קישור לשמיעה בלבד (אם הוא לא מנגן, אפשר בקליק ימני ללחוץ על save link as להוריד ואז לשמוע)
קראנו שוב בתחילת הפתיחה, דייקנו מהלשון שמשמע שכל הספר עוסק בשמות המשתתפים וכו', ובכל הספר יש גם כוונה שנייה לבאר משלים עמוקים מדברי הנביאים.
שאלנו שוב על פרקים שמבארים שמות משתתפים ומושאלים כמו הרבה פרקים בחלק ראשון, מה זה בא ללמדנו, זה הרי דברים פשוטים ולמה הרמב"ם אומר שזה לימוד מעשה מרכבה.
בכל לימוד, לא די בכך שמבינים מה שכתוב, צריך גם להבין מה זה בא לחדש, מה האמירה, במה החכמנו מכח זה. בפרק ו' למשל, הרמב"ם אומר שכשכתוב על היריעות של המשכן שהן חוברות אשה אל אחותה, המילה "אשה" היא במובן מושאל. כלומר אי אפשר להתחתן עם היריעה, היא לא באמת אשה ממש, זה נאמר רק בהשאלה. זה מובן, הקושיא העצומה היא שזה יותר מדי מובן. זה פשוט וכל אחד יודע את זה, ואז עולה קושיא כבירה שאומרת שלא התחלנו להבין כלום, כי למה בכלל הרמב"ם טרח לכתוב פרק כזה. וצריך לפר קאת השכל שלנו לגמרי כדי לחפש איך אפשר לראות שיש בפרק הזה לימוד של התורה על האמת ולימוד מעשה מרכבה. במה הוא בכל לעוסק, על מה הוא בכלל מדבר?
.
קראנו גם בעוד מקומות שבהם הרמב"ם כותב פתיחה כללית לספר והם חזרה על הפתיחה שבהתחלה (כמובן עם תוספת): בחלק ב' פרק ב', ובחלק ב' סוף פרק כ"ט.
הרמב"ם מזהיר שלא יעלה על דעתנו שהוא בא לבאר משהו בפילוסופיה, כלומר באריסטו, אלא הכל הוא רק לימוד מעשה מרכבה, וכל הדיבורים בפילוסופיה הם "בהכרח" מפתחות ללימוד פנימיות התורה, כלומר הבנת עומק המשלים של יחזקאל פרק א', שהוא מעשה מרכבה. אם למדנו פרק פילוסופי עמוק והבנו אותו היטב והחכמנו מאוד בפילוסופיה, עדיין לא למדנו את הפרק עד שלא נראה איך הוא מפתח להבנת מעשה מרכבה.
הערנו גם מה מיוחד בפרק א' ביחזקאל שדווקא שם יש את כל פנימיות התורה. יש הרבה פרקים בתנ"ך, הרבה מהם סתומים וחידתיים מאוד וברור שאין להם הבנה בלי להכנס לעומק הפנימיות. למשל פרקים בזכריה, ועוד הרבה. למה דווקא הפרק הזה ביחזקאל כולל הכל, מה מיוחד בו שאין בפרקים אחרים שגם בהם יש דברים מאוד עמוקים ויסודות גדולים.
הערנו גם שהרמב"ם אומר בפתיחה, וכן בפירוש המשנה חגיגה ב' א', שמעשה בראשית זה הפיזיקה של אריסטו ומעשה מרכבה של המטאפיזיקה של אריסטו.
הרמב"ם כותב שהמורה נבוכים נכתב רק למי שכבר יודע את אריסטו בשלמות, אם כך הרי הוא כבר יודע את מעשה מרכבה. גם מה הקשר בין פרק א' ביחזקאל למטאפיזיקה של אריסטו, איפה רואים שהם אומרים אותו הדבר? אלא וודאי מצד אחד הם אותו דבר ומצד שני הם משהו שונה.
