש הוא באמת ביזוי וראוי להיקרא כך.
אבל הרי התורה דיברה כלשון בני אדם כמו שכתב במו"נ א' כ"ו:
"כבר ידעת אימרתם (פרק ל"ג ופרק מ"ו מזה החלק) הכוללות למיני הפירושים כולם התלויים בזה העניין, והוא אומרם: "דברה תורה כלשון בני אדם". עניין זה, כי כל מה שאפשר לבני אדם כולם, הבנתו וציורו בתחלת המחשבה, הוא אשר שם ראוי לבורא יתעלה. ולזה יתואר בתארים מורים על הגשמות להורות עליו שהוא יתעלה נמצא, כי לא ישיגו ההמון בתחילת המחשבה מציאות כי אם לגשם בלבד, ומה שאינו גשם או נמצא בגשם אינו נמצא אצלם."
ואפשר גם שהפסוק "צלמם תבזה" דיבר לפי השגת ההמון שאצלם וודאי יש בזיון גם ביחס לתואר חיצוני של הגוף.
וכן יש בפסוק (שמואל א' י"ז מ"ב):
"וַיַּבֵּט הַפְּלִשְׁתִּי וַיִּרְאֶה אֶת דָּוִד וַיִּבְזֵהוּ כִּי הָיָה נַעַר וְאַדְמֹנִי עִם יְפֵה מַרְאֶה."
.
.
הרמב"ם מבאר שצלמים הם פסילים שנעשים כדי לפעול משהו דרך כח רוחני מופשט, הצורה הטבעית, שהיא הנפש, כלומר כח החיים, שהפסל מחבר אליו בדרך כלשהי.
"כי הבזיון דבק בנפש אשר היא הצורה המינית" הרי שהצורה המינית היא נפש, ונפש אצל הרמב"ם פירושה דבר חי. כשהרמב"ם אומר בתחילת שמונה פרקים שבאדם יש חמישה גילויים של הנפש האחת, נפש הזן, נפש המרגשת, נפש המדמה, נפש המתעורר ונפש השכלית, הכוונה לגילויים של החיים שיש באדם.
בכל מקום שמדברים על חומר וצורה, הצורה פירושה הנפש, החיים. 'עפר' הוא צורה של עצם (ד' היסודות הפשוטים אינם מופיעים בטבע המוחשי, העפר כיסוד הוא צורה שחהל בחורמ הראשון. העפר שאנו מכירים חל בתרכובת של ד' היסודות באופן שהתכונה של העפר היא השולטת והנגלית, כך שהעפר שאנו מכירים הוא צורה, והחומר שלה הוא תרכובת ד' היסודות, שהוא החומר של כל הגופים המוחשיים), ולכן העפר חי (יש צורות זכריות כגון צמח כלשהו או כלב וכל כיוצא בזה, ויש צורות נקביות, שנקראות גם הומיאומריות, וכגון עפר או מים או גוש שיש כחומר גלם או קרשים כחומר גלם או חתיכת בשר כחומר גלם, וכיוצא בזה. צורה זכרית אם נחלקה לחלקים אבדה לגמרי. צורה נקבית לא מאבדת את מהותה כשהיא נחלקת לחלקים, אם הם לא קטנים מדי).
וכמו שכתב במו"נ א' ע"ב:
"הנה כן צריך לך שתצייר כל זה הכדור איש אחד, חי מתנועע בעל נפש"
"הכדור" פירושו כל המציאות, וכיוון שכולה דבר חי, זה כולל גם את העפר, ולהיות חי פירושו להיות בעל נפש. נפשו של העפר היא צורתו הטבעית.
.
.
יש צורה שהיא למשל פריון, ככח חיים, אידיאה, שנמצאת גם בלי להיות בתוך מצע של חומר מוחשי כלשהו. הצורה 'פריון' חלה במציאות המוחשית בחומר של מי שפורה.
העמים הקדמונים היו עושים פסלי פריון פולחניים, לרוב בדמות אשה בעלת אגן רחב וחזה גדול. הרמב"ם כאן אומר שהם לא עשו זאת בשביל התואר, כלומר לא התעניינו בערך האמנותי של הפסל מצד התואר החומרי שלו, אלא עשו זאת לצורך הכח של פריון, הם רצו שיהיה להם יותר פריון וילודה. איך הפסל מתחבר לכח המופשט של פריון. הפסל בעצמו אינו חי ואינו פורה. מי שיש לו השגה בכח המופשט של פריון, יכול לעשות דברים שנראים כשייכים לפעול על דברים מופשטים. אולי לומר איזה לחש או תפילה, לבטא הכנעה, אולי לשחד במשהו שכח רוחני יכול להיות מעוניין בו, אולי קרבן. אבל לעשות פסל מחימר, איך זה משרת את הרצון להתחבר בדרך כלשהי לכח המופשט של פריון?
.
בעניין צלמי הטחורים, הרמב"ם כתב:
"וכן אומרו: צַלְמֵי טְחֹרֵיכֶם (שמואל א ו, ה) – כי היה עניין הנרצה בהם עניין דחות הזק הטחורים, לא תאר הטחורים."
