0002 – דברים כלליים כמבוא לספר. למי שהצטרף מאוחר יותר מומלץ לשמוע, או לקרוא כאן, כי ההמשך מבוסס על הדברים שכאן.

קישור לשמיעה בלבד

סיכום שיעור 0002 – מבוא כללי לספר (25 ינואר 2021)

הרמב"ם תוקף את כת המדברים, שעניינם כמו שנלמד כשנגיע לשם (חלק א' פרקים ע"א-ע"ו (חוץ מפרק ע"ב)), הוא התבססות על הרגש (זה מבואר בספר הרמיזות וההערות מאת אבן סינא בפרקים הראשונים). הצורה היהודית של הרעיון הזה היא בחסידות,

לשיטתם החשוב הוא רגש קודש עמוק, רגש אמונה כמו תינוק לגבי אביו, וכו'. השכל מפריע לזה כי הוא קר ויהיר. כי בלי שכל ודעת אלהים את מי אנו עובדים. 

 

הוא גם תוקף את הרציונליזם שהוא מכנה אותו "אריסטו" בחלק ב' עד פרק כ"ה (ובאמת הוא פרשנות אחת באריסטו שאבן רושד מייצג אותה, ואבן סינא והרמב"ם לא מקבלים אותה). 

אז באיזה כלי נשתמש? 

החידוש של הרמב"ם הוא שכל שיש בו ענווה. שהוא מודע לכך שהוא משיג כמו שילד משיג. יש גיל שהילד יכול להיות רציונלי מאוד ולהבין הכל באופן מילולי שכלי, ובאמת הוא עוד לא בוגר כדי באמת להבין. למשל על אהבה, מוות, וכיו"ב. השכל רציונלי ובכל זאת יודע שהוא עוד ילד, שהוא לא בוגר להבין מה שעוד יש להבין. הוא מסתכל מלמטה למעלה, כמו ילד קטן ששומע סיפור שהוא לא לגמרי מבין, ומבקש לחזור לשמוע שוב ושוב, לינוק ולצמוח בתוך זה.

.

.

בחלק א' ע"ב הרמב"ם כותב:

"דע כי זה הנמצא בכללו הוא איש אחד, לא זולת זה, רוצה-לומר כי כדור הגלגל הקיצון בכל מה שבו הוא איש אחד בלא ספק, כראובן ושמעון באישות, והשתנות עצמיו, רוצה-לומר עצמי זה הכדור בכל מה שבו, כהשתנות עצמי איש איש מבני אדם על דרך משל. וכמו שראובן על דרך משל הוא איש אחד, והוא מחובר מאברים מתחלפים

[…]

הנה כן צריך לך שתצייר כל זה הכדור איש אחד, חי מתנועע בעל נפש, כי זה המין מן הציור הכרחי מאד, כלומר מועיל מאד במופת על היות האלוה אחד, כמו שיתבאר. ובזה הציור יתבאר גם כן שהאחד אמנם ברא אחד"

הכל אחד והכל חי. 

להיות חי ולהיות חכם זה היינו הך. כמו שהביא המו"נ א' נ"ג את לשון אריסטו:

"כי ענין החכמה בו ית' הוא כענין החיים להיות כל משיג עצמו חי וחכם בענין אחד"   

ושם נ"ח:

"וענין אמרנו 'לא סכל' – שהוא משיג – כלומר חי כי כל משיג חי"

(במטאפיזיקה למבדא פרק ז' כתב:

"ויש לו [לאלוה] גם חיים, כי פּוֹעַל השכל הוא חיים, והאל הוא הפּוֹעַל ההוא"

עוד נלמד הרבה את הנושא של הזהות בין חיים ושכל, מה זה חיים ומה זה שכל ומה זה פּוֹעַל.) 

הכל חי ולהיות חי זה להיות משיג. כלומר הכל משיג.

להשיג זה לדעת מה מחוץ לי, מה המציאות. הגוף משיג שקר בחוץ, הרגש משיג שהחבר מרגיש כך וכך, אפשר לראות על אדם שהוא שמח או עצוב בלי שימוש בשכל לוגי. השכל משיג את המציאות השכלית שבעולם (מתימטיקאים חוויים שהם מגלים את המציאות ולא ממציאים משהו, ואכן מגלים בפיזיקה את מה שהחישובים המתימטיים צפו). יש גם רצון ראשון, והוא משיג את הרצון. 

רצון ראשון מבואר במטאפיזיקה למבדא פרק ז' וביותר ביאור במורה נבוכים ב' י"ח בדרך השני. הרמב"ם אומר שם שאין לזה שום קשר למה שאנו קוראים לו רצון, זו אותה מילה לשני מובנים שונים. 
רצון שאנו מכירים אי אפשר לייחס לבורא, כי זו הפעלה על ידי משהו מבחוץ, זו תגובה, זה כרוך במילוי חסר, יש בזה השתנות ועוד בעיות. רצון ראשון אין לו סיבה כלשהי, הוא לא מופעל משום דבר, הוא המהות עצמה. מי אני? אני זה אותו רצון ראשון, כביכול זה "החומר ממנו אני עשוי". זה מי שאני במובן הכי עמוק וראשוני. 

רצון משיג רצון. עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו. הרצונות משיגים זה את זה. לא מדובר כאן על ציות, כי אז היה צריך שיהיה כתוב עשה רצונך כרצונו. יש לי שליטה על הרצון שלי, לא על שלו, אני עושה את הרצון שלי מותאם לרצונו. אבל לא זה מה שכתוב. מדובר לא על ציות אלא השגת הרצון את הרצון. זה הזיווג הכי גדול, הדבקות וההתאחדות הכי גדולים. והרצון זה לא רק לרצות, זה לדעת. אנחנו מייד מפרשים לפי הרצון שאנו מכירים, שהוא סתם לרצות, אבל הרצון שמדובר בו כאן יודע. והאדם ידע את חווה אשתו.

לכן היה חשוב כל כך שהתלמיד עליו נכתב במכתב לתלמיד שלפני הפתיחה, תהיה לו תשוקה, כי הרצון שלו כבר גורם שהוא יידע את המהות, אחר כך צריך רק לפרט, ליצוק לכלים. ורק באופן כזה זו ידיעה אמיתית. כך לומדים "חכמת התורה על האמת". 

