0003 – פתיחת המורה נבוכים

קישור לשמיעה בלבד (אם הוא לא מנגן, אפשר בקליק ימני ללחוץ על save link as להוריד ואז לשמוע)

 

קראנו שוב בתחילת הפתיחה, דייקנו מהלשון שמשמע שכל הספר עוסק בשמות המשתתפים וכו', ובכל הספר יש גם כוונה שנייה לבאר משלים עמוקים מדברי הנביאים. 

שאלנו שוב על פרקים שמבארים שמות משתתפים ומושאלים כמו הרבה פרקים בחלק ראשון, מה זה בא ללמדנו, זה הרי דברים פשוטים ולמה הרמב"ם אומר שזה לימוד מעשה מרכבה.

בכל לימוד, לא די בכך שמבינים מה שכתוב, צריך גם להבין מה זה בא לחדש, מה האמירה, במה החכמנו מכח זה. בפרק ו' למשל, הרמב"ם אומר שכשכתוב על היריעות של המשכן שהן חוברות אשה אל אחותה, המילה "אשה" היא במובן מושאל. כלומר אי אפשר להתחתן עם היריעה, היא לא באמת אשה ממש, זה נאמר רק בהשאלה. זה מובן, הקושיא העצומה היא שזה יותר מדי מובן. זה פשוט וכל אחד יודע את זה, ואז עולה קושיא כבירה שאומרת שלא התחלנו להבין כלום, כי למה בכלל הרמב"ם טרח לכתוב פרק כזה. וצריך לפר קאת השכל שלנו לגמרי כדי לחפש איך אפשר לראות שיש בפרק הזה לימוד של התורה על האמת ולימוד מעשה מרכבה. במה הוא בכל לעוסק, על מה הוא בכלל מדבר? 

קראנו גם בעוד מקומות שבהם הרמב"ם כותב פתיחה כללית לספר והם חזרה על הפתיחה שבהתחלה (כמובן עם תוספת): בחלק ב' פרק ב', ובחלק ב' סוף פרק כ"ט.  

הרמב"ם מזהיר שלא יעלה על דעתנו שהוא בא לבאר משהו בפילוסופיה, כלומר באריסטו, אלא הכל הוא רק לימוד מעשה מרכבה, וכל הדיבורים בפילוסופיה הם "בהכרח" מפתחות ללימוד פנימיות התורה, כלומר הבנת עומק המשלים של יחזקאל פרק א', שהוא מעשה מרכבה. אם למדנו פרק פילוסופי עמוק והבנו אותו היטב והחכמנו מאוד בפילוסופיה, עדיין לא למדנו את הפרק עד שלא נראה איך הוא מפתח להבנת מעשה מרכבה.

הערנו גם מה מיוחד בפרק א' ביחזקאל שדווקא שם יש את כל פנימיות התורה. יש הרבה פרקים בתנ"ך, הרבה מהם סתומים וחידתיים מאוד וברור שאין להם הבנה בלי להכנס לעומק הפנימיות. למשל פרקים בזכריה, ועוד הרבה. למה דווקא הפרק הזה ביחזקאל כולל הכל, מה מיוחד בו שאין בפרקים אחרים שגם בהם יש דברים מאוד עמוקים ויסודות גדולים.  

הערנו גם שהרמב"ם אומר בפתיחה, וכן בפירוש המשנה חגיגה ב' א', שמעשה בראשית זה הפיזיקה של אריסטו ומעשה מרכבה של המטאפיזיקה של אריסטו. 

הרמב"ם כותב שהמורה נבוכים נכתב רק למי שכבר יודע את אריסטו בשלמות, אם כך הרי הוא כבר יודע את מעשה מרכבה. גם מה הקשר בין פרק א' ביחזקאל למטאפיזיקה של אריסטו, איפה רואים שהם אומרים אותו הדבר? 
אלא וודאי מצד אחד הם אותו דבר ומצד שני הם משהו שונה. 