אם העניין לא היה תואר הטחורים, המראה החיצוני שלהם, הרי שהתואר החיצוני של צלמי הטחורים אפשר שהיה כתואר ציפורים או גלי הים.
הם השיגו בצורה הטבעית של טחורים, ביישות המופשטת החיה של טחורים. הם רצו לעשות פעולה שפועלת על היישות המופשטת הזו כדי שיהיה ריפוי מהטחורים. לצורך זה הם לקחו חימר ופיסלו צורת ציפור. איך זה יכול להיות משהו שמחבר אותם ליכולת פעולה על הכח המופשט של טחורים?
בלי ספק זה לא ייתכן, בוודאי הם עשו פסל שיש לו שייכות לתואר של טחורים. כמו שפסילי פריון הם לא בתואר של נעליים.
לכן כתב המו"נ:
"ואם אי אפשר מבלתי היות "צלמי טחוריכם" וצלמים נקראים כן מפני התמונה והתאר, יהיה אם כן צלם שם משתתף או מסתפק, יאמר על הצורה המינית, ועל הצורה המלאכיית [כלומר מלאכותית, כמו צורת הכסא שהנגר עושה שהוא תואר ולא צורה טבעית שיש בה חיים. ולכן אריסטו כתב במטאפיזיקה אטא ג' שצורה מלאכותית אפשר שאינה עצם, כי אין בה נפש וצורה טבעית. הנפש והצורת הטבעית של כסא הם 'עץ' ולא 'כסא'. לכן גם כסא יכול להתפרק בחזרה לעץ ובניין לאבנים. הנגר לא יצר עצם חדש אלא רק סידר קרשים בסדר חדש, וכן הבנאי רק סידר אבנים], ועל כיוצא בה מתכונת הגשמים הטבעיים ותארם. ויהיה הנרצה באמרו "נעשה אדם בצלמנו" הצורה המינית אשר היא ההשגה השכלית, לא התמונה והתאר."
כלומר לא יתכן ש"צלם" אין לו משמעות של תואר חיצוני כי אז נצטרך לומר שצלמי הטחורים לא היה להם תואר של טחורים וזה לא מסתבר כלל.
יש לשאול, אחרי שהתברר שלצלם יש גם משמעות של תואר חיצוני, אולי הקריאה של "נעשה אדם בצלמנו" פירושה בתואר החיצוני שלנו, וכתוב כאן שלבורא יש גוף.
מבחינה פילוסופית זה מופרך, אבל הרמב"ם כותב שכאן הוא לא עוסק בבירור הפילוסופי של השאלה אלא רק בקריאת המילים. ואם כן הקריאה של הטועים נכונה לשונית, ורק מבחינה פילוסופית רואים שזו טעות ובפרק שלנו שעוסק בקריאה נשאר שאין הכרעה על הקריאה מצד לשון המקרא.
.
.
.
הקשר בין צורה טבעית לתואר חיצוני:
במו"נ א' ע"ב כתב על ה"רוחב":
"כן במציאות בעצמו מינים מכוונים מן ההויה קיימים נמשכים על סדר אין הבדל ביניהם אלא מעט, לפי רוחב המין ההוא בכמותו ואיכותו"
הוא מבאר שם שיש מינים שההבדלים המקריים בין פרט לפרט אחר באותו המין קטנים, כי הרוחב של אפשרויות המקרים במין ההוא לא גדול, ויש מינים אחרים שבהם ההבדלים בין פרט לפרט גדולים מאוד, כי רוחב האפשרויות של המקרים רחב מאוד.
.
ובמו"נ ב' י"ט כתב:
"והצורה המינית האחת ימצא לחמר שלה רוחב גדול בכמותה ובאיכותה, ולפי הרוחב ההוא יתחלפו אישי המין, כמו שהתבאר בחכמת הטבע"
.
צורה, עצם, היא מה שהאדם הוא 'חי מדבר', זו המהות. מקרה הוא עניין באדם שלא מעלה ולא מוריד מאומה לגבי השאלה אם הוא 'חי מדבר' או לא. לכן גובה האדם או צבע השיער של האדם הוא מקרה ולא עצם, זה לא מהותי, כי מקרים כאלה לא משפיעים כלל על מה שהאדם הוא 'חי מדבר'.
אמנם לא ייתכן כלל שאדם יהיה בגובה אלף קילומטר או מאית מילימטר. וגם לא יתכן שיהיה לו שיער ירוק כמו דשא או כמו עשוי זכוכית שקופה וכל כיוצא. חוסר היתכנות זו אינה מכח שזה מקרה נדיר ואולי בעתיד יקרה, אלא זה מהותי. כך ההתבוננות נותנת. אם בעתיד יקרה שיוולד מאשה אדם שתארו הוא פירמידה שקופה בגודל מאית מילימטר, והוא יהיה חי ובעל השגה, לא נאמר שמי שהורג אותו ייענש כמו רוצח, ושהפירמידה הזו יכולה להתחתן או לקנות נכסים או להצטרף למניין וכל כיו"ב. אבל וודאי זה לא יקרה ולא נצטרך להתמודד עם השאלה, כי מבחינה מהותית אדם לא יכול להיות עם תואר כזה.