למשל בחור שלא ידע אהבה, והגיע לגיל שהוא מחפש אהבה. מאיפה יידע מה זה אהבה כדי שידע שאת זה הוא רוצה לחפש, ואיך יידע לזהות כשימצא אהבה אם הוא לא יודע מה זה. אלא הוא יודע, אע"פ שעוד לא אהב. אע"פ שאי אפשר להסביר את זה. כי הוא רוצה ברצון ראשון, כי זו המהות, והרצון יודע. 

אחרי שיש רצון ראשון כזה נעשה חסרון אם זה לא מתמלא ואז יש רעב ואז נלווה לזה גם רצון "רגיל". אבל הידיעה היא מכח הרצון הראשון. 

(במטאפיזיקה למבדא, (יצא בהוצאת מגנס בשם מטאפיזיקה י"א, בתרגום ח"י רות) כתב:

"כי אף אם נשוא התשוקה הוא מה שנראה כטוב, נשוא הרצון הראשון הוא הטוב באמת."

תשוקה כאן פירושה הרצון הרגיל שאנו מכירים. אנו רוצים את מה שאנו מזהים כטוב, ואפשר שנטעה. 

הרצון הראשון לא יכול לטעות, הוא לא רוצה את מושא הרצון בגלל המושא (ולכן לא יטעה בגלל טעות בזיהוי המושא), הוא המהות עצמה.)

זה העניין של נעשה ונשמע, אנו כבר יודעים בידיעת הרצון את הרצון, כי מציאות העולם לפני הכל היא הרצון העליון, ואחר כך נשמע זה רק לצקת את מה שאנו כבר יודעים לכלים של שכל ומבנה והגדרות ופרטים. 

כל המאבק של הרמב"ם נגד "אריסטו" הרציונלי בחלק ב' הוא האם יש רצון כזה לבורא ואיפה רואים שהוא מתגלה בבריאה.

זה עוד צד בעניין הענווה של השכל. לא רק שהשכל מביט כלפי מעלה כי הוא כמו שכל של ילד שלא יכול להבין שום דבר עד הסוף, הוא בכלל לא הכלי הראשון של הידיעה. הרציונליזם הוא הכחשת הרצון הראשון כמהות וכמקור ידיעה, השכל מרד ברצון. 

החלק הרגשי, כח הדמיון, נוטה למרוד בשכל, ההמון טוען שדרך תפישתו היא האמת וחכמת החכמים היא שקר. באותו אופן השכל נוטה למרוד במי שמעליו, הרצון הראשון, ולהכחיש את מציאותו. 

השכל טוען שהידיעה מתחילה אצלו, וכח הדמיון, החלק הרגשי, צריך לקבל ממנו ולשמוע בקולו. אבל באמת הידיעה מתחילה ברצון, והשכל מקבל ממנו ותפקידו רק לפרט ולתת תבניות וכלים למה שהרצון השיג. 

.

הענווה של השכל היא הכל, כי אז השכל מתחיל לראות, ואז מעצמו הוא כבר יראה כל מה שיש לראות. צריך ר קלפקוח את עיני השכל, וזה על ידי הענווה, והענווה של השכל תושג רק בנימוקים שכליים שמכריחים את זה לוגית, השכל מבין רק שפה שכלית.

זה שורש לבריאות הנפש, שעיקר הבעיות שלה מתחילות מהסכסוך הפנימי בין שכל לרגש. 

הבאנו מא' ע"ב את הסתירה של סוד מעשה מרכבה:

"והשם יתברך אינו כוח בגוף העולם, אבל נפרד מכל חלקי העולם; והנהגתו יתעלה והשגחתו מחוברת לעולם בכללו חיבור נעלם ממנו תכליתו, וכוחות בני אדם מקצרות לדעתו; כי המופת יעמוד על הבדלו יתעלה מן העולם והנקותו ממנו, והמופת יעמוד על מציאות מעשה הנהגתו והשגחתו בכל חלק מחלקיו, ואפילו הדק הפחות; ישתבח מי שנצְחָנו שלמותו!"

איך המופשט לחלוטין מחובר עם המוגבל. זו סתירה. יש מופת עומד, כלומר הוכחה שאי אפשר לערער עליה שהבורא מופשט לחלוטין, ויש הוכחה שהוא אחד עם כל פרט בבריאה (וכמו שכתב גם בהלכות יסודי התורה פרק ב' בהתחלה שמהתבוננות במעשיו שהם מוגבלים אוהבים אותו שהוא לא מוגבל, כי יש בהם מזיו האין סוף, שכתב שמתגלית בהם חכמתו שאין לה קץ. ושם הלכות ט'-י' שהבורא יודע רק את עצמו ובזה יודע את הברואים כי הם לא חוץ למציאותו שלו). 

למי שעוד לא זכה להשגת סוד מעשה מרכבה זו סתירה בלי שום אפשרות לפתרון. היכולת להכיל את זה היא הענווה של השכל. הוא אומר ישתבח מי שנצחנו שלמותו. יש דברים שאני עוד לא מבין, אני עוד לא בוגר מספיק. לא כל מה שאני לא מבין הוא שקר. מהסתירה הזו אפשר לצמוח, היא מעיין של אור, כי היא עושה את השכל לכלי מקבל, לא למשהו סגור שכבר יודע הכל.  

.

.

.

.