אצל הרמב"ם נביא זה לא מישהו סביל שהקב"ה מופיע אליו ואומר לו דברים, אלא זה מישהו פעיל שלומד ומגיע בכח לימודו להבנה שהיא הנבואה (בפסוקים כתוב לא כך, כתוב שה' קורא לנביא ומדבר אליו, אבל הרמב"ם אמר בהקדמה שבחלק ב' פרק כ"ט שלשון הנביאים אסור לקרוא אותה כמו המובן שעולה בראשונה אלא רק במובן אחר של המילים שלא הוא זה שעולה בראשונה. לכן אם המובן שעולה בראשונה שכתוב שהקב"ה מדבר עם הנביא ואומר לו כך וכך ומצווה עליו לומר את זה לעם, זה לא מה שכתוב).
הנביא משתמש בכוחות השגה שונים מהחכם, לא רק בשכל העיוני אלא בשכל עיוני מצורף לכח הדמיון (כאן כח הדמיון תפקידו לראות יופי), שהם פועלים כאחד גמור. זה כל ההבדל בין נביא לחכם. התורה היא ספר נבואה, היא מדברת בשפת הנבואה, שהיא חכמה שהיא גם שירה, גם ערך אסתטי. היא מדברת גם בשפת הציור, האמנות. הנביאים מדמים צורה ליוצרה, כמו שמי שמסתכל על ציור מבין מזה את ההשראה של עומק נפש הצייר. זו לא שפת החכמה אלא שפת כח הדמיון. והנביא מכניס גם את זה ביחד עם עבודת השכל.
לחמישה חומשי תורה הרמב"ם קורא ספרי הנבואה. מה שהם מוסיפים על אריסטו הוא את המימד האסתטי של החכמה עצמה, של הנוכחות האלהית שמתגלה בחכמה. הלשון של התנ"ך מלאה טעם וצבע ושגב והוד, הניסוחים, השירה, הרטוריקה, הדמויות הכבירות, העלילה. אם לומדים את זה כספרות יפה זה כביר. כמעשה אמנות. חזון יחזקאל אומר את אריסטו בשפה כזו, וצריך מפתחות כדי לראות את זה. זה לא גלוי לעין ההמון. אריסטו מגלה לנו את החכמה שטמונה בתורה, בעיקר בחזון יחזקאל, ואז היופי של השירה הזו נגלה באמת. בלי להבין את הנמשל לא רואים את היופי של המשל. היופי של המשל מוסיף שייכות להתחברות לנמשל שחכמה לבד לא נותנת. זה מה שיש ביחזקאל ,או בכלל בספרי הנבואה, יותר ממה שיש באריסטו לבד. אבל אריסטו זה המפתח, כי הוא מסביר את החכמה באופן שאפשר להבין, התורה לא מסבירה כל כך ברור מבחינה שכלית. כדי לגעת ביופי לא די בנגיעה במעטפה החיצונית שלו, צריך את המעטפה ביחד עם התוכן. למשל מי שאוהב אשה לא די בכך שהיא יפה, זה צריך להיות משולב עם להכיר אותה, לדעת אותה. אם הוא יודע אותה אז הוא גם חש ביופי שלה באמת, בכל מלאותו. אחרת זה סתם גירוי חיצוני של יופי שטחי וריק.
אז את הידיעה מקבלים מאריסטו, ואת היופי מוצאים בגופי התורה. בחלק ג' פרק נ"ד המורה נבוכים אומר שהחכמה היא לא בתורה, התורה לא מסבירה אותה, החכמה היא עניין נפרד שבני אדם מבינים בעצמם (בעזרת אריסטו כמובן…). לכן מה שהמורה נבוכים מבאר את חכמת אריסטו זה מפתחות להתרת קשרים רבים במשלים העמוקים של הנביאים.
אמרתי שאצל הרמב"ם לא יתכן כלל להבין שנבואה זה שהקב"ה מתגלה ומדבר לנביא, זה היפך עיקר האמונה. זה מיוסד על מה שכתבתי באתר "אדם חי" רשימה 193 בהגדרת האמונה לפי הרמב"ם. מומלץ לקרוא שם כי זו הקדמה יסודית למה שאנו לומדים.
.
.
.