אצל הרמב"ם נביא זה לא מישהו סביל שהקב"ה מופיע אליו ואומר לו דברים, אלא זה מישהו פעיל שלומד ומגיע בכח לימודו להבנה שהיא הנבואה (בפסוקים כתוב לא כך, כתוב שה' קורא לנביא ומדבר אליו, אבל הרמב"ם אמר בהקדמה שבחלק ב' פרק כ"ט שלשון הנביאים אסור לקרוא אותה כמו המובן שעולה בראשונה אלא רק במובן אחר של המילים שלא הוא זה שעולה בראשונה. לכן אם המובן שעולה בראשונה שכתוב שהקב"ה מדבר עם הנביא ואומר לו כך וכך ומצווה עליו לומר את זה לעם, זה לא מה שכתוב). 

הנביא משתמש בכוחות השגה שונים מהחכם, לא רק בשכל העיוני אלא בשכל עיוני מצורף לכח הדמיון (כאן כח הדמיון תפקידו לראות יופי), שהם פועלים כאחד גמור. זה כל ההבדל בין נביא לחכם. התורה היא ספר נבואה, היא מדברת בשפת הנבואה, שהיא חכמה שהיא גם שירה, גם ערך אסתטי. היא מדברת גם בשפת הציור, האמנות. הנביאים מדמים צורה ליוצרה, כמו שמי שמסתכל על ציור מבין מזה את ההשראה של עומק נפש הצייר. זו לא שפת החכמה אלא שפת כח הדמיון. והנביא מכניס גם את זה ביחד עם עבודת השכל.

לחמישה חומשי תורה הרמב"ם קורא ספרי הנבואה. מה שהם מוסיפים על אריסטו הוא את המימד האסתטי של החכמה עצמה, של הנוכחות האלהית שמתגלה בחכמה. הלשון של התנ"ך מלאה טעם וצבע ושגב והוד, הניסוחים, השירה, הרטוריקה, הדמויות הכבירות, העלילה. אם לומדים את זה כספרות יפה זה כביר. כמעשה אמנות. חזון יחזקאל אומר את אריסטו בשפה כזו, וצריך מפתחות כדי לראות את זה. זה לא גלוי לעין ההמון. אריסטו מגלה לנו את החכמה שטמונה בתורה, בעיקר בחזון יחזקאל, ואז היופי של השירה הזו נגלה באמת. בלי להבין את הנמשל לא רואים את היופי של המשל. היופי של המשל מוסיף שייכות להתחברות לנמשל שחכמה לבד לא נותנת. זה מה שיש ביחזקאל ,או בכלל בספרי הנבואה, יותר ממה שיש באריסטו לבד. אבל אריסטו זה המפתח, כי הוא מסביר את החכמה באופן שאפשר להבין, התורה לא מסבירה כל כך ברור מבחינה שכלית. כדי לגעת ביופי לא די בנגיעה במעטפה החיצונית שלו, צריך את המעטפה ביחד עם התוכן. למשל מי שאוהב אשה לא די בכך שהיא יפה, זה צריך להיות משולב עם להכיר אותה, לדעת אותה. אם הוא יודע אותה אז הוא גם חש ביופי שלה באמת, בכל מלאותו. אחרת זה סתם גירוי חיצוני של יופי שטחי וריק.

אז את הידיעה מקבלים מאריסטו, ואת היופי מוצאים בגופי התורה. בחלק ג' פרק נ"ד המורה נבוכים אומר שהחכמה היא לא בתורה, התורה לא מסבירה אותה, החכמה היא עניין נפרד שבני אדם מבינים בעצמם (בעזרת אריסטו כמובן…). לכן מה שהמורה נבוכים מבאר את חכמת אריסטו זה מפתחות להתרת קשרים רבים במשלים העמוקים של הנביאים. 

אמרתי שאצל הרמב"ם לא יתכן כלל להבין שנבואה זה שהקב"ה מתגלה ומדבר לנביא, זה היפך עיקר האמונה. 
זה מיוסד על מה שכתבתי באתר "אדם חי" רשימה 193 בהגדרת האמונה לפי הרמב"ם. מומלץ לקרוא שם כי זו הקדמה יסודית למה שאנו לומדים. 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s