הרחבה של הדברים שדיברנו בשיעור השני – מתוך מכתב

(מתוך מכתב שהיתה בו שאלה על קווי הדמיון שיש בין תורת קאנט לתורת אריסטו. והשבתי שלענ"ד אלה קווי דמיון חיצוניים בלבד ובאמת אלה שתי שיטות מנוגדות מיסודן. העניין הוא מה שדיברנו בשיעור השני והוא הרחבה שלו:

"לגבי קאנט, אכן יש דמיון בהרבה דברים יסודיים בין אריסטו לקאנט, לפעמים בדיוק אותן הגדרות והסתכלויות. לענ"ד זה דמיון חיצוני בלבד.
ההבדל היסודי הוא לגבי איך משתמשים בשכל. אתמול בשיעור על מורה נבוכים זה היה הנושא.
זה קישור לשיעור, שם למטה יש קישור למקום ששם יש תמצית בכתב, כך שלא מוכרחים להשקיע בזה שעה שלמה.
https://www.youtube.com/watch?v=vz4sbqwjHqA&t=24s

אני מעתיק חלק מתמצית השיעור:
"הרמב"ם תוקף את כת המדברים, שעניינם כמו שנלמד כשנגיע לשם (חלק א' פרקים ע"א-ע"ו (חוץ מפרק ע"ב)), הוא התבססות על הרגש (זה מבואר בספר הרמיזות וההערות מאת אבן סינא בפרקים הראשונים). הצורה היהודית של הרעיון הזה היא בחסידות, החשוב הוא רגש קודש עמוק, רגש אמונה כמו תינוק לגבי אביו, וכו'. השכל מפריע לזה כי הוא קר ויהיר. כי בלי שכל ודעת אלהים את מי אנו עובדים.

הוא גם תוקף את הרציונליזם שהוא מכנה אותו "אריסטו" בחלק ב' עד פרק כ"ה (ובאמת הוא פרשנות אחת באריסטו שאבן רושד מייצג אותה, ואבן סינא והרמב"ם לא מקבלים אותה).

אז באיזה כלי נשתמש?

החידוש של הרמב"ם הוא שכל שיש בו ענווה. שהוא מודע לכך שהוא משיג כמו שילד משיג. יש גיל שהילד יכול להיות רציונלי מאוד ולהבין הכל באופן מילולי שכלי, ובאמת הוא עוד לא בוגר כדי באמת להבין. למשל על אהבה, מוות, וכיו"ב. השכל רציונלי ובכל זאת יודע שהוא עוד ילד, שהוא לא בוגר להבין מה שעוד יש להבין. הוא מסתכל מלמטה למעלה, כמו ילד קטן ששומע סיפור שהוא לא לגמרי מבין, ומבקש לחזור לשמוע שוב ושוב, לינוק ולצמוח בתוך זה.

.

.

בחלק א' ע"ב הרמב"ם כותב:

"דע כי זה הנמצא בכללו הוא איש אחד, לא זולת זה, רוצה-לומר כי כדור הגלגל הקיצון בכל מה שבו הוא איש אחד בלא ספק, כראובן ושמעון באישות, והשתנות עצמיו, רוצה-לומר עצמי זה הכדור בכל מה שבו, כהשתנות עצמי איש איש מבני אדם על דרך משל. וכמו שראובן על דרך משל הוא איש אחד, והוא מחובר מאברים מתחלפים

[…]

הנה כן צריך לך שתצייר כל זה הכדור איש אחד, חי מתנועע בעל נפש, כי זה המין מן הציור הכרחי מאד, כלומר מועיל מאד במופת על היות האלוה אחד, כמו שיתבאר. ובזה הציור יתבאר גם כן שהאחד אמנם ברא אחד"

הכל אחד והכל חי.

להיות חי ולהיות חכם זה היינו הך. כמו שהביא המו"נ א' נ"ג את לשון אריסטו:

"כי ענין החכמה בו ית' הוא כענין החיים להיות כל משיג עצמו חי וחכם בענין אחד"

ושם נ"ח:

"וענין אמרנו 'לא סכל' – שהוא משיג – כלומר חי כי כל משיג חי"

(במטאפיזיקה למבדא פרק ז' כתב:

"ויש לו [לאלוה] גם חיים, כי פּוֹעַל השכל הוא חיים, והאל הוא הפּוֹעַל ההוא"

עוד נלמד הרבה את הנושא של הזהות בין חיים ושכל, מה זה חיים ומה זה שכל ומה זה פּוֹעַל.)

הכל חי ולהיות חי זה להיות משיג. כלומר הכל משיג.

להשיג זה לדעת מה מחוץ לי, מה המציאות. הגוף משיג שקר בחוץ, הרגש משיג שהחבר מרגיש כך וכך, אפשר לראות על אדם שהוא שמח או עצוב בלי שימוש בשכל לוגי. השכל משיג את המציאות השכלית שבעולם (מתימטיקאים חוויים שהם מגלים את המציאות ולא ממציאים משהו, ואכן מגלים בפיזיקה את מה שהחישובים המתימטיים צפו). יש גם רצון ראשון, והוא משיג את הרצון.

רצון ראשון מבואר במטאפיזיקה למבדא פרק ז' וביותר ביאור במורה נבוכים ב' י"ח בדרך השני. הרמב"ם אומר שם שאין לזה שום קשר למה שאנו קוראים לו רצון, זו אותה מילה לשני מובנים שונים.
רצון שאנו מכירים אי אפשר לייחס לבורא, כי זו הפעלה על ידי משהו מבחוץ, זו תגובה, זה כרוך במילוי חסר, יש בזה השתנות ועוד בעיות. רצון ראשון אין לו סיבה כלשהי, הוא לא מופעל משום דבר, הוא המהות עצמה. מי אני? אני זה אותו רצון ראשון, כביכול זה "החומר ממנו אני עשוי". זה מי שאני במובן הכי עמוק וראשוני.