מתוך מכתב על שמות המשתתפים:
"לגבי השמות המשתתפים, בהתחלת הפתיחה כתב:
"המאמר הזה, עניינו הראשון לבאר ענייני שמות באו בספרי הנבואה. מהשמות ההם שמות משתתפים, ויקחום הפתאים כפי קצת העניינים אשר יאמר עליהם השם ההוא המשתתף. ומהם מושאלים, ויקחום גם כן כפי העניין הראשון אשר הושאלו ממנו. ומהם מסופקים, פעם ייחשב בהם שהם ייאמרו בהסכמה, ופעם ייחשב בהם שהם משתתפים."
"קצת העניינים" פירושו חלק מהעניינים. השם המשתתף, נניח 'עין', יש לו שני מובנים, עין רואה ומבוע מים. הפתאים לוקחים רק חלק מהמובנים האלה. כשהולכים לרופא עיניים הם מוותרים על המובן של מבוע מים, וכשהולכים לשאוב מים הם מוותרים על המובן של עין רואה. החכמים לא לוקחים כפי קצת העניינים, כלומר רק חלק מהמובנים של השם המשתתף, אלא את כולם. אם המובנים שונים זה מזה, לא שייך לקחת את כולם. אם אמרתי 'עין' והתכוונתי לכל המובנים כדרך החכמים, ואני לא לוקח רק מקצת מהמובנים, אם הם שני מובנים שונים זה מזה, גם עין רואה וגם מבוע מים, זו לא שפה, אי אפשר להבין מזה שום דבר. בהכרח הם אותו מובן. והחכמים לומדים לעומק ולכן צריך לומר שבלימוד לעומק המובנים מתאחדים, ורק בפשט הם שונים.
בחלק ב' פרק מ"ג כתב:
"ודע כי כמו שיראו הנביאים דברים שהרצון בהם משל, כנרות זכריה, והסוסים, וההרים, ומגלת יחזקאל, וחומת אנך אשר ראה עמוס, והחיות אשר ראה דניאל, וסיר נפוח אשר ראה ירמיה, ומה שדומה לזה מן המשלים אשר הנרצה בהם לחקות ענין, כן יראו עוד דברים הנרצה בהם מה שיעיד עליו שם הדבר ההוא הנראה מצד הגזרה או השתוף בשם, וכאלו פעל הכח המדמה הוא להראות דבר יש לו שם משותף, יורה אחד מענינו על ענין אחר שזה ג"כ מין מן ההמשל, כמאמר ירמיהו מקל שקד, והיתה הכונה להורות משתוף שק"ד ואמר כי שוקד אני, לא מענין המקל ולא מענין השקדים, וכן ראיית עמוס כלוב קיץ, להורות ממנו על תום מדת הזמן ואמר בא הקץ."
כתוב כאן שאם יש לשם משתתף שני מובנים, מובן אחד הוא משל של המובן השני.
בחלק ב' סוף פרק כ"ט כתב:
"ההקדמה השנית שהנביאים כמו שאמרנו ידברו בשמות המשתתפים ובשמות שאין הכונה בהם מה שיורו במשלם הראשון אבל יזכר השם ההוא מפני גיזרה אחת – כמו "מקל שקד" שילמדו ממנו על "שוקד אני וגו'" – כמו שנבאר בפרקי הנבואה. ולפי זה הענין נאמר ב'מרכבה' "חשמל" כמו שבארנו; וכן "רגל עגל" ו"נחשת קלל"; וכן מאמר זכריה "וההרים הרי נחשת"; וזולת זה ממה שנאמר:"
כשהנביאים כותבים מילה, צריך לא לקחת את המובן שעולה בראשנו בראשונה, הפשוט והאינטואיטיבי, אלא לקחת את המובן שחושבים עליו רק במחשבה שנייה, מה שלא נראה עיקר הפשט.
