0014 – פתיחת המורה נבוכים

קובץ לשמיעה בלבד

סיכום השיעור (ובסופו ביאור בעניין התשובה):

0014 מורה נבוכים סיכום השיעור

חזרנו על הסתירה מהסיבה השביעית:

"והסיבה השביעית, צורך הדברים בעניינים עמוקים מאד יצטרך להעלים קצת ענייניהם ולגלות קצתם, ופעמים יביא הצורך כפי האמירה אחת להמשך הדברים בה, כפי הנחת הקדמה אחת, ויביא הכרח הצורך במקום אחר להמשך הדברים בה לפי הקדמה סותרת לראשונה. וצריך שלא ירגישו ההמון בשום פנים במקום הסתירה ביניהם, ושיעשה המחבר תחבולה להעלים אותו בכל צד."

דברים עמוקים היינו מעשה מרכבה, הצורך מביא תמיד להעלים חלק ולגלות חלק, ופעמים מביא שאותה אמירה עצמה המשך העניינים בה יהיה לפי הקדמה אחת, ואותה אמירה עצמה במקום אחר המשך העניינים בה יהיה לפי הנחה אחרת סותרת.

מדובר כאן על הנושא שעוסק בו הרמב"ם בחלק ב' מפרק א' עד פרק כ"ה, הוא השאלה האם העולם קדמון או שהוא נברא, מחודש אחרי שלא היה.

בפרק א' של חלק ב' הרמב"ם מעמיד את המחלוקת שמי שסובר שהעולם קדמון שיטתו היא שהעולם קיים אין סוף שנה, ומי שסובר שהעולם מחודש סובר שהעולם קיים מספר סופי של שנים.

הוא כותב הוכחה למציאות הבורא ממה שהוא מסובב את הגלגל בכח שאין לו קץ, וכח כזה יכול לנבוע רק מהמופשט. ואומר שזו הוכחה רק לפי השיטה שהעולם קדמון, כי אם העולם קיים מספר סופי של שנים הרי הכח שנדרש לסיבוב הגלגל הוא סופי.

הרמב"ם אומר שם אומר שאנחנו מאמינים שהעולם נברא, ואז לא צריך עוד הוכחות למציאות הבורא כי אם העולם נברא יש מי שברא אותו. אבל אם העולם לא נברא אלא תמיד היה, אז צריך הוכחה אחרת והיא ההוכחה מכך שנדרש כח אינסופי להנעת הגלגל. בין אם תבחר להאמין בחידוש העולם או בקדמות העולם לכל צד יש הוכחה שהבורא קיים.

אמנם הרמב"ם מביא את ההוכחה מכך שנדרש כח אין סופי להנעת הגלגל, שהיא רק לשיטת קדמות העולם, בספר משנה תורה בהלכות יסודי התורה א' ה'. ספר משנה תורה הוא ניסוח מדוייק של מה שנמסר למשה בהר סיני כתורה שבעל פה, הוא כולל את התורה שבעל פה כמסירתה, לא פחות ולא יותר. איך יתכן שאם לפי התורה העולם קיים מספר סופי של שנים תהיה כתובה בספר משנה תורה הוכחה שמבוססת על כך שהעולם קיים אין סוף שנה?

על ההוכחה למציאות האל מסיבוב הגלגל שסיבובו אין סופי וצריך כח אין סופי להניע אותו, שמיוסדת על כך שהעולם קיים כבר אין סוף שנה כמו שכתב המו"נ ב' א',  כתב במו"נ א' ע':

"כי אמרו "רוכב שמים" – ענינו מסבב הגלגל המקיף ומניעו ביכלתו ורצונו. וכן אמרו בסוף ה'פסוק' 'ובגאותו שחקים' – אשר 'בגאותו' סיבב ה'שחקים'. הוציא זה הראשון – אשר הוא 'ערבות' כמו שביארנו – במילת 'רכיבה', ושאריתם במילת 'גאוה', כי בתנועת הגלגל העליון זאת התנועה היומית יתנועעו הגלגלים כולם כתנועת החלק בכול, וזאת היא היכולת העצומה אשר הניעה הכל ולזה קראה 'גאוה'.

ויהיה זה הענין נמצא תמיד בשכלך למה שאני עתיד לאמרו שהיא הגדולה שבראיות שנודעה מציאות האלוה בה – רצוני לומר הקף הגלגל – כמו שאביא עליו המופת. והבינהו"

קשה איך יתכן שזו הגדולה שבראיות אם יש לה תוקף רק אם נאמר שהעולם קיים כבר אין סוף שנה, ואנחנו סוברים שהוא קיים מספר מוגבל של שנים. ועל זה כתב המו"נ "והבן" ,שזה רמז לכך שיש כאן מקום העמקה.

.

.

גם בחלק בפרק כ"ה כתוב שלפי שיטת קדמות העולם כל התורה נופלת, עם כל יסודות האמונה שבה. הוא כותב שם שאם תהיה הוכחה לקדמות העולם נעזוב את התורה ונאמין בדברים אחרים. אם כך מה הרווחנו מכך שגם לפי הצד שהעולם קדמון יש לנו הוכחה למציאות האל, ועוד מתחזקת הקושיא איך יתכן שזה כתוב בפרק א' של הלכות יסודי התורה. הרי התורה לא מקבלת כלל אפשרות שהעולם קדמון, זה מפיל אותה לגמרי, ולמה שתכתוב דברים שמבוססים על הצד של קדמות העולם.

.

.

בפרק י"ג של חלק שני, וכן גם בפרק ל' שם, הרמב"ם מעמיד את המחלוקת האם העולם קדמון או מחודש בדרך אחרת, בלי לומר שהוא משנה את הדרך של ביאור המחלוקת הזו.

לפי הדרך החדשה הכל מסכימים שהעולם קיים אין סוף שנה. ההוכחה של אריסטו שלא יכולה להיות נקודת התחלה ראשונה לזמן או לתנועה היא נכונה. בב' י"ז הוא כותב בפירוש שההוכחה הזו נכונה, אם אנו נמצאים בתוך הזמן. לפי הטבע שקיים תחת הקטגוריה של זמן, שום דבר לא יכול להתחדש בלי סיבה, כל דבר הוא יציאה אל הפועל של אפשרות שהיתה מקודם. אם הזמן התחיל בנקודה מסויימת, כלומר התנועה התחילה, כי הזמן הוא תנועת הגופים, הרי היתה סיבה כלשהי שהוא התחיל אז. ההתחלה של הזמן היא יציאה אל הפועל של אפשרות שיתחיל זמן. ואם כן האפשרות, או הסיבה, קדמו לזמן.

איננו יכולים כלל לחשוב על התחלת זמן. צריך לחשוב: 'לפני שהתחיל הזמן אז לא היה זמן'. המילים 'לפני', וכן 'היה' בלשון עבר, וכן 'אז' פירושן זמן, והרי אמרנו שהיה זמן לפני התחלת הזמן. נקודה מסמנת מקום על קו, אם לציר הזמן יש נקודת התחלה, היא מסמנת את מקום ההתחלה שלו, אבל הרי אפשר לחשוב שהקו ממשיך לכיוון אחור הלאה מאותה נקודה, אל מה שהיה לפני נקודת ההתחלה. לכן בהכרח אין התחלה אמיתית לזמן.

יש 'לפני' ו'אחרי' שאינם מושגים של זמן אלא של סדר הסיבתיות, סדר ההווייה. למשל אם יש יד שאוחזת במפתח, היד והמפתח עומדים, היד מתחילה לנוע והמפתח מתחיל לנוע גם כן. מבחינת זמן תנועת היד ותנועת המפתח התחילו בדיוק באותה נקודת זמן, אבל אנו אומרים שקודם היד נעה ואחר כך נמפתח נע, כי תנועת היד היא הסיבה למציאות תנועת המפתח, ומצד זה היא קודמת. גם בהוכחה גיאומטרית ההנחות קודמות למסקנה, זו קדימה בסדר ההגיוני ולא בזמן.