הסיבה שזה לא יתכן כי זה מחוץ ל"רוחב" של אפשרויות המקרים. מה שקובע מה בתוך הרוחב ומה מחוץ לרוחב הוא בהכרח המהות של האדם, צורתו, כלומר היותו 'חי מדבר'. וכך בכל דבר, לא יתכן שתהיה אבן קלה מן האוויר שתעלה לגובה כמו בלון הליום, למרות שמשקל סגולי הוא מקרה לאבן כי יש אבנים עם משקלים סגוליים שונים וזה לא משפיע על ההגדרה המהותית שלהן כאבן. המשקל הסגולי של האבן הוא מקרה, אבל יש רוחב מסויים של המקרים האלה ולא כל מקרה של כל משקל סגולי שהוא ייתכן.
.
איזה קשר יכול להיות בין המהות לרוחב של המקרים?
המהות של האדם כ'חי מדבר' מאפשרת שצבע שיער כתום צהוב שחור לבן ועוד יכללו ברוחב המקרים האפשריים, אבל ירוק כדשא לא נכלל. מה יש בכתום שהוא "כשר" להיות צבע שיער מבחינת מהות האדם כחי מדבר, ומה יש בירוק שאינו "כשר" להיכלל ברוחב המקרים?
איך הצורה הטבעית מכתיבה את הרוחב, למה היא מכתיבה רוחב כלשהו, ולמה דווקא את זה?
.
למשל נניח שהרוחב של המקרים של גובה האדם הוא מעשרים ס"מ עד חמישה מטרים (מקרה הוא כל מה שאפשרי, גם אם זו אפשרות נדירה מאוד שיכולה לקרות פעם במליארד מקרים ואולי עדיין לא קרתה). אנחנו יכולים לצייר אדם עם עפרון שרוחבו הוא ארבעה מטר ושמונים, והעפרון הזה יצייר לנו את הגובה של צורת האדם. נניח שנצייר קשת מעל הקרקע, הצד התחתון של הקשת יהיה בגובה עשרים ס"מ מעל הקרקע, והגובה העליון של הקו שמצייר את הקשת יהיה בגובה חמישה מטרים מעל הקרקע (כי עובי הקו הוא ארבע מטר ושמונים). כעת הקשת הזו מציירת לנו את גבהה של הצורה אדם כ'חי מדבר'. כי זה הגובה שהצורה מכתיבה מצד מהותה. אם ניקח את כל הרחבים של כל סוגי המקרים האפשריים, נקבל ציור שמצייר את הצורה המופשטת אדם שהיא 'חי מדבר'. כלומר לאידיאה, צורה מופשטת, יש תואר שהוא הכרחי לה ולא נפרד ממנה, הוא אחד לגמרי איתה.
.
.
(קטע שאפשר לדלג עליו.
היה אפשר לטעון שכל גובה הוא אפשרי לאדם, כי הגובה הוא מקרה, רק שיש אפשרויות מאוד נדירות. הרי אנו מכירים אנשים בגובה שני מטר ושלושים, אבל הם נדירים, ומוכח שמידת השכיחות של המקרים אינה אחידה. ויתכן גם שיהיה מקרה ששכיחותו היא אחד למליארד בחזקת מליארד ואיננו מכירים אותו אבל ייתכן שמתישהו הוא יקרה, ומה שאיננו מכירים ולא יכולים לחשוב שזה אפשרי זה רק בגלל שהוא נדיר ולא בגלל שהצורה מכתיבה שמהותית הוא מחוץ לרוחב.
התשובה על זה היא מניין לנו שהצורה הטבעית של אדם, מהותו של האדם, מה שעושה אותו לאדם, היא 'חי מדבר'? יש הרבה אפשרויות אחרות להגדיר מהו אדם. למה בכלל אנו אומרים שיש מין שהוא 'אדם'? אולי אין בכלל מין של אדם, ומה שאנו רואים בני אדם אלה באמת זן של קופים. מה שהקופים האלה מדברים זה מקרה, יש קופים שצועקים ויש קופים שמדברים.
התשובה היא שיש באדם כח התבוננות שיכול לראות צורות טבעיות באופן ישר פשוט ובלתי אמצעי. זה כח שקיים באופן גלוי וניתן להבחנה בקלות רבה גם אצל תינוקות וגם אצל כל בעלי החיים, ואפשר שגם בצמחים. זה לא שכל מופשט כי הכח הזה משיג את הצורה רק כמשהו שמתגלה דרך גוף חומרי ולא כיישות שקיומה מופשט מחומר. אבל בהסתכלות על גוף חומרי הכח הז הרואה בפשטות את הצורה המהותית שלו. לכן ילד רואה כלב קטן לבן ארוך שיער ושמוט אוזניים, וכלב שחור גדול קצר שיער וזקוף אוזניים, והילד יודע מהפעם הראשונה שראה אותם שזה כלב וזה כלב, ולמרות שאחד מהם דומה יורת לארנב שנמצא שם ולא לכלב השני, הילד יקרא לשני הכלבים "האו האו", ולארנב יקרא "נב", ולא יתבלבל לאיזה מין שייכת כל חיה, ולא יחשוב שאין בכלל מינים וכל פרט של כל חיה הוא עניין לעצמו. והרי אנו רואים בלי ספק שהילד ראה את הצורה הטבעית 'כלב' ומזהה אותה בשני הכלבים שהמקרים שלהם שונים מאוד זה מזה. הילד מבחין בין עצם למקרה. גם חתול יעשה הבחנה כזו. הארכתי בזה באדם חי רשימה 48, וזה יסוד מאוד חשוב.