מה שכתב:
"שאין הכונה בהם מה שיורו במשלם הראשון"
אפשר לפרש את הלשון הזה שהמילה של ספר הנבואה צריך להתעלם לגמרי מהמובן שעולה במחשבה ראשון, ולפרש אך ורק לפי המובן שעולה במחשבה שנייה. אבל זה תמוה, לא תמיד ברור מה המובן שעולה במשל הראשון ומה השני, למשל במילה 'עין' לא ברור איזה מובן יותר פשוט מהשני (אצלנו לא נהוג לקרוא למעיין עין, ולא משקים את העדרים כל יום, לכן המובן של מבוע מים יותר רחוק מאיתנו, אבל בזמנם אפשר שהיו שווים). מה ההגיון לנטוש את המובן הפשוט ולקחת רק את המובן הלא פשוט? איזה טעם יכול להיות לקריאה כזו?
גם זה יסתור מה שכתב בב' מ"ג שהמובנים הם משל אחד לשני.
וגם זה אומר שאי אפשר בכלל לקרוא את ספרי הנבואה (שכוללים את את החומש). נניח שיש פסוקים שמצווים אותנו הלכות, או סיפורים על אברהם אבינו, אם ננטוש את המובן הראשון הפשוט, ונקרא אך ורק את המובן השני, לא נוכל כלל להבין את המצווה או את הסיפור. זה גם יסוד כללי פשוט ומוצק והכרחי שהכל נשען על הפשט ואי אפשר לוותר על הפשט, תמיד הפשט הוא הבסיס, הקומה הראשונה, וכל השאר נבנה כקומה שנייה או שלישית על זה. זה עקרון יסוד בכל הבריאה וגם בתורה.
לכן נראה שצריך לפרש כאילו כתוב: 'שאין הכוונה בהם [רק] מה שיורו במשלם הראשון'.
הטעם בזה הוא שוודאי מתחילים מהמובן הפשוט, אחר כך מרחיבים את המובן הפשוט עצמו, ומוסיפים לו הבנת עומק שהיא באמת גנוזה בתוכו, ורק מגלים את מה שגנוז בו. זו הסיבה שצריך להגיע למובן שלא עולה ראשון בשכל ולהתרכז בעיון בו, כי הפשט מובן מייד. הוא המשכיות כסף שרואים מייד כי הם חשופים בחוץ, אבל העומק לא גלוי והוא דורש התעמקות ועמל רב. לכן קוראים את הפשט מהר ומבינים, ואז הולכים למובן השני של השם המשתתף, ושם צריך הרבה מאוד עמל והתבוננות לראות איך הוא מתחבר למובן הראשון ומרחיב ומעמיק אותו, ולא עומד כמובן מנותק (שאז הוא לא מוסיף פרשנות ועומק למובן הראשון ואז למה שנבחר רק את המובן השני הפחות ברור ולמה ננטוש לגמרי את המובן הראשון הפשוט והמאיר).
בפתיחה כתב:
"המאמר הזה, עניינו הראשון לבאר ענייני שמות באו בספרי הנבואה. מהשמות ההם שמות משתתפים, ויקחום הפתאים כפי קצת העניינים אשר יאמר עליהם השם ההוא המשתתף. ומהם מושאלים, ויקחום גם כן כפי העניין הראשון אשר הושאלו ממנו. ומהם מסופקים, פעם ייחשב בהם שהם ייאמרו בהסכמה, ופעם ייחשב בהם שהם משתתפים.
[…]
ובכלל המאמר הזה כוונה שניה, והוא ביאור משלים סתומים מאוד שבאו בספרי הנביאים ולא פורש שהם משל. אבל, יראה לסכל ולנבהל שהם כפשוטיהם ואין תוך בהם. וכשיתבונן בהם היודע בהם באמת ויקחם על פשוטיהם תתחדש לו גם כן מבוכה גדולה. וכשנבאר לו המשל ההוא או נעורר על היותו משל, ימלט וינצל מן המבוכה ההיא."