בחלק ב' פרקים י"ג ול' אומר המורה נבוכים שמציאות הבורא קדמה לעולם לא בקדימה זמנית, אלא בסדר ההווייה.

כל דבר מציאותו היא אפשרית, אפשר שיימצא ואפשר שלא יימצא. דבר שמציאותו אפשרית לא יכול להיות קיים בלי משהו שממציא אותו. כמו שצל לא יכול להיות קיים בלי גוף שמטיל את הצל, או מחשבה לא יכולה להיות קיימת בלי שיש אדם שחושב אותה, או שקרני אור לא יכולות להיות קיימות בלי מקור אור. הדוגמאות האלה מבוססות על הדמיון, לפי הדמיון גוף חומרי ממשי שאינו כמו צל, אדם שאינו כמו מחשבה, שמש או מנורה, יש להם מציאות הכרחית, לא משתנה, שעומדת בכח עצמה בלי סיבה חיצונית. אבל צל, מחשבה, קרני אור בלי מקור האור, נתפשים כדבר שמציאותו מקרית, לא יציבה, כי אפשר שיימצא ואפשר שלא יימצא.

לפי האמת כל דבר מלבד הבורא אפשר שיימצא ואפשר שלא יימצא, מציאותו מקרית (כמו שכתב במו"נ א' נ"ז), לכן הוא כמו צל או מחשבה או קרני אור, שבלי מקור מציאותם, בלי הגוף שמטיל צל, בלי האדם שחושב, בלי מקור האור, מייד תיבטל מציאותם.

מצד עצמם הנבראים אינם נמצאים, לכן הסדר ההגיוני, סדר ההווייה, סדר הסיבתיות, הוא שמתחילים מכך שהם לא נמצאים, ונמצא רק הבורא שהוא לבדו הכרחי המציאות (כי הוא מופשט לחלוטין ואין בו שום הגדרה). אם הבורא בורא מתוך רצון חופשי שלו, הרי הרצון חידש את מציאות הנבראים אחרי שמצד עצמם הם לא היו. זה הפירוש שהעולם מחודש, שהוא נברא 'אחרי' שלא היה. זה לא 'אחרי' זמני. הבורא הוא מעל הזמן, בנצח, באין, מחוץ לכל תפישת קטגוריה של זמן. משם הוא בורא את כל הזמן האין סופי כל רגע ורגע. מהנצח נולד הזמני. הזמני מצד עצמו הוא אין סופי גם לכיוון העבר, אבל הקו של הזמן שהוא אין סופי משני הצדדים שלו, לצד העבר ולצד העתיד, כולו מציאותו התחדשה בבת אחת, מכח רצון הסיבה המופשטת שהיא מעל הזמן. הסיבה הנצחית לא בוראת בנקודת זמן מסויימת, כי היא מעל הזמן, מאין זמן נברא יש זמן, היש זמן אחרי שהוא יש הוא אין סופי גם לכיוון העבר, אבל סיבת קיומו היא באין זמן ושם לא רק שאינו אין סופי אלא אינו קיים כלל. הנקודה של המעבר מאין זמן ליש זמן היא לא נקודה על ציר הזמן כלל. אצלנו זה נתפש כבריאה מתמדת כל רגע ורגע ברצף. מצד הנצח איננו יכולים לתפוש איך היא הנקודה הזו, אבל בלי ספק אינה נקודה מסויימת אחת על ציר הזמן.

.

זה פירוש מה שכתב המו"נ א' ע"א:

"והנה אפריד לך בזה המאמר פרק בדברי בחידוש העולם אבאר לך בו קצת ראיה על חידוש העולם ואגיע אל התכלית אשר השתדל עליה כל מדבר [מאנשי כת המדברים] מבלתי שאבטל טבע המציאות ולא אחלוק על אריסטו בדבר ממה שהביא עליו מופת. כי הראיה אשר יביאוה קצת המדברים על חידוש העולם – והיא החזקה שבראיותיהם – אשר לא הונחה להם עד שביטלו טבע המציאות כולו וחלקו על כל מה שבארוהו הפילוסופים – הנני אגיע לכמות הראיה ההיא ולא אחלוק על טבע המציאות ולא אצטרך להתגבר על המורגשות"

אריסטו הביא מופת שהזמן בהכרח קיים כבר אין סוף שנה, וזה שייך למורגשות, זה מופת שאי אפשר לחלוק עליו, והשיטה שהעולם מחודש ונברא אכן לא חולקת על זה.

.

וכעין זה כתב במו"נ ב' י"ז:

"אמר כי החומר הראשון לא הוה ולא נפסד והתחיל להביא הראיות על זה מן הדברים ההוים הנפסדים ולבאר המנע הויתו. וזה אמת – שאנחנו לא אמרנו שהחומר הראשון נתהוה כהתהוות האדם מן הזרע או יפסד כהפסד האדם אל העפר אבל אמרנו שהאלוה המציאו מלא דבר והוא כפי מה שהוא אחר המצאו – רצוני לומר היותו מתהוה ממנו כל דבר ויפסד אליו כל מה שנתהוה ממנו – ולא ימצא ערום מצורה ועדיו יגיע תכלית ההויה וההפסד; והוא לא הוה כהוית מה שיתהוה ממנו ולא יפסד כהפסד מה שיפסד אליו אבל נברא – וכשירצה בוראו יעדרהו העדר גמור מוחלט:

וכן נאמר בתנועה בשוה שהוא הביא ראיה מטבע התנועה שהיא בלתי הוה ולא נפסדת. והענין אמת שאנחנו נאמר כי אחר המצא התנועה על זה הטבע שהיא נחה עליו לא ידומה הויתה והפסדה – הויה כללית והפסד כללי כהוית התנועות הפרטיות ההוות וכהפסד התנועות הפרטיות; והוא ההקש בכל מה שיתחיב לטבע התנועה. וכן המאמר בתנועה הסיבובית אין התחלה לה הוא אמת אחר המציא הגשם הכדורי המתנועע בסיבוב לא תצויר בתנועתו התחלה:

וכן נאמר באפשרות המתחיב שיקדם לכל מתהוה כי זה אמנם יתחיב בזה הנמצא המיושב אשר כל מה שיתהוה בו אמנם יתהוה מנמצא אחד; אמנם הדבר הנברא מהעדר אין שם דבר נרמז אליו לא בחוש ולא בשכל שתקדם לו אפשרות:"

"האפשרות" פירושו שאחת ההוכחות שמהן אריסטו הכריח שאין לזמן התחלה היא שאם הזמן התחיל הרי בהכרח קדמה לכך האפשרות שהוא יתחיל. ונמצא שהיה משהו 'לפני' שהזמן התחיל, וכך נאמר על כל נקודת התחלה של זמן שבהכרח היה משהו לפניה ואם כן אין לזמן התחלה. הרמב"ם אומר שההוכחות של אריסטו נכונות מצד מה שאנו בתוך הזמן, הוא התנועה, דהיינו המציאות החומרית. רק משום שאנו אומרים שהעולם נברא מהרצון האלוהי העליון שהוא מחוץ לחומרי, מצד זה בלבד, שהוא מחוץ לחומרי ולטבעי ולשכלי, העולם נברא ומחודש. אבל בתוך החומרי והטבעי והשכלי העולם בהכרח קיים מאז ומעולם ואין לזמן התחלה.

.

.

.