.
כח התפישה הזה שיש בילד ובחתול, שאינו שיקול שכלי של שכל מילולי חישובי, אלא הוא התחלה של שכל עיוני שרואה כמו עין את הצורות המופשטות, באופן ישר כמו שעין רואה את האור, הוא שרואה את המהות של כל דבר, ורואה שהמהות של האדם הוא 'חי מדבר'. כמובן שיש חכמים שאצלם הכח הזה מפותח יותר משל ילד. כמו שמכח ההתבוננות הזה אנו יודעים שמהות האדם היא 'חי מדבר', כך אנו יודעים שחוסר האפשרות שאדם יהיה בגובה אלף קילומטר זהו עניין מהותי לאדם ולא מקרי. כלורמ אנו יודעים שיש רוחב של מקרים שנגזר מהמהות, מהצורה הטבעית, ולא כל המקריים אפשריים.
כעת יש לדון איפה בדיוק הגבול, נניח למשל שאני סבור שאדם בגובה שלושה מטרים זה אפשרי גם אם לא ראינו מעולם דבר כזה, כנראה זה מאוד נדיר אבל אם יתגלה אדם כזה לא אחשוב שזה נגד השכל בהכרח. אדם בגובה עשרים מטרים אני סבור שזה כבר מחוץ לרוחב המהותי וזה לא אפשרי. לכן אם יגלו עצמות אדם בגובה כזה אומר שזו טעות כלשהי, כי ידוע לי אפריורית, מכח התבוננות במהות האדם, שזה לא יתכן.
מבחינה מהותית האם הגובה המקסימלי הוא שלושה או ארבעה או חמישה מטרים, ומתחת לזה זו אפשרות שיקר המקרה כזה גם אם הוא נדיר מאוד, אין לי כח התבוננות חזק דיו כדי לקבוע. אין מן הנמנע שמי שיש לו כח התבוננות חזק בצורה הטבעית, כמו שהוא יכול לזהות בלי ספק שהצורה היא 'חי מדבר' ולא 'חי צוחק' או משהו אחר, כך הוא יכול לזהות בדיוק את רוחב המקרים שהיא מאפשרת.)
.
.
מהאחדות הזו בין הצורה לתואר, נובעת השייכות בין הפסל שמתאר את תואר הטחורים לצורה המופשטת החיה של טחורים.
לפסל אין תואר מדוייק של טחורים, וגם לא ציור בעפרון עבה שכולל את כל רוחב המקרים.
יש דרך מיוחדת, עמוקה מאוד, שננסה אולי קצת לגעת בה, של תרגום מצורה מהותית לתואר חיצוני. יש שקוראים לזה סמל או סימבול. יצירת אמנות פועלת בדרך כזו. יש תואר חיצוני חומרי של ציור או פסל או שרשרת של צלילים בקצב וגובה מסויימים. התואר החיצוני הזה גורם לצופה לחוש חווייה רוחנית עמוקה ומשמעותית, שנובעת מההשראה של האמן. איך התואר של היצירה קשור לתוכן ההשראה של האמן?
.
נחשוב על כתב ציורים, כגון הכתב המצרי הקדום וכיו"ב, או תמרורי הדרכים שבימינו. נניח שאנו רוצים לכתוב את המושג "בעלות", שדבר כלשהו שייך למישהו, הוא קניין שלו. האות שאומרת את המושג קניין תהיה אדם שמחזיק במשהו בידיו. באמת זה לא מתאר קניין, למשל במשחק כדורסל כל שחקן אוחז את הכדור ואז אנו רואים שהכדור שייך לו, ואחר כך הוא מוסר את הכדור לשחקן אחר ואז נראה שהכדור שייך לשחקן האחר. להלכה אכן זה כך, כשעדים ראו שהכדור בידיו של שחקן א' הם יכולים להעיד בבית דין שראו ממש בעיניים שהכדור שייך מבחינה קניינית לאותו שחקן (זה מבואר בתוספות בבא מציעא ב' א', ובתוספות בבא בתרא בסוגיא של נסכא דרבי אבא).