רצון משיג רצון. […]

למשל בחור שלא ידע אהבה, והגיע לגיל שהוא מחפש אהבה. מאיפה יידע מה זה אהבה כדי שידע שאת זה הוא רוצה לחפש, ואיך יידע לזהות כשימצא אהבה אם הוא לא יודע מה זה. אלא הוא יודע, אע"פ שעוד לא אהב. אע"פ שאי אפשר להסביר את זה. כי הוא רוצה ברצון ראשון, כי זו המהות, והרצון יודע. כו'"

הבאתי מהרמב"ם כי הוא מבאר את דברי אריסטו כמעט בכל מקום באופן יותר תמציתי ובהיר, מביא רק את המסקנות ולא את כל אריכות החקירה. אבל אלה דברים של אריסטו.
מה שהדברים כשלעצמם אינם מושגים בשכל, אצל קאנט יש בזה יסוד של ניכור מהעולם. אצל קאנט כלי ההשגה הוא רק השכל, ומה שהשכל לא משיג, או משיג שאינו, זה אינו. קאנט מוכיח שהדברים כשלעצמם לא ניתנים להשגה שכלית. בקושי הוא מציל את היותם קיימים בכלל. לכן אצלו המציאות היא שאין לנו מגע עם הדברים עצמם.
יש שהלכו עם זה עוד צעד וטענו שבכלל מי אמר שיש מציאות מחוץ לשכל. אולי אני קיים לבדי והכל הוא רק בתוך המוח שלי. לכאורה אין נפקא מינא, גם אם הכל רק בתוך הראש שלי עדיין יש לי חויית מציאות. מה אכפת לי מה גורם לחווייה הזו. אין שום מבחן שיכול להבדיל בין מציאות שקיימת כשלעצמה למציאות שהיא רק בראש שלי. טענות כמו "אני חושב משמע אני קיים" הן חלשות, כי אולי חלמתי שזה הגיוני ושזה בטוח אמת, אבל זה הכל רק חלום בראש שלי לפי לוגיקה שחלמתי אותה רק בראש שלי, שמייצרת חווייה של הכרחי ומובן מאליו ואווידנטי רק כי כך זה החלום הסובייקטיבי שלי. לכן כיוון שאין שום נפקא מינא ואין שום מבחן, בין הצדדים אם יש מציאות כשלעצמה או אין כזו, ממילא אין בכלל שני צדדים של שאלה. אחרי קאנט אמרו שמה שיש זה רק תופעות, ואין משמעות כלל לשאלה מה מייצר את התופעות, מציאות כשלעצמה או משהו בתוך התודעה שלי, זה בכלל לא שני צדדי חקירה כי אין ביניהם שום הבדל שיכול להיות בסיס להוכחה לכאן או לכאן. כמדומני שקאנט הודה שמה שהמציאות כשלעצמה בכלל קיימת זה לא הכרח לוגי, אלא הוא נוקט כך רק מתוך כבוד וקבלה של אינטואיציה מאוד בסיסית.

אבל כן יש נפקא מינא. אם המציאות קיימת מחוץ לי, ואני נוטל חלק במציאות שהיא לא מתחילה ונגמרת רק בי, אז אני מחוייב כלפיה. אם ארצח מישהו אז הרסתי משהו במציאות שמחוץ לי, ואני חלק ממנה אז הרסתי משהו גם בעצמי. אם הכל בראש שלי אז אם יש בראש שלי תופעה של סיטואציה שהמשטרה שבראש שלי לא יכולה לתפוס אותי, נניח שהוא ואני לבד, והוא על שפת תהום ואני יכול בדחיפה קלה להפיל אותו ולומר שהוא מעד, למה שלא ארצח מישהו שקיים רק כתופעה. אולי כי יש תופעה בתוכי של חוק מוסרי שמונע את זה, ושוב הרי יש גם תופעה בתוכי של רצון לרצוח מישהו שאני שונא, ורצון לפרוק עול מוסר, ולמה שלא אייצר תופעה שאני נהנה כן לרצוח אותו.
התפישה שיש מציאות כשלעצמה מחוץ לי, ושאני מחוייב להתאים את עצמי אליה כי אני חלק ממנה, היא מקור השמחה, האהבה, החיים, החיבור שהוא החום, הלב. השורש הוא במחוייבות, אם אני מחוייב לא לרצוח מכח שכך היא המציאות כלשעצמה, אז בהכרח לא הכל רק תופעות, כי לתופעות אני לא מחוייב לשום דבר. המחוייבות זה הדבר היחיד שיכול לגרום לי לא להיות בודד.
אני מדבר לא על מחוייבות למוסכמות חברה שהן ה"מפורסמות" שכותב המורה נבוכים א' ב', כי אלה בדיות ולכן אין בהן מקור חיוב של אמת, של מציאות, והציות להן לא מחבר אלא רק לחברה ומוסכמותיה, שזה יכול להיות תופעות ולא בהכרח מציאות כשלעצמה. אלא כוונתי למחוייבות מצד אמת ושקר, כמו שכותב שם המו"נ. האמת מחייבת. עשה את האמת מפני שהיא אמת. אמת פירושה המציאות.

הידיעה שיש מציאות כשלעצמה אינה מושגת בשכל, לפי השכל אדרבה צריך לומר שאין מציאות כשלעצמה בכלל, כי כל מה שלא מוכרח לא ממציאים בלי סיבה. קאנט התפשר כאן על משהו עמום כשהודה שיש מציאות כשלעצמה, בעייתי מאוד מבחינה פילוסופית, שהרי כיוון שאי אפשר להשיג בשכל את המציאות כלשעצמה, מניין לנו שהיא בכלל קיימת. ואם היא קיימת מהו הדבר הזה שקיים. אם תבניות כמו זמן מקום מספר וכו' וכו' הכל נובע מהשכל ולא מהמציאות, אז איך יתכן שמשהו קיים בלי שיש לו זמן ומקום ומספרו וכו'. איזה מין קיום זה?
הכל אני כותב בפשטנות והכללה. קאנט עמוק ומתמודד באופן מתוחכם להפליא עמוק ומורכב עם הבעיות, ועדיין אחרי הכל לענ"ד הבעיות לא פתורות.

לפי אריסטו המציאות כשלעצמה קיימת, וזו לא אינטואיציה אלא הכרה וודאית אף יותר מההכרה השכלית. כי אצלו לא רק השכל הוא הכלי להכרה. השכל הוא רק כלי ליצוק את ההכרה שבאה מהעצם, הרצון הראשון, למושגים ומבנים ומילים. ההכרה הראשונית היא שותקת, כמו שכתב במו"נ א' נ' (בעיקר בסוף הפרק). ההכרה המילולית המושגית היא רק פירוט שלה. שלילת התארים כלפי הבורא זה רק לסלק את השכל משם, לפנות צוהר להכרה של הרצון. שממנה מתחילה הוודאות.
יותר הרחבה יש בתמצית המלאה של השיעור ויותר מזה בשיעור עצמו. גם הארכתי על זה בעבר בכמה מקומות באתר.