לפי הצד שהעולם קדמון, אין לבורא רצון חופשי. הוא רק שכל והכל הוא רק גזירת החכמה שהיא הכרחית לגמרי. גזירת החכמה מאלצת את הבורא, הוא לא יכול לברוא ריבוע שאורך אלכסונו שווה לאורך צלעו, כי זה נגד גזירת החכמה, זה לא אילוץ חיצוני לו, אלא הוא בעצמו חכמה ולא יותר. העולם הוא חכמה, הוא הצורות שיש בהן סדר וקשר שמבוסס על הגיון פנימי, הסיבתיות, המתימטיקה, היופי שהוא דרך הסתכלות על סדר והרמוניה שהם מבנים של חכמה. הבורא והעולם הם אחד, הבורא אינו אחד פשוט בלי מורכבות כלל. הנבראים אינם צריכים סיבה למציאותם, כמו שהבורא לא צריך סיבה למציאותו. כי הם לא נבראים מרצון חופשי אלא נגזרים מגזירת החכמה. אין סיבה למה אחת ועוד אחת הן שתיים ולא שלוש, זה כך בהכרח מגזירת החכמה, המציאות של גזירת החכמה היא מציאותו של האל, הוא הוא החכמה, ולכן באמת מה שאחת ועוד אחת הן שתיים דווקא זה מציאות באותה מדרגה כמו שמציאות האל היא מציאות. לא צריך לזה סיבה. זה אחד עם האל. זה הפירוש שהעולם קדמון, הוא קדמון כמו האל, הוא אחד איתו, בלי הפרדה כלל.

לפי הצד הזה השכל מחייב שאי מקריות, ואין בחירה חופשית. אז בכלל אין עמדה דתית, אין אלוהים. אמנם באופן בלתי ניתן להבנה יש לאדם בחירה חופשית גם מצד ספירת החכמה, גם בלי צורך להגיע לרצון הראשון החופשי. זה מה שכותב הרמב"ם בהלכות תשובה פרק ה' ובשמונה פרקים בפרק ח'.

וזה גם מה שכותב בשמונה פרקים פרק ב':

"אַךְ הַחֵלֶק הַשִּׂכְלִי, יֵשׁ בּוֹ מְבוּ‏כָה. אֲבָל אֲנִי אוֹמֵר שֶׁיֵשׁ בְּזֶה הַכֹּחַ גַּם-כֵּן מִצְוָה וַעֲבֵרָה: לְפִי אֱמוּנַת דַּעַת בְּטֵלָה, אוֹ אֱמוּנַת דַּעַת אֲמִתִּית;"

הוא מדבר מצד החכמה (בלי להגיע לצד של סוד הרצון החופשי האלוהי הפשוט הראשון), לפי החכמה הכל הוא גזירת החכמה שהיא מוכרחת. השכל מוכרח לראות שאחת ועוד אחת הן שתיים ולא שלוש. על מה שאין בו בחירה חופשית לא ייתכן לצוות מצוות. לכן יש מקום לומר שלא תהיינה מצוות על השכל. זו המבוכה, כי השכל גוזר שאין מקום למצוות על השכל, ובכל זאת האמת היא שיש מצוות גם על השכל. גם בספירת החכמה יש בחירה חופשית. וזה גורם למבוכה כי זה לא מובן. (כתבתי עוד בזה בתגובות כאן)

מה שיש חופש בחירה גם בספירת החכמה זה מוכח לפי החכמה עצמה למרות שזה סותר לחכמה, לא אאריך כאן בהוכחה לזה אבל היא מבוארת ברמב"ם. אריסטו במטאפיזיקה ספר אפסילון פרק ג' מוכיח גם שיש מקריות אמיתית גם מצד החכמה, ואע"פ שזה אל ייתכן. הרי במתימטיקה לא יתכן משהו מקרי, במקרה היום אחת ועוד אחת הן שתיים אבל אין לזה שום הכרח, אולי מחר יהיו במקרה שלוש ואולי לא, אין הכרח וסיבתיות. זה לא נתפש, וזה בכל זאת כך. אומר על זה משהו בהמשך.

.

.

.

הצד שיש לבורא רצון ראשון חופשי פשוט, והצד שאינו אלא רק שכל והכל הוא גזירת חכמה הכרחית, סותרים זה לזה.

הרצון הראשון הוא פשוט, מכל השכל, כלומר אין שם הגדרות, הרצון הזה הוא עצמותה של האחדות הפשוטה של אור אין סוף שאין בה מורכבות כלל, זה רצון שאין בו מורכבות כלל, הוא לא רוצה שום דבר מוגדר (כמו שביאר המו"נ ב' י"ח שרצון שרוצה משהו מוגדר, הוא הרצון האנושי, אי אפשר לייחס לבורא כי זה משהו שכרוך בלהיות מופעל ומשתנה ממשהו. וכתב שם שהמילה "רצון" במשמעות הרצון שלנו ובמשמעות הרצון הפשוט האלוהי הן מילים משתתפות, כלומר מילה אחת לשני עניינים שלא קשורים זה לזה כלל. כמו המילה 'עין' למעיין מים ולאיבר הראיה.

עצם מציאות האין סוף הפשוט מתגלה כרצון, כי האין סוף מתגלה רק ביחד עם עיגול הצמצום הפנוי, בלי העיגול הפנוי לא היה שום גילוי כלל אצל האין סוף. והאין סוף רוצה במציאותו של העיגול של הצמצום. אבל הוא רוצה בו רק כרצון לגילוי, לא מצד המורכבות וההגדרות שיש בתוך העיגול הפנוי שהוא הנראים. זה כמובן סתירה כי הוא גם רוצה את המורכבות על כל פרטיה, שאם לא כן לא היו לה פרטים, ואם כן הרצון שלו לא פשוט בלי מורכבות.

מצד האחדות הרצון רק רוצה גילוי ותו לא. אין זה רצון של 'משהו', כי הגילוי הוא של עצמו, והוא לא 'משהו' כי אין בו הגדרה. הוא רק מציאות בלי מהות, כלומר בלי שום הגדרה, והרצון הוא לגלות את המציאות שהיא בלי מהות. זה לא גילוי כלפי קהל כלשהו, אלא בתוך עצמו, לעצמו שהוא מתגלה כאחדות פשוטה לקהל שגם הוא אחדותו הפשוטה. זה הפירוש שהוא יודע את עצמו והשכל המשכיל והמושכל הכל אחד לגמרי.

זו הסתירה של סוד הצמצום, שהרצון הוא גם פשוט לגמרי, הוא אחד של גלוי של האחדות לאחדות והכל אחד, ומצד שני הגילוי הוא שיתגלה שהוא רחום וחנון, וכו', על ידי כל בריה ובריה שמגלה עוד בחינה שלו ותואר שלו. ואיננו מנסים לתרץ את הסתירה אלא רק להגדיר אותה.

.

.

כעת אנו מגדירים את הסתירה של הצמצום לפי המחלוקת האם העולם קדמון או מחודש. יש צד שהכל הוא רק חכמה, זו ספירת החכמה. מצד זה הבורא הוא רק שכל והכל הוא גזירת החכמה המוכרחת. ואין אחדות פשוטה בלי מורכבות כי אחדות כזו אינה נתפשת בשכל כלל שהרי אין בה הגדרות. וזה צד קדמות העולם.

ויש צד של רצון חופשי פשוט, שהוא מעל השכל ואין בו תפישה לשכל כלל. וזה הצד של עולם נברא אחרי שלא היה, מחודש.

.

.

במו"נ א' ע"ב כתב:

"והשם יתברך אינו כוח בגוף העולם, אבל נפרד מכל חלקי העולם; והנהגתו יתעלה והשגחתו מחוברת לעולם בכללו חיבור נעלם ממנו תכליתו, וכוחות בני אדם מקצרות לדעתו; כי המופת יעמוד על הבדלו יתעלה מן העולם והנקותו ממנו, והמופת יעמוד על מציאות מעשה הנהגתו והשגחתו בכל חלק מחלקיו, ואפילו הדק הפחות; ישתבח מי שנצְחָנו שלמותו!"

בעולם יש פרטים, הם החכמה, הצורות, מהתבוננות של חכמה בהם משיגים דעת אלהים. הם קיימים כי הבורא ממציא אותם ללא הרף. יש מצוי ראשון והוא ממציא כל נמצא וכל הנמצאים לא נמצאים אלא מאמיתת הימצאו. לכן בהכרח הוא יודע אותם ומנהיג אותם. הוא בהכרח החכמה.