אנו מרגישים שיש אמת בכך שציור של קניין יהיה ציור של אדם שמחזיק חפץ כלשהו בידיו, אע"פ שברור לנו שאין לזה קשר, הרי גם גנב מחזיק בידיו את מה שגנב וזה לא בבעלותו. יש קשר עמוק ונעלם בין הציור של להחזיק חפץ ביד לבין הצורה המופשטת שהיא המושג בעלות או קניין. ברור שאדם שמחזיק משהו ביד קשור לבעלות יותר מציור של פרפר או גלי הים. מצד שני הרי באמת אין קשר בין החזקה ביד לבעלות, ואין חשיבות לכך האם רוב החפצים שאנשים מחזיקים ביד הם שלהם או לא, אין צורך לספור מתוך כמות דברים שאנשים מחזיקים במדגם מסויים כמה מהם שלהם וכמה לא שלהם. הקשר בין הציור לצורה הוא מהותי. זה עוד קשר מהותי בין תואר לצורה, כמו שמצאנו בעניין ה"רוחב".
.
.
החקירה הזו חשובה ביותר, כי אם האדם הוא צלם של אלהים, כמו שצלמי הטחורים החומריים הם צלם של צורת הטחורים הטבעית המופשטת, להבין את הקשר הזה זה הדבר הכי חשוב שיש לנו להבין.
.
.
.
אני מעתיק כאן הלכה שאולי נעסוק בה בהמשך:
"רמב"ם הלכות יסודי התורה א'
הֲרֵי מְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה וּבַנָּבִיא שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גּוּף וּגְוִיָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי יי הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת" (שם ד,לט), וְהַגּוּף לֹא יִהְיֶה בִּשְׁנֵי מְקוֹמוֹת. וְנֶאֱמַר: "כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה" (דברים ד,טו); וְנֶאֱמַר: "וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה" (ישעיה מ,כה), וְאִלּוּ הָיָה גּוּף – הָיָה דּוֹמֶה לִשְׁאָר גּוּפִים."
יש הרבה פסוקים שאומרים שה' הוא בשמיים ולא מדברים על הארץ (למשל תהילים ב': "יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק אֲדֹנָי יִלְעַג לָמוֹ." שם י"א: "ה' בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ ה' בַּשָּׁמַיִם כִּסְאוֹ עֵינָיו יֶחֱזוּ עַפְעַפָּיו יִבְחֲנוּ בְּנֵי אָדָם", ושם קט"ו: "לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם אַיֵּה נָא אֱלֹהֵיהֶם. וֵאלֹהֵינוּ בַשָּׁמָיִם כֹּל אֲשֶׁר חָפֵץ עָשָׂה." השאלה היא מהגויים, והם מן הסתם לא שאלו שאלה פילוסופית על דרך משל אלא באופן פשוט איפה הוא נמצא, והתשובה היא שהוא נמצא בשמיים). והרי אם אינו גוף הוא לא בשום מקום מוגדר גם לא בשמיים.
יש פסוקים שאומרים שה' נמצא במקום אחד, ויש שאומרים שהוא נמצא בשני מקומות. מופשט אין לו מקום כלל. מהפסוקים שאומרים שהוא נמצא בשני מקומות הרמב"ם מוכיח שאינו גוף כי גוף לא יכול להימצא בשני מקומות. הפסוק סותר שהבורא מופשט בכך שהוא מייחס אותו למקומות כלשהם. אבל גם סותר שהוא גוף כי גוף יכול להימצא רק במקום אחד ולא בשניים. תמוה מאוד שהרמב"ם מפרש את המקום שמדובר בו, שמיים וארץ, כפשוטו ממש, מקום חומרי, שיכול להיות מצויין בקואורדינטות על המפה, ולא על דרך משל או דימוי.
הפסוק שאומר שה' נמצא גם בשמיים וגם בארץ סותר לכך שהבורא אינו גוף, וגם סותר לכך שהוא גוף. לפי זה הפסוק שאומר שהבורא רק בשמיים אומר שהוא גוף. אפשר שגוף יהיה גם בשמיים וגם בארץ אם הוא גבוה מאוד, הוא מונח ארצה וראשו בשמיים? או שהוא נע מכן לשם.
אחרי שהרמב"ם מפרש שמדובר במקום ממש, אין דרך ליישב כלל שהבורא מופשט לגמרי ואין לו שום שייכות לשום מקום כלשהו.
בסופו של דבר ההוכחה שהרמב"ם אומר כל כך קלושה וחלשה שבהכרח יש כאן כוונה אחרת.
.
.
.
.
בסוף הפרק הרמב"ם כותב:
"וכאשר ייוחד האדם בעניין שהוא זר בו מאד, מה שאין כן בדבר מן הנמצאות מתחת גלגל הירח, והוא ההשגה השכלית אשר לא ישתמש בו חוש ולא מעשה גוף ולא יד ולא רגל, דמה אותה בהשגת הבורא אשר אינה בכלי, ואם אינו דמיון באמת, אבל לנראה מן הדעת תחילה. ונאמר באדם מפני זה העניין, ר"ל מפני השכל האלוהי המדובק בו, שהוא בצלם אלוהים ובדמותו, לא שהשם יתברך גוף שיהיה בעל תמונה."