השכל בנוי על אקסיומות, למשל שא'=א', לכן לא יתכן שכלב הוא גם כלב וגם חתול בעת ובעונה אחת, כי כלב הוא כלב. ונובע מזה גם שאם א'=ב', וב'=ג', אז א'=ג'. ועוד יסודות לוגיים כעין אלה. אין שום הוכחה שכלית שהאקסיומות האלה נכונות. מי אמר לנו שזה באמת ככה. לומר שבאמת האקסיומות האלה אולי לא נכונות, זה לכבות לחלוטין את המחשבה, כי הכל בנוי על זה. אם כלב יכול להיות גם חתול הוא יכול להיות כל דבר, אז אין בכלל דברים. ואין שום יחסים בין דברים. אפילו אצל בעלי חיים וצמחים יש תפישה שיש 'דברים'. זה יחזיר אותנו להיות כמו אבן, ואולי אף פחות. אבל זה שאנו רוצים לא להיות כמו אבן זו לא הוכחה שהאקסיומות אמת. אנחנו רק רוצים שהן תהיינה אמת. אבל למה בחרתי דווקא לרצות את האקסיומות האלה ולא אחרות, אם הן בדויות במקריות, שהרי אין להן הוכחה שכלית. אלא וודאי אנו יודעים שהאקסיומות אמת, וזו וודאות אף יותר גדולה מכל וודאות שהשכל יכול להשיג בכל הוכחה שכלית שהיא. אני מוכיח מזה שידיעה שמקורה בכח השגה שהוא לא השכל אלא משהו אחר, זה לא בהכרח אינטואיציה או דמיון או מיסטיקה או שאר מילים מעליבות, אלא זו יכולה גם להיות הכרה בהירה לחלוטין וודאית לחלוטין, יותר מהשכל. אותו כח מכיר בכך שיש מציאות מחוץ לשכל, מציאות כשלעצמה. זה מבחינת השכל מושכל ראשון כמו שא'=א'. לומר שא'=א' פירושו שיש מציאות. בחלום כלב יכול להיות גם חתול או כל דבר. הפתרון לשאלה כמה שווה אחת ועוד אחת לא חייב להיות שתיים או מספר מסויים כלשהו, לחלום יש הגיון פנימי משלו, שיכול להיות כל דבר ויכול להשתנות בתוך החלום עצמו. החלום יוצר את הלוגיקה שלו מתוך עצמו בלי מחוייבות לשום דבר. מה שיש מחוייבות ללוגיקה מסויימת בדווקא, שלפיה כלב לא יכול להיות גם חתול, זה משום שיש מציאות חיצונית שמאלצת את התודעה שלי לזה, כי אני חלק מאותה מציאות והיא כזו בלי תלות בתודעה שלי. כלומר המציאות החיצונית היא מושכל ראשון בדיוק כמו שא'=א' זה מושכל ראשון.

כלומר אצל אריסטו והרמב"ם סילוק השכל הוא פתיחה להכרה שנובעת מכח מה שמעל השכל, הוא הרצון הראשון, המהות עצמה. וזה יוצר חיבור יותר. עצם היותי נמצא זה מה שמשיג את המציאות. לכן מה שהמציאות כלשעצמה לא מושגת בכח השכל זה רק מאפשר חיבור יותר גדול איתה, ואילו אצל קאנט הגילוי שאין לנו תפישה שכלית במציאות כשלעצמה זה ניכור מהמציאות. מה שמוביל לניכור יותר ויותר אצל ממשיכיו, עד האקזיסטנציאליזם, הפוסט מודרניזם, ועוד. לכן בעצם קאנט זה היפך אריסטו, למרות שבחקירה השכלית הם אומרים אותם דברים. קאנט עקר אותנו מהאדמה הפורה של מציאות מחוץ לשכל, ואריסטו פתח שערים לגעת בה בלי חציצות של שכל אלא נגיעה של עצם בעצם, מהות במהות, כמו והאדם ידע את חווה אשתו, והיו לבשר אחד"

עד כאן מהמכתב)

.

.

.

.

המקורות לביטויים "מעשה מרכבה" ו"מעשה בראשית" ומהי משמעותם הפשוטה.

משנה חגיגה ב' א':

"אין דורשין בעריות בשלשה ולא במעשה בראשית בשנים ולא במרכבה ביחיד אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו כל המסתכל בארבעה דברים ראוי לו כאילו לא בא לעולם מה למעלה מה למטה מה לפנים ומה לאחור וכל שלא חס על כבוד קונו ראוי לו שלא בא לעולם"

.

"מרכבה"מבואר שם בסוגיית התלמוד שהכוונה לנבואת יחזקאל שביחזקאל פרק א':