מצד שני בלי שיש הכרחי מציאות אין מציאות כלל, והכרחי מציאות זה רק מה שהוא אחד פשוט בלי מורכבות כלל. זה הצד של האחדות הפשוטה שהיא מעל השכל, והיא עצמה הרצון הראשון הפשוט. ומצד זה הוא נקי ונבדל מהעולם כי העולם יש בו מורכבות והגדרות וריבוי ושינוי.

.

.

.

הסתירה מהסיבה השביעית, באה לומר שהצד של קדמות העולם והצד שהעולם נברא ומחודש הם לא מוכרעים. בפרקים על המחלוקת על קדמות העולם למסקנה הוא כותב שהוא מכריע נגד דעת אריסטו שאמר שהעולם קדמון, ואריסטו טעה והוא כופר והאמת היא שהעולם מחודש.

אבל מצד שני הוא גם כותב שהשאלה האם העולם קדמון או מחודש היא מעמד שכלי. כך לשונו בא' ע"א:

"וכבר ידע כל מעיין זך השכל המאמת שלא יטעה נפשו, שזאת השאלה רצוני לומר קדמות העולם או חדושו, לא יגיעו אליה במופת חותך ושהיא מעמד שכלי, והנה נדבר בזה הרבה, ויספיק לך מזאת השאלה שפילוסופי הדורות חולקים בה מהיום שלשה אלפים שנה אל זמננו זה במה שנמצא בחבוריהם"

'מעמד שכלי' הכוונה משהו שבהכרח לא יתכן שהשכל יכריע בו לצד זה או זה. זה תמוה מאוד, הרי עכשיו אין לנו יכולת להכריע בין צדדי הספק, אבל אולי מחר יתגלה משהו שלא ידענו היום ויראה לנו שהספק הוכרע לזה זה או זה. איך אנחנו יכולים לדעת מראש בוודאות גמורה שגם בעוד מיליארדי שנים לא תימצא שום הוכחה או שיקול דעת שמכריעים לצד זה או זה, מכח מה יכולה לנבוע וודאות כזו על העתיד? .

למשל במכניקת הקוונטים יש ניסוי שמוכיח בהכרח שהאור הוא גלים, ויש ניסוי שמוכיח בהכרח שהאור הוא חלקיקים. היה מקום לחשוב שהמדענים יאמרו שבהכרח אחד משני הניסויים הוא טעות, ונמשיך לחקור עד שנמצא איזה מהם מוטעה ואז נכריע את השאלה. אבל המדענים אומרים שוודאי להם שכך הוא טבעו של האור באמת, ובידוע שלעולם לא תהיה הכרעה גמורה בין צד זה לצד זה כי המציאות היא ששני הצדדים אמת אע"פ שהם סותרים. אם המדענים יודעים מהתבוננות שבוודאי זוהי מציאותו של האור, זו מהותו וזה טבעו, עד כמה שההתבוננות הזו וודאית להם, כך תהיה מידת הוודאות שגם בעוד מיליוני שנים לא תימצא שום הכרעה לצד זה או זה. מעמד שכלי פירושו שהשגנו את מהותו של הדבר בשלמות גמורה והשגנו שמהותו בעצמה היא סתירה, לא שהסתירה נובעת מחוסר ידיעה על מהותו, והחוסר הזה אפשר שיתמלא בעתיד.

.

הלשון "מעמד שכלי" פירושו שכתוב כאן שהרמב"ם יודע בוודאות בידיעה שלמה שהעולם גם נברא וגם קדמון. לא שיש איזו חוסר ידיעה שגורמת שלא נוכל להכריע בוודאות כאחד הצדדים.

.

.

אנחנו לא יכולים להתמודד עם כך שהסתירה גמורה. שמה שהעולם קדמון והבורא שכל והכל הוא בגירת החכמה ההכרחית זה אמת מוחלטת ושלמה ומלאה לחלוטין. וכן גם הצד שלבורא יש רצון חופשי ושהוא אחדות פשוטה.

אנחנו נוטים לומר יש בחינה כזו ויש בחינה כזו. בחינה הכוונה מה שנראה מזווית כלשהי, הסתכלות על הדבר שהיא חלקית, לכן היא רק בחינה. מבחינת המראה של הפיל מקדימה החדק שלו באמצע, מבחינת הסתכלות על הפיל מהצד יש לו חדק מהצד. שתי ההסתכלויות לא שלמות, לכן הן בחינות, ולכן זו סתירה שאפשר לחיות איתה. מצד א' נראה כך, מצד ב' נראה כך, והאמת היא ששני הצדדים קיימים בתוך האמת השלמה הרחבה. כשמביטים מקדימה אין ספק שהחדק  באמצע, לא מתרצים באמירה שזה לא מדוייק שהחדק באמצע, נשאר שאמת גמורה ומדוייקת היא שהוא באמצע. רק שאלה ואלה דברי אלהים חיים, כי מצד זה זה באמת כך, ומצד שני זה באמת כך. ושני הצדדים נשארים, התירוץ לא מגלה שאחד מהם לא אמת. ובכל זאת באמת השלמה המלאה שרואה הכל ממבט עליון וכללי יותר, שני הצדדים יש להם מקום להיות ביחד.

כך מסבירים שיש מחלוקות בין חכמי המשנה ושאלה ואלה דברי אלהים חיים.

.

.

אבל במחלוקת האם העולם קדמון או מחודש, כל צד אינו "בחינה" אלא הוא האמת השלמה במבט הכי גבוה ושלם וכללי שיתכן. זה דבר שאיננו יכולים לחיות איתו. אם באמת נוגעים ישירות בזה, או שמתים או שמשתגעים או שכופרים, כמו שקרה לאלה שנכנסו לפרדס. הניצחון שניצחנו שלמותו הוא ניצחון שהורג אותנו לגמרי, מרסק את השכל לגמרי.

זו לא "סתירה". לסתירה יש או תירוץ שמראה שהייתה חסרה לנו ידיעה או הבנה ולכן חשבנו שיש סתירה, או ששני צדדי הסתירה הם ממבט פחות כללי, ובמבט יותר כללי וגבוה מתגלה אמת רחבה יותר שיכולה לכלול את שני הצדדים ביחד.

כאן אפילו אצל האל עצמו לא מתיישבים שני צדדי הסתירה. הוא בעצמו עדיין בסתירה, הוא גם אין סוף ברוך הוא וגם העיגול הריק של הצמצום. האין סוף במדרגה הכי גבוהה ומופשטת ועצמית, בורא את המוגבל, את הזבוב והיתוש, ויודע את זה ולכן יש בו עצמו מורכבות, מצד עצמו ממש ולא רק מצד הנבראים, והוא גם אחד פשוט בלי מורכבות כלל. הזוהר אומר שהבורא הוא זכר ונקבה בעצמו, ולכן האדם נחשב בצלם אלהים כי האדם הוא זכר ונקבה. זכר ונקבה זה פצע, הם אחד גמור וגם נפרדים. כביכול הבורא עצמו פצוע בסתירה של סוד הצמצום. זו לא סתירה שמישהו עם השגה יותר עליונה וכללית יכול למצוא שיש מקום לשני הצדדים וליישב את הקושי.

.

לכן הסתירה בלתי נסבלת ,אי אפשר לחיות איתה. אם באמת מביטים בזה מסתנורים ומשתבשים. המילה סתירה לא חזקה דיה לתאר את זה.

.

.

אם יש רצון חופשי אחד פשוט, הרי הכל אין. 'יש' הוא משהו מוגדר, תחת השכל. ספירת החכמה היא המושג "הגדרה" כמושג מופשט עוד לפני שהשתמשנו בו להגדיר דבר מה. ספירת החכמה היא חוק הזהות שנקרא גם חוק הסתירה, שאומר שא'=א'. כלב הוא כלב ולא חתול. זוהי האקסיומה הראשונה. אריסטו מדבר בזה במטאפיזיקה גמא, וכתבתי על זה בעיונים בפילוסופיה אריסטוטלית רשימה 49.