לא משמע שחלק מהמאמר עוסק בשמות משתתפים וחלק אחר עוסק בביאור משלים. כי הלשון "המאמר הזה עניינו הראשון לבאר כו'," משמע שכל המאמר כולו יש בו כוונה שהיא הראשונה, כלומר העיקרית, לבאר שמות המשתתפים. ובכל המאמר כולו יש גם כוונה שנייה, לבאר משלים. בהכרח יוצא שאם יש במאמר פסקה כלשהי שדיברה על שמות משתתפים, בה עצמה יש כוונה שנייה שהיא לבאר משלים סתומים (אם נאמר שיש בה רק עיסוק בשמות משתתפים ולא במשלים סתומים, אז לא כל המאמר יש בו כוונה שנייה לבאר משלים סתומים, כי בפסקה הזו למשל אין כוונה כזו). אלא הוא אומר כאן שהביאור של השמות המשתתפים הוא הוא הביאור של המשלים הסתומים. וזה כמו שכתב בב' מ"ג שמובן אחד של שם משתתף הוא משל על המובן השני (אפשר גם שכל אחד מהם משל על המובן האחר, כמו ב'עין').
אפשר עוד להמשיך, כי זה יסוד שהולך בכל הספר. זה שורש עניין הנבואה. המובן הפשוט הראשון הוא השכל, המובן השני בא מכח המדמה כמו שכתב בב' מ"ג. וזה האיחוד של שכל ודמיון שהוא עניין הנבואה. בכתבי אריסטו לא שייך כלל לקחת ביחד את שני המובנים השונים של מילה שיש לה שני פירושים, כלומר שם משתתף. הלשון שלו רק מסבירה את התוכן, היא לא בהכרח צריכה להיות במילים האלה דווקא. אבן סינא כתב קיצור תוכן דברי אריסטו בלשונו שלו ואפשר ללמוד רק את אבן סינא ולדעת. לא שייך כלל שמישהו יכתוב קיצור של התנ"ך בלשונו שלו ונוכל ללמוד מזה ולא נצטרך לקרוא בפנים. התורה היא כמו שירה, בשיר כל מילה בהכרח צריכה להיות במקומה וכמו שנכתבה. כי שיר יש לו גם השפעה כל כח הדמיון, וזה תלוי בצורה מסויימת דווקא, כמו למשל אם יש ציור של רמברנדט לא שייך לעשות בו שינויים.
התשובע"פ היא חכמה ולא נבואה, היא מדברת אל השכל. לכן הלשון לא חשובה אלא רק התוכן, לכן שייך שהרמב"ם יכתוב את משנה תורה בלשונו ויאמר שמספיק ללמוד תנ"ך ומשנה תורה. גם למה הרמב"ם לא כלל גם את התנ"ך בספרו משנה תורה, וגם כל מה שיש בתנ"ך נמצא גם בחז"ל, אז למה לא מספיק ללמוד רק חז"ל וצריך גם לקרוא בתורה. אלא כי נבואה צריכה בהכרח להיות מדוייקת בלשונה, כי במילים עצמן, בגוף המילים ולא רק בתוכן השכלי שלהן, מונח עומק שאין לו סוף. מה שעניין השמות המשתתפים פותח צוהר לזה.
המורה נבוכים אומר שאריסטו כבר ידע הכל, ושאריסטו הוא מעשה בראשית ומעשה מרכבה. ואומר על עצמו בחלק ב' פרק ב' שהוא לא חידש בספרו שום דבר בפילוסופיה. הספר נועד רק להבהיר שמלבד פילוסופיה יש נבואה, ושאין סתירה ביניהם, וללמד אותנו איך לקרוא את התורה. וכל מה שיש בתורה יותר ממה שיש באריסטו הוא הלשון המדוייקת שבה גנוזים העומקים שבאים במשלים הסתומים שהם השמות המשתתפים. וזה מאיר גם לכח המדמה (כמו שכתב בב' מ"ג שהמובנים השניים מקורם מכח המדמה, וממילא אליו ה מדברים) ומאחד אותו עם השכל ומזה ספרי הנבואה סוללים את הדרך להתקדם במעלות הנבואה, ולא רק בחכמה, וזו התוספת שלהם על אריסטו."
שיעור שבועי על מורה נבוכים - על ידי ניר שטרן 