"וַיְהִי בִּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה בָּרְבִיעִי בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ וַאֲנִי בְתוֹךְ הַגּוֹלָה עַל נְהַר כְּבָר נִפְתְּחוּ הַשָּׁמַיִם וָאֶרְאֶה מַרְאוֹת אֱלֹהִים: בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ הִיא הַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁית לְגָלוּת הַמֶּלֶךְ יוֹיָכִין: הָיֹה הָיָה דְבַר ה' אֶל יְחֶזְקֵאל בֶּן בּוּזִי הַכֹּהֵן בְּאֶרֶץ כַּשְׂדִּים עַל נְהַר כְּבָר וַתְּהִי עָלָיו שָׁם יַד ה': וָאֵרֶא וְהִנֵּה רוּחַ סְעָרָה בָּאָה מִן הַצָּפוֹן עָנָן גָּדוֹל וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב וּמִתּוֹכָהּ כְּעֵין הַחַשְׁמַל מִתּוֹךְ הָאֵשׁ: וּמִתּוֹכָהּ דְּמוּת אַרְבַּע חַיּוֹת וְזֶה מַרְאֵיהֶן דְּמוּת אָדָם לָהֵנָּה: וְאַרְבָּעָה פָנִים לְאֶחָת וְאַרְבַּע כְּנָפַיִם לְאַחַת לָהֶם: וְרַגְלֵיהֶם רֶגֶל יְשָׁרָה וְכַף רַגְלֵיהֶם כְּכַף רֶגֶל עֵגֶל וְנֹצְצִים כְּעֵין נְחֹשֶׁת קָלָל: וִידֵי אָדָם מִתַּחַת כַּנְפֵיהֶם עַל אַרְבַּעַת רִבְעֵיהֶם וּפְנֵיהֶם וְכַנְפֵיהֶם לְאַרְבַּעְתָּם: חֹבְרֹת אִשָּׁה אֶל אֲחוֹתָהּ כַּנְפֵיהֶם לֹא יִסַּבּוּ בְלֶכְתָּן אִישׁ אֶל עֵבֶר פָּנָיו יֵלֵכוּ: וּדְמוּת פְּנֵיהֶם פְּנֵי אָדָם וּפְנֵי אַרְיֵה אֶל הַיָּמִין לְאַרְבַּעְתָּם וּפְנֵי שׁוֹר מֵהַשְּׂמֹאול לְאַרְבַּעְתָּן וּפְנֵי נֶשֶׁר לְאַרְבַּעְתָּן: וּפְנֵיהֶם וְכַנְפֵיהֶם פְּרֻדוֹת מִלְמָעְלָה לְאִישׁ שְׁתַּיִם חֹבְרוֹת אִישׁ וּשְׁתַּיִם מְכַסּוֹת אֵת גְּוִיֹּתֵיהֶנָה: וְאִישׁ אֶל עֵבֶר פָּנָיו יֵלֵכוּ אֶל אֲשֶׁר יִהְיֶה שָׁמָּה הָרוּחַ לָלֶכֶת יֵלֵכוּ לֹא יִסַּבּוּ בְּלֶכְתָּן: וּדְמוּת הַחַיּוֹת מַרְאֵיהֶם כְּגַחֲלֵי אֵשׁ בֹּעֲרוֹת כְּמַרְאֵה הַלַּפִּדִים הִיא מִתְהַלֶּכֶת בֵּין הַחַיּוֹת וְנֹגַהּ לָאֵשׁ וּמִן הָאֵשׁ יוֹצֵא בָרָק: וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב כְּמַרְאֵה הַבָּזָק: וָאֵרֶא הַחַיּוֹת וְהִנֵּה אוֹפַן אֶחָד בָּאָרֶץ אֵצֶל הַחַיּוֹת לְאַרְבַּעַת פָּנָיו: מַרְאֵה הָאוֹפַנִּים וּמַעֲשֵׂיהֶם כְּעֵין תַּרְשִׁישׁ וּדְמוּת אֶחָד לְאַרְבַּעְתָּן וּמַרְאֵיהֶם וּמַעֲשֵׂיהֶם כַּאֲשֶׁר יִהְיֶה הָאוֹפַן בְּתוֹךְ הָאוֹפָן: עַל אַרְבַּעַת רִבְעֵיהֶן בְּלֶכְתָּם יֵלֵכוּ לֹא יִסַּבּוּ בְּלֶכְתָּן: וְגַבֵּיהֶן וְגֹבַהּ לָהֶם וְיִרְאָה לָהֶם וְגַבֹּתָם מְלֵאֹת עֵינַיִם סָבִיב לְאַרְבַּעְתָּן: וּבְלֶכֶת הַחַיּוֹת יֵלְכוּ הָאוֹפַנִּים אֶצְלָם וּבְהִנָּשֵׂא הַחַיּוֹת מֵעַל הָאָרֶץ יִנָּשְׂאוּ הָאוֹפַנִּים: עַל אֲשֶׁר יִהְיֶה שָּׁם הָרוּחַ לָלֶכֶת יֵלֵכוּ שָׁמָּה הָרוּחַ לָלֶכֶת וְהָאוֹפַנִּים יִנָּשְׂאוּ לְעֻמָּתָם כִּי רוּחַ הַחַיָּה בָּאוֹפַנִּים: בְּלֶכְתָּם יֵלֵכוּ וּבְעָמְדָם יַעֲמֹדוּ וּבְהִנָּשְׂאָם מֵעַל הָאָרֶץ יִנָּשְׂאוּ הָאוֹפַנִּים לְעֻמָּתָם כִּי רוּחַ הַחַיָּה בָּאוֹפַנִּים: וּדְמוּת עַל רָאשֵׁי הַחַיָּה רָקִיעַ כְּעֵין הַקֶּרַח הַנּוֹרָא נָטוּי עַל רָאשֵׁיהֶם מִלְמָעְלָה: וְתַחַת הָרָקִיעַ כַּנְפֵיהֶם יְשָׁרוֹת אִשָּׁה אֶל אֲחוֹתָהּ לְאִישׁ שְׁתַּיִם מְכַסּוֹת לָהֵנָּה וּלְאִישׁ שְׁתַּיִם מְכַסּוֹת לָהֵנָּה אֵת גְּוִיֹּתֵיהֶם: וָאֶשְׁמַע אֶת קוֹל כַּנְפֵיהֶם כְּקוֹל מַיִם רַבִּים כְּקוֹל שַׁדַּי בְּלֶכְתָּם קוֹל הֲמֻלָּה כְּקוֹל מַחֲנֶה בְּעָמְדָם תְּרַפֶּינָה כַנְפֵיהֶן: וַיְהִי קוֹל מֵעַל לָרָקִיעַ אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁם בְּעָמְדָם תְּרַפֶּינָה כַנְפֵיהֶן: וּמִמַּעַל לָרָקִיעַ אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁם כְּמַרְאֵה אֶבֶן סַפִּיר דְּמוּת כִּסֵּא וְעַל דְּמוּת הַכִּסֵּא דְּמוּת כְּמַרְאֵה אָדָם עָלָיו מִלְמָעְלָה: וָאֵרֶא כְּעֵין חַשְׁמַל כְּמַרְאֵה אֵשׁ בֵּית לָהּ סָבִיב מִמַּרְאֵה מָתְנָיו וּלְמָעְלָה וּמִמַּרְאֵה מָתְנָיו וּלְמַטָּה רָאִיתִי כְּמַרְאֵה אֵשׁ וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב: כְּמַרְאֵה הַקֶּשֶׁת אֲשֶׁר יִהְיֶה בֶעָנָן בְּיוֹם הַגֶּשֶׁם כֵּן מַרְאֵה הַנֹּגַהּ סָבִיב הוּא מַרְאֵה דְּמוּת כְּבוֹד ה' וָאֶרְאֶה וָאֶפֹּל עַל פָּנַי וָאֶשְׁמַע קוֹל מְדַבֵּר"

.