ספירת בינה היא להשתמש במושג המופשט "הגדרה" כדי להגדיר דברים. מבינה נובעים חסד גבורה תפארת וכו' שהם דברים מוגדרים, הם ימי הבריאה שבהם נבראו הדברים. המושג "הגדרה" כמושג מופשט הוא המכחול, ואיתו מציירים את הצורות שהם הדברים שקיימים, וזה סיפור הבריאה.

בלי הגדרה אין שום דבר, אם כלב יכול להיות גם חתול, הוא יכול להיות כל דבר, וכל דבר יכול להיות כל דבר, ונמצא שאין בכלל דברים. הכל חוזר לאין.

המציאות היא מראשיתה החכמה, "בראשית ברא" פירושו בחכמה ברא, כמו שכתב הרמב"ן על בראשית א' א' בשם הירושלמי. גזירת החכמה ההכרחית. בלי הכרחיות זו לא חכמה. אם אחת ועוד אחת יכולות להיות שתיים ויכולות להיות גם שלוש אין בכלל מתימטיקה. השכל מתחיל מכך שיש הכרח שיהיו שתיים ולא שלוש.

לכן הכרח שמי שסובר שהעולם קדמון צודק. וצודק לגמרי כי מה ששי דברים, שיש נבראים, שהבורא ברא עולם, זו אמת שלמה לגמרי, גם במבט של הבורא עצמו היא שלמה לגמרי. ואי אפשר ליישב אותה עם הצד של רצון פשוט ואחדות פשוטה באמירה שיש בחינה כזו ויש בחינה כזו.

.

.

זה מה שאומר המורה נבוכים בסתירה מהסיבה השביעית. יש אמירה, כלומר אמירה מהי המציאות, הרי זה הנושא היחיד שאנו מדברים בו, המציאות כשלעצמה  כמו שכתב אריסטו במטאפיזיקה גמא פרק א' שהמציאות כמציאות זו כל חקירתנו.

האמירה הזו הצורך של המשך הדברים מביא לכך שהיא מיוסדת על הנחה אחת. שבורא הוא מופשט לחלוטין דהיינו הכרחי מציאות, כי בלי זה אין מציאות כלל, לא של נבראים וגם לא של הבורא.

ובמקום אחר הצורך של המשך הדברים מביא לכך שהאמירה מיוסדת על הנחה אחרת שהיא סותרת לראשונה, דהיינו שהבורא הוא שכל והכל הוא גזרת החכמה, כלומר העולם קדמון כמו הבורא והבורא הוא העולם והוא מאולץ על ידי החכמה כי אינו אלא רק השכל שממנו נגזרת החכמה.

.

.

הרמב"ם מפרט בהקדמה את כל הסיבות של כל הסתירות האפשריות. בכולן ידיעת סיבת הסתירה מראה לנו שיש דרך לתרץ אותה. מה שבמשנה יש שתי הלכות סותרות, אם הסיבה היא שאלה דברי רב א' ואלה דברי רב ב', הרי הדרך לתירוץ סלולה, נבקש לדעת מי אמר את ההלכות האלה ונראה שאת זו אמר א' ואת זו אמר ב' ואז הסתירה תתורץ, ואם לא נצליח לברר מי אמר איזו הלכה הרי זה רק מכשול מקרי.

רק הסיבה השביעית ידיעת הסיבה לא מראה שיש דרך לתירוץ אלא להיפך. סיבת הסתירה היא שהצורך של העניינים העמוקים מאוד, ההתבוננות במציאות כשלעצמה, מביא לכך שתהיה סתירה. מבואר מזה שיש הכרח שתהיה סתירה, כלומר אין אפשרות שיהיה תירוץ. גם לא אם נעלה למבט הכי כללי וגבוה ושלם.

.

.

בחכמת הקבלה מדובר על ספירות. ספירה פירושה כדור, והכוונה לכדור המציאות.

אריסטו בפיזיקה ג' פרקים ד'-ז מוכיח שלא תיתכן מציאות של גודל אינסופי בתוך העולם. למשל משולש שאורך צלעו אין סופי, היא לא תיפגש עם צלע אחרת כי הפגישה היא בקודקוד שהוא סוף הצלע. אם אין לה סוף אין קודקוד, ואז אינה צלע, ואין בכלל תחימת שטח מסויים. אין משולש כלל כי הוא מוגדר כמצולע.

זה ניסוח אחר של דברי האר"י על האין סוף ברוך הוא והעיגול הריק שבאמצעו. אין סוף לא יתכן בתוך העיגול, רק בחוץ. זה מה שיוצר את העיגול, הוצאנו ממנו את האין סוף ואז הוא נשאר עיגול ריק מאין סוף, סופי, מצומצם.

.

.

לא ייתכן קו באורך אין סופי. קו הוא מה שעובר בין שתי נקודות. מיקום שתי הנקודות מגדיר את מיקומו של הקו ואת כיוונו ואת אורכו. קו אין סופי הוא קו בלי הנקודות שהוא אמור לעבור דרכן, ואז אין לו אורך ואין לו מקום ואין לו כיוון, ואין כאן קו כלל. אם אין קו באורך אין סופי, זה אומר שאם אלך ישר קדימה אגיע לבסוף לקצה העולם. לא אוכל ללכת אין סוף שנה.

מה יש בקצה? אם יש שם חלל ריק אז אמשיך להתקדם ואכנס לתוך החלל הזה. אלא גם חלל ריק אין שם. אין שם תלת ממדיות, אין שם מציאות חומרית כלל, זה המופשט, הבורא, האין סוף ברוך הוא. העולם סופי לא מצד עצמו אלא מצד שהוא לא האין סוף ברוך הוא אלא רק נברא ממנו, מצומצם ממנו. הסופיות של העולם הזה היא הנמשל של ה"כדור" או "הגלגל". גלגל בלשון המורה נבוכים פירושו כדור ולא גלגל כמו של מכונית. הוא התרגום העברי ל"ספירה" ביוונית. הרמב"ם כמו חכמי הקבלה מדבר על ספירות, רק שהוא מתרגם את הלשון לעברית ואומר גלגלים, וחכמי הקבלה משתמשים ביוונית ואומרים ספירות.

העולם מצד עצמו אין לו סוף במישור המציאות החומרי. לא מגיעים לקיר או גדר או משהו כזה. רק שהעולם החומרי שחלות בו הגדרות, שיש בו גבול, סוף, הוא לא כל המציאות, הוא נמצא מאמיתת הימצאו של המופשט הכרחי המציאות שאין לו סוף, ומצד זה יש לעולם הנברא סוף. "גבול" כאן הוא משל ולא קביעה מתימטית שיש מספר גדול שאחריו אין עוד מספרים, ואם עוברים את המספר הזה של קילומטרים מגיעים למקום חומרי מסויים שממנו אי אפשר להמשיך ללכת הלאה.

.

מה שהעולם אינו האין סוף ברוך הוא אלא הוא מצומצם, זה הפירוש שהוא עיגול. זה המושג של גלגל או ספירה, פירושו כל המציאות כולה, בצד הצמצום שלה. כלומר ספירת החכמה.

האין סוף ברוך הוא בעצמו אינו ספירה. כי הוא לא מצומצם. אין לו גבול ולכן אינו מוגבל לצורת כדור. אבל כתר היא ספירה, כי כתר הוא קוצים קטנים שמצביעים כלפי מעלה, אל מה שמעל הראש, ואין שם מאומה, שם זה האין.