"כלי" פירושו משהו שיש לו גבולות, מלשון כליון. השגה שהאי בכלי היא השגה שמשיגה את הצורות על ידי שהן בכלי של החומר. הצורה מצטיירת בחומר, אבל הוא יכול לצייר אותה רק עם גבולות מוגדרים, צבע אחד מסויים, גודל אחד מסויים. הצורה מצד עצמה לא מצומצמת באופן כזה, היא מופשטת. אבל כשהיא מופשטת אי אפשר להשיג אותה, לכן אנו משיגים אותה בהשגה חלקית שגדורה בגבולות שהחומר יכול להכיל. זה הפירוש של השגה בכלי.
למשל אם יש קרן אור באוויר נקי לגמרי שמאירה בלילה לכיוון השמיים, ולא רואים אותה. אם יש באוויר אבק או למשל ציפור או בלון כל דבר, האור נופל על הגוף, אם זה בלון רואים עיגול של אור. האור לא באמת עגול, הוא לא מוגדר בצורתו, אנו רואים אותו עגול כי אנו משיגים אותו בהשגה חלקית, על ידי הכלי שהוא הבלון. כך המילה חיים למשל היא לא מושגת באופן מלא, כי חיים זה עניין מופשט, יש מציאות של חיים עוד לפני שיש משהו חי. חיים כשלעצמם, ואחר כך אם יש משהו חי הוא חי בחיים האלה. החיים כשלעצמם לא מושגים כלל, הם מופשטים מדי. אם יש משהו חי, גוף חי, אנו תופשים את הגוף, ובגוף אנו רואים חיים. זו תפישה חלקית של חיים, כי החיים לא מוגבלים לחיי סוס, אם הגוף הוא סוס, יש חיי כלב וחיי אדם וחיי עפר וחיי גלגל וחיים של כל המציאות כאיש אחד כמו שכתב המו"נ א' ע"ב. אין קץ לעומק של חיים, הם עומק לפנים מעומק. אם רואים סוס ומזהים שהוא חי ומבינים שהוא חי בחיים יותר כלליים מחייו של הסוס המסויים הזה, זה כבר תפישה במופשט, אבל היא על ידי כלי שהוא גופו של הסוס הזה או גופם של כל מין הסוסים. תפישה על ידי כלי אף פעם לא תהיה שלמה לגמרי, לא נוכל לתפוש מה הם חיים עד סוף תכלית הבנת עניינם מכח שנתבונן בגופים חיים. לשם כך צריך להיות יכולים לראות את החיים המופשטים לגמרי, כשלעצמם, 'חיים' לפני שיש משהו שהוא חי. זו השגה שאינה בכלי. הבורא משיג לא בכלי. להשיג לא בכלי אפשר רק את עצמו, כי מה שמחוץ לו תמיד ייתפש לא באופן מושלם לחלוטין, זו ההגדרה של 'מחוץ'.
כל הגדרה היא כלי. תפישה בלי כלי היא תפישה בלי הגדרות, מעל החכמה. זו תפישת האין סוף ברוך הוא את עצמו. המו"נ אומר כאן שיש לאדם שכל שתופש על דרך זו.
.
בהקדמה לפרק חלק כתב הרמב"ם:
"שכן בעולם הרוחני והוא העולם הבא, שנפשותינו משכילות שם מידיעת הבורא יתברך כמו שמשכילים הגופנים העליונים או יותר."
הגופנים העליונים אלה הגלגלים, וכלול בזה הגלגל הקיצון הגבוה מכולם. הגלגל הקיצון הוא העיגול הריק של הצמצום שכתב האר"י בספר עץ חיים שער א' ענף ב'. הוא מה שכתב המו"נ א' ע"ב שהאחד ברא אחד, האחד שנברא הוא הגלגל הקיצון. אין "רווח" מבחינת סדר ההוייה בין מעלת הגלגל הקיצון לבין מעלת האין סוף ברוך הוא. ההתחלה הכי ראשונה היא שהיה אור אין סוף פשוט, ואז באמצעו נעשה עיגול פנוי של חלל ריק. העיגול הוא המשיג הכי גדול של אור אין סוף כי אין משהו באמצע בין אור אין סוף לבריאת העיגול. העיגול הוא מופשטו כמו הבורא, בלי מורכבות כלל, כי הוא העדר מופשט לפני שיש משהו שנעדר, כמו שהבורא הוא המציאות כשלעצמה, לפני שיש משהו שהוא נמצא. אין אפשרות שמשהו ישיג את הבורא במדרגה יורת גבוהה מהגלגל הקיצון. האפשרות היחידה לכך היא אם המשהו הזה הוא האין סוף ברוך הוא בעצמו שמשיג את עצמו. המורה נבוכים שם את האדם שם. משיג בלא כלי בדומה לאופן שהבורא משיג בלא כלי, וזה גם מעל השגת הגלגל הקיצון שהוא כלי.
.
המו"נ מסייג את זה:
"אם אינו דמיון באמת, אבל לנראה מן הדעת תחילה."