הפרק חוזר בשינויים מסויימים ביחזקאל פרק י', ובישעיהו פרק ו' יש גרסה אחרת לאותו חזון מרכבה.

.

.

המורה נבוכים מאריך בחלק ג' פרקים א' ז' בביאור הנבואה הזו, בדברים חידתיים מאוד, וזה לוז ספר מורה נבוכים כדבריו בפתיחה (ובפתיחה שבחלק ב' פרק ב'), שעיקר תוכן ספרו הוא מעשה מרכבה.

מעשה בראשית שייך למעשה מרכבה כמו שכתב במו"נ, ובחלק ב' של המורה נבוכים בפרק ל' כתב ביאור חידתי וסתום בפסוקי ספר בראשית.

בהערות קצרות על סדר המורה נבוכים כתבתי מה שיכולתי להבין מדבריו החידתיים בפרקים אלה.

.

.

מעשה בראשית נזכר במשנה בחגיגה פירושו פרק א' של ספר בראשית כמו שכתב הברטנורא שם.

.

.

בפתיחת המורה נבוכים ובפירוש המשנה לרמב"ם כתב שמעשה מרכבה הוא "חכמת האלוהות" שזה המונח המקובל בלשון ימי הביניים לספר המטאפיזיקה של אריסטו ("מטאפיזיקה" הוא שם מאוחר. אריסטו עצמו קרא לספר הזה תיאולוגיה ומכאן התרגום חכמת האלוהות, ומעשה בראשית פירושו החכמה הטבעית שזה המונח לספר הפיזיקה של אריסטו (כל הקדמונים שדנים בדברי הרמב"ם האלה ברור להם בלי ספק שהכוונה לספרי אריסטו, וגם מהאחרונים אף אחד לא ערער על זה)).

אמנם מבואר בדברי המורה נבוכים בהקדמה ועוד מקומות שיש הבדל בין ידיעת ספרי אריסטו אלה ובין הזכייה להבין את נבואת יחזקאל העוסקת בסוד מעשה מרכבה, שזה השגת סוד מעשה מרכבה שדיברו עליו חז"ל והפליגו במעלתו (וכן יש הבדל בין להבין את הפיזיקה של אריסטו לבין להבין את פרק א' מספר בראשית), וזה לכאורה תמוה שאם יש הבדל הרי אריסטו אינו מעשה מרכבה, ואם אין הבדל אז אין הבדל. איך ייתכן שאריסטו הוא מעשה מרכבה ובכל זאת אינו זהה להבנת נבואת יחזקאל. ההבדל הזה הוא אחד הנושאים המרכזיים של המורה נבוכים, שענינו להבין מה ההבדל והמשותף בין התורה (כלומר נבואה) ובין אריסטו (כלומר חכמה). זו השאלה של מהי מהות התורה, שהיא השאלה מהי הנבואה מבחינת מהותה, שהמורה נבוכים מקדיש לה פרקים רבים. לפי המורה נבוכים הנבואה היא עמל השגת החכמה בצירוף תפישה של דמיון שמאוחדת עם עמל השכל.

באדם יש שני כוחות הכרה מרכזיים: כח הדמיון, שהוא ההשגה החושית, וגם השגת היופי, ומשם מעשה האמנות, האסתטיקה, וכח השכל. החכמה היא ההשגה בשכל, אריסטו זו השגת האמת בשכל. הנבואה היא דרך תפישה של שכל ודמיון שפועלים כאחד, ונבואת יחזקאל היא אותו דבר שמבואר באריסטו רק שביחזקאל זה מבואר לא רק לשכל אלא מצורף גם הדמיון, שפת הציור והאמנות, הנביאים מדמים צורה ליוצרה, כמו מי שצופה בציור מבין ממנו ידיעה על הצייר.

.

.

.

מסכת סוכה כ"ח א:

"אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הניח מקרא ומשנה, תלמוד, הלכות ואגדות, דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים, קלים וחמורים וגזרות שוות, תקופות וגימטריאות, שיחת מלאכי השרת ושיחת שדים ושיחת דקלים, משלות כובסין, משלות שועלים, דבר גדול ודבר קטן. דבר גדול – מעשה מרכבה, דבר קטן – הויות דאביי ורבא."

משמע שמעשה מרכבה הוא התפישה של התורה בגדלות, כללותה של התורה.

.

.

גמרא חגיגה י"ד ב':

"מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על החמור, והיה מהלך בדרך, ורבי אלעזר בן ערך מחמר אחריו. אמר לו: רבי! שנה לי פרק אחד במעשה מרכבה! אמר לו: לא כך שניתי לכם: ולא במרכבה ביחיד אלא אם כן היה חכם מבין מדעתו? אמר לו: רבי, תרשיני לומר לפניך דבר אחד שלמדתני. אמר לו: אמור.

מיד ירד רבן יוחנן בן זכאי מעל החמור, ונתעטף וישב על האבן תחת הזית. אמר לו: רבי, מפני מה ירדת מעל החמור?

אמר: אפשר אתה דורש במעשה מרכבה, ושכינה עמנו, ומלאכי השרת מלוין אותנו, ואני ארכב על החמור?

מיד פתח רבי אלעזר בן ערך במעשה המרכבה ודרש, וירדה אש מן השמים וסיבבה כל האילנות שבשדה, פתחו כולן ואמרו שירה. מה שירה אמרו – הללו את ה' מן הארץ תנינים וכל תהמות… עץ פרי וכל ארזים הללויה. נענה מלאך מן האש ואמר: הן הן מעשה המרכבה.