כלומר במו"נ ב' א' בעיון השלישי מבאר שאם כל המציאות היא אפשרית מציאות אז אין מציאות כלל, ובהכרח הכל נובע מאמיתת הימצאו של הכרחי המציאות שהוא לא מוגדר, ואין בו מורכבות כלל, זהו האין סוף ברוך הוא. זו לא השגה באין סוף ברוך הוא. משה ביקש להשיג את מציאותו של הבורא, שהוא הכרחי המציאות, שזה האין סוף, ונאמר לו לא תוכל לראות פני. כמו שכתב בהלכות יסודי התורה א' י' שבקשת משה הייתה על השגה המציאות באופן של הכרחי מציאות.

אלא זה רק הוכחה שיש דבר כזה אין סוף ברוך הוא. למשל יש חשבון של פיזיקאים שנקרא תורת המיתרים שיוצא ממנו שיש במציאות אחד עשר ממדים. אנו יודעים שיש למציאות החומרית אחד עשר ממדים אבל אין לנו שום תפישה בדבר כזה. ידיעה כזו היא כמו קוץ שמצביע לכיוון העובדה שיש אחד עשר ממדים, אבל השכל לא רואה את אחד עשר הממדים בעצמם כמו שהם. כך הכתר הוא מה שיש חשבון שמוכיח שיש הכרחי מציאות, אבל שכלנו לא יכול לראות את זה. הכתר הוא חלק מספירת חכמה, הוא החלק של החכמה שמוכיח בחשבון של חכמה שיש הכרחי מציאות מופשט לחלוטין מכל הגדרה והוא אין סוף. וזה רק כתר כלומר רק קוץ שמצביע לכיוון, בלי לראות מה יש בכיוון ההוא, כי החכמה לא יכולה לראות את האין סוף.

.

.

.

.

(הערת אגב, מי שלא מתעניין במתימטיקה כדאי לו לדלג,

המתימטיקה טועה בהגדרת האין סוף. היא מגדירה אותו כמספר. כלומר ככמות. כמות אין סופית. אין סוף לאמיתו של דבר סותר לחלוטין את המושג של כמות, הוא לא יכול להחשב ככמות.

הם מסתכלים על זה כך: 'כמות' היא הסוף שמגיעים אליו אחרי שסופרים את כל הכמות. כמות אין סופית פירושה שאנו סופרים כמה, וסופרים וסופרים ולעולם לא נחדל לספור, זה לא ייגמר, תמיד נמשיך עוד לספור.

נניח שיש כמות אין סופית, אני מתחיל לספור אותה, שואלים אותי כמה יש כעת, אני אומר מאה, אני ממשיך לספור, אני יכול להוסיף כמה שאני רוצה. אני מוסיף כמות כלשהי כרצוני, היא כמות סופית. הוספתי מליון. יש לי כעת מליון ומאה. אני יכול להוסיף כמה שארצה, הוספתי עוד מיליארד, שואלים כמה יש כעת, אני אומר מליארד ומליון ומאה. ככה זה נמשך ונמשך, בכל רגע ששואלים אותי כמה יש לי כעת אני אומר כמות סופית, כל כמות שאני רוצה להוסיף אני מוסיף, והיא תמיד הוספת כמות סופית. כלומר תמיד כל הכמויות כאן סופיות, והן תמיד תהיינה כמויות סופיות. ככל שתגדלנה הן תהיינה סופיות. אין כאן כלל תפישה אמיתית של "אין סוף".

לכן יצאה להם הטעות שיש אין סוף אחד שגדול מאין סוף אחר.

הם אומרים, אין סוף המספרים הזוגיים הוא חצי מכמות אין סוף המספרים כולם. אם יש מלון שיש בו אין סוף חדרים עם אין סוף אורחים, אחרי שהוצאנו חצי מהאורחים נשארנו עם אין סוף אורחים אבל הוא קטן מהאין סוף אורחים שהיה מקודם.

זו טעות. מלון עם אין סוף חדרים לפי תפישתם פירושו שכמות החדרים אין סופית. אין סוף אינו כמות, כשהם אומרים כמות כוונתם שיש כמות סופית שאפשר להוסיף לה כל מספר סופי שנרצה כמה פעמים שנרצה. באופן כזה תמיד בכל רגע נתון יש לנו כמות סופית, כי התחלנו ממספר סופי והוספנו לו מספרים סופיים. כיוון שזו כמות סופית היא יכולה להיות גדולה או קטנה מכמות אחרת.

הכמות הזו אינה מוגדרת על ידי שום מספר, כי אנו מוסיפים כל הזמן עוד ועוד מספרים סופיים לכמות הזו ואיננו נחים לרגע. אם נרצה לשאול לכמה הגענו ברגע נתון זה, לא נוכל לעצור ולומר ברגע זה יש לנו כמות של מיליארד, ההוספה היא רצופה, היא לא אוסף של הוספות שאפשר לעצור ביניהן. היא בתנועה ולכן מספר מסויים לא יכול ללכוד את הכמות הזו. אם יש נקודה שנעה על ציר מספרים בתנועה רצופה לגמרי, לא אוסף של אטומי תנועה בלתי מתחלקים ,הרי אין שום נקודה מסויימת שבה נוכל לשאול על איזה מספר הנקודה כעת עומדת. אבל היא נמצאת על ציר המספרים באמצע שלו, לא בקצהו, כלומר היא מספר סופי למרות שאיננו יודעים כמה הוא.

כיוון שאין לנו מספר שאפשר לייחס לכמות שהמתימטיקאים קוראים לה כמות אין סופית, הם טועים לחשוב שהיא באמת אין סוף. והאמת היא שהיא כמות סופית ורק חסר מספר שיתאר אותה.

זה עוד הסתכלות על כך שהשכל לא יכול להשיג כלל אין סוף. לכן אין מציאות של אין סוף בתוך העולם, הוא אינו כמות כלל, כלומר אינו נמצא כלל, הוא אין. לכן האין סוף אינו ספירה, והכתר הוא ל א השגת האין סוף, אלא הוא רק קוץ שמורה לכיוון ההוא, כלומר החכמה מבינה שיש לה סוף, וממילא על דרך השלילה נובע מזה שיש אין סוף, אבל אינה יכולה לראות את האין סוף.

הטעות של המתימטיקאים היא משום שהם מטריאליסטים, כלומר כופרים באפשרות שנמצא משהו ששכלם לא יכול לראות. זו הגאווה שמעוורת)

.

.

.

.

המונח 'ספירה' נמצא כבר בפיתגוראים ובתנ"ך ובספר יצירה שלפי החוקרים זמן חיבורו חידתי לגמרי ולפי המסורת הוא תורת אברהם אבינו שקיבל מאדם הראשון. הוא מילה שמשמשת לסתירה מהסוג שאנו מדברים עליה, שאין לה שום יישוב וגם לא אם נהיה חכמים כמו אלהים. היא כלי להגדיר את הנושא, ובכך להתחיל לחפש איך להתמודד איתו. יש דרך שזו לא תהיה סתירה שהורגת, היא השגת סוד מעשה מרכבה שזכו לה יחידי סגולה לפי מה שמספרת המסורת. אבל היא דרך נעלמת מאיתנו, לא דרך של יישוב סתירה בכח החכמה.

ספירת כתר פירושה שהכל הוא רק אחדותו הפשוטה שאין בה מורכבות כלל (אע"פ שאיננו משיגים אותה יש לנו קוץ שמכוון כלפי מעלה שמורה על קיומה. בשם הוויה י' ראשונה היא חכמה, ה' ראשונה היא בינה, ו' היא שש הספירות, וה' אחרונה היא המלכות. הכתר הוא קוצו של י' הראשונה. הוא רק משהו שמצביע על כיוון בלי שנראה מה יש באותו כיוון. זה הפירוש שאומרים שהקב"ה יושב בשמיים. לא במקום מסויים שנקרא שמיים, אלא כמו המילה "שם" שם ולא כאן. כלומר אם מצביעים זה אומר שיש שם משהו שאינו כאן, אבל לא רואים אותו ולא יודעים איפה הוא).