הסיוג עוד מחזק את הפלא. היה מקום שנחשוב שכך הוא באמת, שהאדם משיג כמו שהאין סוף ברוך הוא משיג, ובהכרח יוצא מזה שהאדם זה האין סוף ברוך הוא בעצמו. על זה הרמב"ם אומר שלפי האמת זה אל עד כדי כך, אבל זה נראה כך "מן הדעת תחילה". איך ה"דעת תחילה" יכוהל לראות דבר כזה. למה יש מקום לדון אם זה באמת כך. איזה פשר יכול להיות לאמירה כזו?
.
.
מקודם דיבר על השגה אחרת:
"אשר העניין ההוא באדם הוא אשר בעבורו תהיה ההשגה האנושית. ומפני ההשגה הזאת השכלית, נאמר בו: בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ"
כאן ההשגה האנושית פירושה הכח המדבר, השכל השימושי. המילים, החישוב, היכולת לעשות נעליים וכיוצא באלה כמו שמבאר במו"נ א' ע"ב. זה לא השכל המופשט לגמרי שהאדם רוכש בעמל קניית החכמה, שנקרא השכל העיוני, שיכול לראות מושכלות מופשטות כמו שהעין רואה את האור, וזה שכל שותק כמו שכתב במו"נ א' סוף פרק נ'. אלא מדובר בשכל הטבעי שהאדם נולד איתו.
.
הוא כותב לקמן א' ע"ב על הכח המדבר:
"ודע, כי זה שאמרנוהו כולו מדמות העולם בכללו באיש מבני אדם, לא מפני זה נאמר באדם, שהוא עולם קטן, כי זה הדמיון כולו נמשך בכל איש מאישי בעל החיים השלם באבריו; שלא שמענו כלל אחד מן הראשונים אמר כי החמור או הסוס עולם קטן.
ואמנם נאמר באדם זה, מפני הדבר שייוחד בו האדם, והוא הכח המדבר, רצה לומר השכל ההיולאני [החומרי, הטבעי. זה שהאדם נולד איתו], אשר זה הענין לא ימצא באחד ממיני בעל החיים זולתו.
ובאור זה, כי כל איש מאישי בעלי חיים לא יצטרך בהמשכת מציאותו אל מחשבה והשתכלות והנהגה, אבל ילך ויעשה לפי טבעו, ויאכל מה שימצא ממה שייטב לו, וישכון באי זה מקום שיזדמן לו, וישכב עם אי זו נקבה שימצא בשעת הערת חמומו, אם יהיו לו עתת הערת חימום. ויתמיד בזה אישו המדה אשר יתמיד, וימשך מציאות מינו, ואינו צריך כלל לאיש אחר ממינו יעזרהו ויסמכהו על עמידתו, עד שיעשה לו דברים לא יעשם הוא בעצמו. אמנם האדם לבד, אילו ישוער איש ממנו לבדו, נמצא שיהיה נעדר ההנהגה ושב כבהמות, היה אובד לשעתו, ולא היה מתקיים אפילו יום אחד אלא במקרה, רצה לומר שימצא במקרה דבר יזון בו. והוא בעבור שמזונותיו אשר בהם עמידתו צריכים אל מלאכה והנהגה ארוכה, לא תשלם אלא במחשבה והשתכלות בכלים רבים ובאישים רבים, יתייחד כל אחד מהם בעסק אחד, ולזה הוא צריך למי שינהיגם ויקבצם עד שיסודר קיבוצם וימשך להעזר קצתם בקצתם. וכן השמרו מן החום בזמן החום ומן הקור בזמן הקור, והסתרו מן המטר והשלג ונשיבת הרוחות, צריך לזימון הכנות רבות, לא תשלם אחת מהם אלא במחשבה והשתכלות. ומפני זה נמצא בו זה הכח הדברי, אשר בו יחשוב ויסתכל ויעשה ויכין ויזמן במינים מן המלאכות מזוניו וכנו [מחסהו, ביתו] ולבושו, ובו ינהיג כל אברי גופו עד שיעשה מהם הראש מה שיעשה, ויתנהגו האברים אשר תחת יד האברים הראשיים במה שיתנהגו. ובעבור זה, אילו דמית בנפשך אחד מבני אדם נשלל זה הכוח, מונח עם הכוח החיוני לבד, היה אובד לשעתו. וזה הכוח נכבד מאד, יותר נכבד מכל כוחות בעלי חיים. והוא גם כן נעלם מאד, לא תובן אמיתתו בתחילת הדעת המשתתף כהבנת שאר הכוחות הטבעיות.
כן במציאות, דבר אחד הוא המנהיג לכללו המניע לאבריו, הראש הראשון אשר נתן לו כוח ההנעה, עד שהנהיג מה שזולתו. ואילו ידמה האדם בנפשו ביטול הענין ההוא, בטל מציאות זה הכדור בעצמו, הראש ממנו ואשר תחת יד הראש; ובדבר ההוא ימשך מציאות הכדור בכל חלק ממנו. והדבר ההוא, האלוה יתעלה שמו. ולפי זה הענין לבד נאמר באדם לבדו שהוא עולם קטן, מפני שבו התחלה אחת היא המנהיגה לכולו. ומפני זה הענין נקרא השם יתברך בלשוננו חֵי העולם, ונאמר: "וישבע בחי העולם" (דניאל יב, ז).