עמד רבן יוחנן בן זכאי, ונשקו על ראשו, ואמר: ברוך ה' אלהי ישראל שנתן בן לאברהם אבינו שיודע להבין ולחקור ולדרוש במעשה מרכבה. יש נאה דורש ואין נאה מקיים, נאה מקיים ואין נאה דורש, אתה נאה דורש ונאה מקיים. אשריך אברהם אבינו שאלעזר בן ערך יצא מחלציך.

וכשנאמרו הדברים לפני רבי יהושע היה הוא ורבי יוסי הכהן מהלכים בדרך, אמרו: אף אנו נדרוש במעשה מרכבה. פתח רבי יהושע ודרש. ואותו היום תקופת תמוז היה, נתקשרו שמים בעבים ונראה כמין קשת בענן, והיו מלאכי השרת מתקבצין ובאין לשמוע, כבני אדם שמתקבצין ובאין לראות במזמוטי חתן וכלה.

הלך רבי יוסי הכהן וסיפר דברים לפני רבן יוחנן בן זכאי, ואמר: אשריכם ואשרי יולדתכם, אשרי עיני שכך ראו. ואף אני ואתם בחלומי מסובין היינו על הר סיני, ונתנה עלינו בת קול מן השמים: עלו לכאן, עלו לכאן! טרקלין גדולים ומצעות נאות מוצעות לכם, אתם ותלמידיכם ותלמידי תלמידיכם מזומנין לכת שלישית."

משמע שמעשה מרכבה הוא הפנימיות של מה שניתן במעמד הר סיני.

.

.

במאות מקומות בדברי חז"ל מוזכר מעשה מרכבה (ובמקומות רבים מוזכר איתו מעשה בראשית) כשם ללימוד הנסתר שבתורה.

.

.

במורה נבוכים א' ע' כתב בביאור עניין המרכבה:

"ודע כי הושאל לו ית' 'רוכב שמים' לדמיון הזר המופלא וזה כי הרוכב יותר מעולה מן הנרכב (ולא יאמר 'יותר מעולה' אלא בהקל מן המאמר – שאין הרוכב ממין הנרכב); והרוכב גם כן הוא אשר יניע הבהמה ויוליכנה כאשר ירצה והיא כלי לו ישתמש בה כרצונו והוא נקי ממנה בלתי נדבק בה אבל חוצה לה. כן האלוה (יתעלה שמו!) הוא מניע הגלגל העליון אשר בתנועתו יתנועע כל מתנועע בו והוא ית' נבדל ממנו ואינו כח בו:"

מבואר שיש כאן סתירה, מצד אחד הרוכב אינו ממין הנרכב כלל, הוא אין סופי לחלוטין, אחד פשוט ומוחלט שאין בו מורכבות כלל, כמו שכתב במורה נבוכים ב' א' שיש הוכחה שזה מוכרח שהבורא הוא אחדות פשוטה מוחלטת בלי מורכבות כלל.

מצד שני הרוכב הוא אשר יניע את הבהמה ויוליכנה כאשר ירצה. אם הוא מופשט לגמרי איך הוא מניע ושולט על הבהמה שהיא מוגבלת ויש בה ריבוי.

אם הבורא מניע את היתוש, הרי כשכנף היתוש למעלה הבורא מוריד אותה וכשהיא למטה הוא מרים אותה, והרי יש בבורא ריבוי ומורכבות, הוא יודע דברים שונים, וחל בו במשך הזמן שינוי בידיעה ובפעולה. הבורא נצחי ואין אצלו עבר הווה ועתיד ואין שום שינוי.

.

זו הסתירה שכתב במורה נבוכים א' ע"ב:

"והשם יתברך אינו כוח בגוף העולם, אבל נפרד מכל חלקי העולם; והנהגתו יתעלה והשגחתו מחוברת לעולם בכללו חיבור נעלם ממנו תכליתו, וכוחות בני אדם מקצרות לדעתו; כי המופת יעמוד על הבדלו יתעלה מן העולם והנקותו ממנו, והמופת יעמוד על מציאות מעשה הנהגתו והשגחתו בכל חלק מחלקיו, ואפילו הדק הפחות; ישתבח מי שנצְחָנו שלמותו!"

.

הסתירה הזו היא הסיבה שמעשה מרכבה הוא "סוד". אין לנו פתרון לסתירה, אנו מכילים אותה רק על ידי ענווה.

.

.

עוד כתב במו"נ א' ע':

"ובבראשית רבה אמרו בפרשם למאמרו ית' "מעונה אלוקי קדם" – אמרו "הוא מעון עולמו ואין עולמו מעונו"; וסמכו לזה אמרם "הסוס טפלה לרוכב ואין הרוכב טפלה לסוס – הדא הוא דכתיב "כי תרכב על סוסיך"". זה הוא לשונם והסתכל בו ותבין איך בארו יחסו ית' לגלגל ושהוא כלי לו אשר בו ינהיג המציאות."

.

.

ועוד שם:

"ודע כי כלל הבהמות הנרכבות יקרא 'מרכבה' – וזה נכפל הרבה "ויאסור יוסף מרכבתו" "במרכבת המשנה" "מרכבות פרעה"; והראיה על היות זה השם נופל על הרבה בהמות – אמרו "ותעלה ותצא מרכבה ממצרים בשש מאות כסף וסוס בחמישים ומאה" – וזאת הראיה על היות שם 'מרכבה' נופל על ארבעה מן הסוסים. ולזה אומר כי כאשר נאמר לפי מה שנאמר ש'כסא הכתוב' נושאות אותו 'ארבע חיות' קראוהו ה'חכמים ז"ל 'מרכבה' – לדמות ב'מרכבה' אשר היא ארבעה אישים"

.

ובמו"נ ב' י' כתב:

"ומספר הארבעה הזה הוא נפלא ומקום התבוננות. במדרש תנחומא אמר: כמה מעלות היו בסולם? ארבע"

ארבע הוא המספר שמתאר את ההווייה כנרכבת על ידי המצוי שממציא כל נמצא. ד' היסודות וד' אותיות שם הוי"ה. בכל אלה עוסק המורה נבוכים.

עד כאן המקורות למעשה מרכבה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s