זה לא רק שיש בחינה כזו, אלא זו האמת בשלמותה המלאה והמוחלטת ביותר מכל הבחינות האפשריות. לכן זו המציאות השלמה, כלומר ספירה.

ספירת חכמה פירושה שיש הגדרות, המציאות מוגבלת, סופית. עצם המציאות היא אותה מוגבלות, בלי מוגבלות אין מאומה. וגם זו אמת מוחלטת מלאה מכל בחינה אפשרית. זו לא בחינה אלא זה כל הבחינות האפשריות כולן. ולכן אין כאן שום מקום לתירוץ.

.

.

ועם כל זה אלה שתי ספירות ולא אחת. ובהכרח הן אחד כי כל אחת מהן היא האמת המוחלטת השלמה מכל בחינה אפשרית וכל צד אפשרי עד סוף כח האלוה עצמו לדעת את זה. אמת יכולה להיות רק אחת, אם משיגים את האמת בשלמות מוחלטת היא כך ואין בלתה. ואם שתי הספירות הן אמת כזו הרי הן אחד גמור ולא שתיים.

כתבתי בשיעור קודם שהספירות מכילות זו את זו. למשל אם יש חתיכת עץ לבנה שזו האל"ף ושם הבורא אחד פשוט מוחלט בלי מורכבות כלל. ויש חתיכת עץ אדומה שזו הבי"ת שהיא שניות של בורא ונבראים, אוהב ואהוב, יודע וידוע חתן וכלה. בתוך הבי"ת יש את החתן שהוא חתיכת העץ הלבנה, ויש את הכלה שהיא נניח חתיכת עץ נוספת ירוקה. חתיכת העץ הלבנה שבתוך הבי"ת, שהיא החתן, האל"ף שברא את הבי"ת ,היא לא אותה חתיכת עץ לבנה שאינה בתוך הבי"ת. כי החתיכה הלבה היא אחד מוחלט שאין בלתו והוא לא ברא שום דבר והוא לא חתן של שום כלה אלא אחד פשוט בלי מורכבות כלל. יוצא שיש שני אל"ף. זה שבתוך הבי"ת, החתן שלה שאליו היא מתבטלת ומוסרת נפשה כדי לגלות אחדותו, וזה שמחוץ לבי"ת שאצלו אין בי"ת כלל ומעולם לא עלתה במחשבה כלל כי אין בו שום מורכבות כלל.

אבל הרי יש רק אל"ף אחד. זה העניין של הספירות, שהן כלי להגדיר את הסתירה הזו ולנסות להתחיל לעמוד מולה. לימוד חכמת הקבלה הוא לימוד הספירות, והלימוד סוף תכליתו הוא להביט במושג 'ספירה' כשלעצמו. הסתירה מהסיבה השביעית היא מושג ה'ספירה' שבקבלה, או מושג ה'גלגל' אצל אריסטו, שהמורה נבוכים עוסק בו הרבה.

.

.

.

כאמור בפרקי המחלוקת האם העולם נברא או קדמון, אריסטו מוצג ככופר וטועה כיוון שהוא סובר עולם קדמון, ושניצחה האמת של תורת משה שהעולם נברא. הוא לא אומר שם ששני הצדדים הם שתי ספירות ולכן שניהם אמת גמורה בשווה. כיוון ששניהם אמת גמורה אפשר ליחס את הצד של עולם קדמון לאריסטו כי הוא אכן בא מצד החכמה, והחכמה עצמה גם יודעת בכח השכל שיש קוץ שמצביע למעלה אל האין סוף אע"פ שאינה משיגה אותו. כך שאין כאן סתירה לכך שתורת אריסטו אמיתית לגמרי שהרי הוא מעשה מרכבה וזו האמת הגמורה.   כאן בהקדמה הוא אומר ששני הצדדים אמת גמורה.

.

מזה מובן שסוד מעשה מרכבה מחייב להסתיר חלק ולגלות חלק. כשמגלים את הכתר החכמה בהכרח מייד נסתרת כי היא סתירה גמורה לכתר, ולהיפך. זה הצורך הראשון. אחריו הצורך שהאמירה תהיה פעם מיוסדת על הקדמה אחת, שהעולם מחודש, ופעם על הקדמה אחרת, שהעולם קדמון.

יש עוד צורך והוא להסתיר את הסתירה הזו מההמון. כי אדם לא יכול לחיות עם כך שיש אמת מוחלטת כזו ואמת מוחלטת כזו ואין שום צד של תירוץ.

כי יוצא מזה שאין לנו כלל אלוהים. מצד הכתר האלוהים הוא מעל השכל לחלוטין והכל רק אין ואין נבראים כלל. אין כאן עמידה דתית מול האל כי אין מי שעומד. הכל אחדות פשוטה בלי מורכבות כלל. יש נוסח שהבורא "היה הווה ויהיה", והפירוש שכמו שהיה לפני בריאת העולם כך הוא בזמן בריאת העולם וכך יהיה אחרי שכבר לא יהיה עולם. ואין אצלו שינוי כלל בין זמנים אלה. כלומר מצידו אין בכלל עולם, לא היה ולא הווה ולא יהיה. אי אפשר לחיות חיים דתיים אם איננו נמצאים כלל ועיקר.

מצד ספירת חכמה גם כן אין אלוה ואין חיים דתיים. כי האל הוא רק שכל בלי רצון. הכל הוא רק הכרח גזירת החכמה. הבורא הוא כמו גלגל שינויים גדול, כמו מערכת מתימטית גדולה. הוא לא נפרד כלל מהעולם, הוא העולם, הו אאנחנו, כלומר אנחנו לבד בעולם, אנחנו בעצמנו האלהים ואין זולת זה, אז כבר נקרא לזה אדם ולא אלהים, נהיה הומניסטים, כלומר זו חילוניות גמורה.

בכל צד שנבחר אין אלוה ואין דת. מצד האחדות אין אלוה כי אינו מתגלה, האחדות הגמורה אין בה צד גילוי כלל, ואלוה זה רק מה שמתגלה ככזה.

רק אם שני הצדדים קיימים ביחד אז יש אלוה ויש חיים דתיים. אבל הם סותרים בסתירה שאין לה שום אפשרות תירוץ כלל, כביכול אפילו האלוה לא יכול לתרץ אותה. אז כיוון שאין יישוב לסתירה אי אפשר לראות שיש את שני הצדדים ביחד, ולכן נשאר שאין אלוה ואין חיים דתיים. גם אין שום שכל. החכמה עצמה מראה בלי ספק שיש משהו מעליה. בלי זה היא נופלת.

למשל אחד מהווריאציות של חוק הסתירה היא שאם א' שווה לב', וב' שווה לג', אז א' שווה לג'. נשאל את החכמה מניין את יודעת שזה כך? אין לה שום תשובה. אין לזה שום נימוק שכלי. אז אם המשפט הזה אין לו הוכחה ונימוק של שכל, השכל גוזר שאי אפשר לקבוע שהוא אמת. אם אינו אמת כל החכמה נופלת, כולה מיוסדת על חוק הסתירה.

הסיבה שנדמה לנו שיש לנו שכל היא משום שאיננו יודעים לחשוב, הכל הוא רק "בערך" רצוף טעויות ושקרים, ואנו מקבלים את זה. כמו שבהמה מקבלת את ההשגה של עצמה למרות שיש על זה הרבה קושיות גדולות.