ודע, כי הדימוי אשר דמינו העולם בכללו באיש מבני אדם, לא יתחלף בדבר ממה שזכרנו אלא בשלשה דברים. האחד מהם כו'
[…]
והשני, כי הלב מכל בעלי חיים שיש לו לב באמצעיתו ובתוכו, ושאר האברים אשר תחת ידו מקיפים בו, בעבור שתכללהו תועלתם בשמירתו והסתרו בהם, עד שלא ימהר אליו היזק מחוץ. והענין בעולם בכללו בהפך, הנכבד שבו מקיף בפחותו, בעבור שבטוח עליו מלקבל מעשה מזולתו; את זה העתקתי כי מכאן רואים שהכח המדבר נחשב כמו לב. כלומר האמצע. עיין מו"נ א' ל"ט.
[…]
והשלישי, כי זה הכוח המדבר הוא כוח בגוף ובלתי נפרד ממנו. והשם יתברך אינו כוח בגוף העולם, אבל נפרד מכל חלקי העולם; והנהגתו יתעלה והשגחתו מחוברת לעולם בכללו חיבור נעלם ממנו תכליתו, וכוחות בני אדם מקצרות לדעתו; כי המופת יעמוד על הבדלו יתעלה מן העולם והנקותו ממנו, והמופת יעמוד על מציאות מעשה הנהגתו והשגחתו בכל חלק מחלקיו, ואפילו הדק הפחות; ישתבח מי שנצְחָנו שלמותו!
[…]
ודע, שראוי היה שנדמה יחס האלוה יתעלה לעולם יחס השכל הנקנה הנאצל לאדם, אשר אינו כוח בגוף, והוא נבדל מן הגוף הבדל אמיתי ושופע עליו [זה השכל המופשט שנאמר בסוף פרק א'], ויהיה דמיון הכח הדברי כשכלי הגלגלים אשר הם בגופות. אמנם ענין שכלי הגלגלים, ומציאות השכלים הנפרדים, וציור השכל הנקנה הנאצל אשר הוא נפרד, גם כן הם דברים יש בהן עיון וחקירה וראיותיהם נעלמות, ואף על פי שהם אמתיות…
ואנחנו אמנם בחרנו תחילה שתצייר המציאות בצורה המבוארת אשר לא יכחיש דבר ממה שזכרנוהו זכרון סתם, אלא אחד משני אנשים: אם סכל בדבר הברור, כמו שיכחיש מי שאינו מהנדס דברים למודיים בא עליהם המופת, או מי שיבחר להחזיק בדעת אחד קודם ויטעה עצמו. [כתוב כאן שלדמות את הבורא בעולם לכח המדבר באדם אינו טעות, ואפשר לעשות כך, אע"פ שאפשר לדמות את הבורא בעולם לשכל הנקנה באדם, כלומר המופשט. משמע ששני הדימויים אמת, והרמב"ם בחר בדימוי לכח המדבר כי זה יותר מובן ואת זה שום אדם נבון וישר לא יכחיש. רק שהדימוי של האלוה לכח המדבר צריך סיוג שהכח המדבר הוא כח בגוף ואינו נפרד מהגוף, אבל זה רק סיוג שצריך לומר ולא עניין שמפריך לחלוטין את הדימוי בין הכח המדבר באדם לאלוה בעולם]"
.
מבואר כאן שהכח המדבר הוא יותר עמוק ממה שנדמה לנו, הוא נעלם מאוד. זה רמז חשוב, כי בפרקנו יש סתירה, שבאמצע הפרק הוא אומר שצלם אלהים זה הכח המדבר, ובסוף הפרק הוא אומר שזה השכל המופשט, מה שהוא מכנה בעקבות אלפראבי השכל הנקנה. השכל הנקנה נקרא גם השכל הנאצל, הכוונה היא שאחרי שהאדם מתעלה בעמל שלו לזכך את עצמו עד שהוא נעשה בעל שכל מופשט לגמרי, הוא זוכה למתנה של שפע שנאצל עליו מלמעלה של שכל מופשט יותר ממה שהשיג בכח עצמו, וזה השכל הנאצל או הנקנה.
.
באמצע הפרק דובר רק על צלם, ושם אמר שהצלם הוא הכח המדבר. אחר כך דיבר על דמות, ואז דיבר על השכל המופשט שהוא "דומה" להשגת האלוה, ואז אמר שגם צלם וגם דמות עניינם הוא השכל המופשט. ונמצא שלמסקנה איננו עוסקים בכח המדבר כלל, וזה סותר למה שאמר באמצע הפרק שצלם הוא הכח המדבר.
.
.
כל אלה רק שאלות התחלתיות, בלי שלמדנו שום דבר ממה שהפרק בא לומר. זו הקדמה ללימוד הפרק, בשיעור הבא ואולי גם בשיעורים נוספים אחריו ננסה ללמוד מה שהפרק הזה מלמד אותנו, ויתיישבו השאלות ששאלנו.
שיעור שבועי על מורה נבוכים - על ידי ניר שטרן 