כל ספרי חכמה שאחרי אריסטו, גם הגדולים ביותר, למשל שפינוזה, דיקארט, לייבניץ, יום, קאנט, וחבריהם, עד ראסל וווייטהד וויטגנשטיין המוקדם ועוד, רצופים טעויות גסות וגלויות באופן מביך, בדברים הכי יסודיים, טעויות שלא צריכות תחכום וחריפות ודקות וחשבון מסובך כדי לראות אותן, רק מעט מאוד שכל ישר. כמו הטעות שהראיתי מקודם לגבי ההגדרה של אין סוף כמספר אין סופי, כלומר ככמות אין סופית. האנשים גם החכמים ביותר התרגלו לוותר לעצמם על טעויות כאלה, כי אין להם ברירה. למשל השכל לא יכול לראות אין סוף, הם לא רואים אין סוף ולכן מחוייבים לטעות. זה לא בגלל חוסר מיומנות שכלית או כשרון וחריפות שכליים. אם נשאל למה אתם מוותרים לעצמכם על טעויות כאלה, הם יחייכו ויאמרו אתה צעיר ותמים, כשתזקין תלמד לראות שאין ברירה, אין אפשרות לחשוב כלל בלי הסלחנות הזו. חכמה שרצופה כל כך הרבה טעויות עצומות ולא אכפת לה אינה חכמה כלל, זו רק בהמיות משוכללת.

כלומר בלי שרואים שיש שתי ספירות, כתר וחכמה, לא רק אין אלוה ואין חיים דתיים אלא אין  שום חכמה כלל. חזרנו להיות בהמות עם יצר הרע ויכולת להשחית והפקרות גמורה. זה חורבן הבריאה, לכן הצורך מכריח להעלים את הסתירה הזו מההמון. כך הם סומכים באופן עיוור על מי שמנהיג ומחנך ומלמד מוסר ודת וכו' ומקבלים צורת אדם במידת מה, והעולם לא נחרב לגמרי.

.

.

.

.

בביאור עניין התשובה

מקודם הבאתי שבספירת חכמה בהכרח אין מקרה ואין בחירה חופשית. אבל החכמה עצמה מוכיחה לפי השכל שיש גם בספירת החכמה מקרה ובחירה חופשית (אני לא מביא כאן את ההוכחות, כי כרוך בהן לימוד ארוך, מקודם ציינתי למקומן). כמו כן החכמה יודעת על פי השכל שהיא מבוססת על האקסיומות של חוק הסתירה, ויודעת שאין שום צד שכלי לקבוע שהן אמת.

זה סדקים שיש במציאות. כל מציאות מלבד האין סוף ברוך הוא, היא סדוקה. הסדקים הם כמו נקב שיש בחרוזים שמכח הנקבים הם על אותה מחרוזת.

.

נאמר בשיר השירים רבה:

"אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, בָּנַי, פִּתְחוּ לִי פֶּתַח אֶחָד שֶׁל תְּשׁוּבָה כְּחֻדָּהּ שֶׁל מַחַט, וַאֲנִי פּוֹתֵחַ לָכֶם פְּתָחִים שֶׁיִּהְיוּ עֲגָלוֹת וּקְרוֹנִיּוֹת נִכְנָסוֹת בּוֹ."

זה הסדק שיש במציאות, הנקב. התשובה אל הקב"ה היא היציאה מההפרדה הגמורה שבין הספירות. כשהן נפרדות אין בכלל אלוה ואין שום דבר. הדרך לשוב לאלוה היא לפרוץ את ההפרדה שבין הספירות. זה השגת סוד מעשה מרכבה שחז"ל סיפרו שיש שזכו לו. זו התשובה, לשוב לבורא, מההפרדה של השוני שבין הספירות, שבין האין סוף למצומצם (שתי הספירות הראשונות, ששם מתחילה ההפרדה, ואותה הפרדה משתלשלת בכל המדרגות עד הכי קטנה וממנה כח הזרות והפירוד שהוא שלטון יצר הרע. והתשובה היא לפרוץ את ההפרדה הזו, וההתחלה היא בלדעת שיש סדק בספירות, נקב שממנו הן נחרזות על אותו קו אור אין סוף אחד שנוקב בכולן מראשן עד סופן.

.

.

חז"ל אומרים שתשובה קדמה לבריאת העולם. ושואלים איך זה ייתכן כי תשובה היא מהחטא, ולפני העולם לא היה חטא. אפשר לדייק יותר את השאלה, שתשובה היא שמשהו שב אל משהו, ולפי העולם לא היו שני 'משהו' ובאמת גם אחד לא היה כי האין סוף הברוך הוא אינו 'משהו'.

אלא העולם נברא כעיגול הצמצום הפנוי שבאמצע אור אין סוף, ויש בו סדק, כי הוא יודע שהוא אפשרי המציאות ואין לו מציאות מכח עצמו והוא מקבל שפע מציאות מאמיתת מציאות האין סוף שהוא הכרחי המציאות. האין סוף פירושו שאין שום דבר מלבד האין סוף. אם יש משהו הרי זה הסוף של האין סוף. כלומר העיגול יודע שהוא לא קיים. העיגול אינו אלא ידיעה, הוא שכל נפרד, להיות קיים כידיעה כזו זהו סדק. הסדק הזה הוא התשובה. הסדק הוא עוד לפני העיגול, העיגול נברא סביב הסדק הזה שהיה מקודם, הסדק הוא האין סוף עצמו. זה הקו שיוצא מהאין סוף ונכנס לתוך העיגול הפנוי. הקו הוא התשובה, הוא החוט שחורז את כל העיגולים, כל הספירות. מהסדק, הנקב, שיש בהן שהוא התשובה.

.

הסדק לא רק שאינו יישוב לסתירה, הוא גם לא פגימה באמת המוחלטת של הספירה. מה שהחכמה מוכיחה בשכל שיש מקרה ובחירה חופשית ואקסיומות שאין תקפות שכלית, זה לא סותר כלל לאמיתות המוחלטת של החכמה. היא אמת מוחלטת על דרך זו.

למשל המספר פאי (π) הוא שלוש נקודה אחד ארבע וכן הלאה שורה אין סופית של ספרות שאחרי האפס. זה לא יכול להיתפש בשכל כלל. אבל זה לא ]פוגם במה שהמתימטיקה אמת. היא אמת וגם מה שיש מספר פאי הוא אמת וגם מה שהמספר פאי הוא נגד השכל, לא נתפש בשכל, גם זו אמת שהשכל רואה, הוא רואה שהמספר פאי הוא כך ולכן זו אמת שכלית למרות שזה סדק בשכליות, זה סדק במתימטיקה. זה מספר שלא נמצא על ציר המספרים ובכל זאת הוא מספר. סתירה מיניה וביה (כמובן גם לגבי המספר פאי המתמטיקאים טועים טעויות גסות. כי אינם יכולים לקבל שיש סדק במתימטיקה.

.

.

הלכות עבודה זרה ב' ט':

"וכן המינים מישראל, אינן כישראל לדבר מן הדברים.  ואין מקבלין אותן בתשובה, לעולם שנאמר "כל באיה לא ישובון ולא ישיגו אורחות חיים" (משלי ב, יט).  והמינים, הם התרים אחר מחשבות ליבם בסכלות"

הם יודעים לחשוב היטב מאוד, כמו אלוף העולם בשחמט ויותר מזה, אבל זה סכלות כי אינם מקבלים שיש סדק, שיש נשגב מעליהם שמחמתו הסדק, שהוא הניבט מהסדק. 'נשגב' היינו משהו שאי אפשר לקבל, שהוא לא נכנס להשגה, שאין לו הגדרה, שהוא לא נודע כלל. טמיר ונעלם.

תהילים קל"ט: "פְּלִיאָה דַעַת מִמֶּנִּי נִשְׂגְּבָה לֹא אוּכַל לָהּ"

הם תופשים את עצמם כאלוהים שבהכרח תמיד שלם בלי סדקים. והסדק הוא התשובה ולכן אין להם תשובה.

.

.

הסדק הזה לא נתפש בחכמה כלל. לכן הוא לא תירוץ לשום דבר, אי אפשר כלל לדבר עליו. יש מצב של אדם שהוא מתמסר, מפקיר עצמו, ונשאב לשם כאילו אבן מגנט מושכת אותו. בלי לדעת מה קורה לו. זו התחלת התקרבות כלשהי לעניין של השגת סוד מעשה מרכבה, לפתרון הסתירה הנשגבה הזו.